אוגוסט 1975. חום אימים בכותל. אישה בכיסוי ראש העונה לשם העברי "אלישבע רחל" מגיעה לביקור בכותל. מסביבה עשרות סקרנים, חברי פמליה, וכמובן אינספור צלמים, שהתעלמו מהאיסור, נכנסו לרחבת הנשים וכמעט הפילו אותה לעיני שורת מתפללות המומות. אלישבע רחל בכלל לא נולדה כיהודייה, והתגיירה רק ב־1959 אחרי שבעלה היהודי נהרג בתאונת מטוס. ב־16 השנים שחלפו מאז ועד ביקורה בכותל היא התחתנה והתגרשה פעמיים, ועד סוף השנה היא תתחתן שוב עם אחד מגרושיה, שגם מלווה אותה בביקור בישראל, ותתגרש ממנו בפעם השנייה כעבור שנה. בסך הכול בחייה היא התחתנה והתגרשה שמונה פעמים. אלישבע רחל, כפי שבוודאי ניחשתם, היא אליזבת טיילור, אחת הכוכבות הגדולות ביותר שזרחו אי פעם בשמי הוליווד, עם סרטים והפקות מיתולוגיות שרשומים על שמה ("קלאופטרה", "מי מפחד מוירג'יניה וולף"), שני אוסקרים וחיים אישיים מלאי רומנים שיכולים להספיק לעשר תקופות חיים של בראנג'לינה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"יש לפתע עניין תקשורתי עצום בעולם בביקור הזה, כי היא מגיעה עם מישהו שהיא און־אוף איתו, עם ריצ'רד ברטון. והיא לפתע איתו פה, הם ביחד! בישראל! הצלמים רדפו אחריה לרחבת הנשים בכותל", מתאר ההיסטוריון ד"ר גיורא גודמן, ראש המחלקה ללימודים רב תחומיים ומרצה בכיר במכללה האקדמית כנרת, שפירסם ספר שסוקר את נקודות ההשקה ביחסי הוליווד וישראל, ומראה שגם לביקורי סלבריטאים בארץ הקודש שנראים צהובים וקלילים יש חשיבות מדינית לא קטנה.
8 צפייה בגלריה
מנחם בגין מנשק את ידה של אליזבת טיילור במשרד ראש נממשלה, 1983. קיוותה להשכין שלום בין ישראל ללבנון
(צילום: נתי הרניק, לע"מ)
למעשה, באותה פעם שבה טיילור וברטון - שחקן אגדי בפני עצמו - הגיעו לירושלים, הם גנבו את כל הפוקוס התקשורתי משר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר, שהגיע לביקור רשמי בבירה עם אשתו ננסי. "ומתחילות שמועות שבני הזוג השני המפורסם שבדיוק מבקרים בארץ - הקיסינג'רס - לא מרוצים שהאפילו עליהם. ויש כאלה שטוענים שלא, הם נפגשו במלון, ביחסים מצוינים". הזוג הדיפלומטי מוושינגטון אירגן לזוג ההוליוודי הנוצץ ארוחת מחווה ב"קינג דייוויד", זמן קצר אחרי שננסי ליוותה את טיילור לאותו ביקור היסטורי בעיר העתיקה, ובעצם הפכה בעל כורחה לחלק מהפמליה שלה. "ומאז כל פעם שטיילור מגיעה לארץ (בין היתר ב־1982, אז נפגשה עם בגין וקיוותה "להשכין שלום בין ישראל ללבנון", רעיון שפחות הצליח. ב"ט) הסיפור סובב גם סביב הפרידות והחזרות שלה לבעלים השונים. זו כוכבת על".
האנקדוטה הזו היא אחת מבין מאות שנמצאות בספר Hollywood and Israel: A History, שגודמן כתב עם הפרופסור הבריטי טוני שו, ויצא בהוצאה יוקרתית של אוניברסיטת קולומביה בניו־יורק (הספר זמין באנגלית, ואפשר לקוות שיום אחד יתורגם לעברית). זה ספר אקדמי, רציני אך גם מאוד קריא, שלצד אינספור דוגמאות היסטוריות מגיש תזה מרכזית חזקה: הוליווד וישראל - ולפניה התנועה הציונית - ידעו להועיל זו לזו לאורך מאה שנות קשר, וישראל השכילה לנצל בחוכמה רבה את הוליווד הרחוקה לקידום תדמיתה ומטרותיה ברחבי העולם. עם זאת, לא בטוח שהקשר הזה חזק היום כמו בימים שאליזבת טיילור ביקרה בכותל, וזה מקור לדאגה.
בעוד שרוב המאמרים הסוקרים את יחסי הוליווד וישראל מתמקדים בסרטים הלא רבים ששמים את ישראל במרכז (החשודים המיידיים: האפוס הציוני "אקסודוס" עם פול ניומן, "הטל צל ענק" עם קירק דאגלס, "מינכן" הביקורתי של ספילברג ושלל סרטים וסדרות עם סוכני מוסד שנהרגים בעלילת משנה), ספרם של גודמן ושו - שהם היסטוריונים, לא אנשי קולנוע - נותן את הבמה דווקא לאחורי הקלעים, שם מתקיימים מפגני כוח פוליטיים ומדיניים. "נכתב כבר לא מעט על הייצוג של הישראלי בקולנוע ההוליוודי, במיוחד על ישראלי אחד בשם ארי בן כנען, גיבור אקסודוס", מספר ד"ר גודמן בראיון ממקום מושבו בכפר הנשיא. "אבל זה רק חלק מהסיפור. אנחנו כותבים גם על התמיכה של הוליווד מעבר למסך, הפילנתרופיה, התמיכה של ידוענים בישראל. אנחנו עוסקים בקולנוע ההוליוודי והתנועה הציונית מראשית ימי הוליווד ככוח עולמי, כבירת הבידור הגלובלית מראשית שנות ה־20".
ואכן, הלב של הספר הוא בתיאור הקשר המיוחד הזה, שמתחיל עוד לפני קום המדינה וכשהוליווד הרבה יותר קטנה. הוא מפרט שלל סיפורים על המפגשים בין בכירי התנועה הציונית למפיקים, הבקשות לעזרה, הכוכבים כמו טיילור, קירק דאגלס ופרנק סינטרה שהתייצבו למען המדינה הפצפונת בלבנט, ומגיע עד ימינו אנו עם הכוכבים שמולכים בעיר הסרטים - ליאונרדו ובראד, דנזל וג'ניפר - שנגררו לפגוש ראשי ממשלה ונשיאים ישראלים בבתים של האנשים החזקים בהוליווד שיש להם גם לב ציוני פועם.
"כהיסטוריון, אני מתמקד בתעמולה, צנזורה והסברה בתקופת המנדט ובמדינת ישראל, ובעבר כתבתי מחקר על הפקת הסרט 'אקסודוס' (שאותו מכנה גודמן 'סיפור ההצלחה התעמולתי־הסברתי הגדול ביותר של מדינת ישראל בכל תקופה'). הספר החדש נכתב עם עמיתי הבריטי פרופסור טוני שו, חוקר של תעמולה המתמחה בהוליווד, שפנה אליי בהצעה לפרויקט משותף בנושא", מספר גודמן. "הייתי בעברי כתב ספורט. עשר שנים התפרנסתי מזה והתאהבתי בכתיבה על תרבות פופולרית כמו ספורט או קולנוע. הכול נמצא שם. אחד הדברים שאני אוהב בפרויקט הזה במיוחד הוא שהוא לוקח את החומרים הכואבים ביותר בקיום שלנו - שואה, עצמאות, נכבה, מלחמות, מחלוקות - ושם אותם לצד חומרים של בידור פופולרי. יש פה אנקדוטות והומור, חומר של טורי רכילות. דווקא בעיתונות הפופולרית ובחומרים של הקולנוע ההוליוודי אני מוצא ביטוי מעמיק לנושאים ה'כבדים' ביותר לכאורה".
8 צפייה בגלריה
ג'רי סיינפלד עם שמעון פרס. חגיגות ה־90 שלו היו ''השואו האחרון''
(צילום: משה מילנר, לע"מ)
בין הסיפורים שלל אנקדוטות על כוכבים שהתאהבו בישראל, מפיקים, במאים ופונקציונרים. לצד יהודים כמו קירק דאגלס, בנו מייקל דאגלס וברברה סטרייסנד שממהרת לשיר "התקווה" בכל אירוע, הספר עוסק גם בכוכבים לא יהודים שלפתע חשו הזדהות גדולה עם המפעל הציוני. למשל טיילור ("כשהיא התגיירה, הרב שגייר אותה, מקס נוסבאום, 'הרבי של הכוכבים', גייר אותה למעשה גם לציונות", מסביר גודמן), או פרנק סינטרה - האגדה תכולת העיניים שהזדהתה עם ישראל ובמיוחד עם ההסתדרות.
"סינטרה, איטלקי, קתולי, הופך לתומך גדול בציונות במהלך מלחמת מלחמת העולם השנייה, בגלל הסבל של היהודים בשואה", מספר גודמן על ה"המרה" של הכוכב ממוצא איטלקי שמעולם לא התגייס, אבל אחרי המלחמה הפך למזוהה מאוד עם המפלגה הדמוקרטית בארצו ועם מטרות פרוגרסיביות. "השואה היא גם ה'מגייסת' מספר אחת של תמיכה בישראל בכל שנותיה. היא גם נושא לסרטים הוליוודיים עד היום. אבל התמיכה של סינטרה בישראל היא מאוד מסוימת. ישראל שמציגה את עצמה כמדינה של צדק חברתי ודו־קיום. ולכן הוא גם מגייס כספים להסתדרות. זה גם קשור לרקע האיטלקי שלו, כי האיטלקים היו מאוד פעילים באיגודים המקצועיים. והתרומה הראשונה הגדולה שלו בישראל היא במרכז דו־קיום יהודי ערבי בנצרת 1962, באירוע שמונצח בעטיפת הספר. זה חזון של מדינת ישראל וזה חזון שהליברלים בארצות־הברית יכלו להזדהות איתו. היום זה כנראה היה קשה יותר". במילים אחרות, לא בטוח שסינטרה, שמת ב־1998, היה תומך היום באותה קולניות בישראל.
8 צפייה בגלריה
סינטרה עולה ללשכתו של בן־גוריון בירושלים ב־1962. ''תומך בישראל מאוד מסויימת''
(צילום: דוד רובינגר)
אבל לפני שהולכים קדימה, שווה לשהות עוד רגע בעבר הזוהר. גודמן מציין במיוחד שני אירועים בשנות ה־70, שנות השיא של הקשר בין הוליווד לישראל. "1976 - מגיע יצחק רבין להוליווד. כמו כל ראשי הממשלה לפניו חוץ משרת - בן־גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר - הוא מבקר שם. והוא מחפש לגייס תמיכה של כוכבים. כמו זלנסקי בימינו. רבין מגיע בתקופה דיפלומטית לא קלה, של לחץ אמריקאי עליו - והוליווד נופלת לרגליו. כמה מהמפיקים הגדולים בעיר, בהם הבוס של האחים וורנר, עושים לו שם אירוע ענקי. דיאנה רוס שרה לו Reach out and Touch. כל התעשייה מתייצבת שם. כל המי ומי. מפיקים, שחקנים, וגם הנרי קיסינג'ר, שהפעיל עליו לחץ בוושינגטון רגע לפני. אבל שם זה המקום שאפשר להפגין את הקשר החם בין ארה"ב וישראל. כי זה סיפור שהוא הרבה יותר מקולנוע. הקשר של הוליווד לישראל הוא משהו מיוחד במינו, אפשר אולי להשוות אותו רק לקשר שלה עם בריטניה בשל השפה והתרבות המשותפים. כשטום קרוז משתתף בחגיגות יובל הפלטינום של המלכה, זה כי הוא מבין את הכוח של משפחת המלוכה כסלבריטאים עולמיים".
האירוע השני, שפותח את הספר, מתרחש כעבור שנתיים ונראה כמו מפגן אהבה דביק במיוחד. מופע "הכוכבים מצדיעים לישראל", שנערך לכבוד יום ההולדת ה־30 למדינה, שודר ברשתות המובילות בארה"ב מהאולם שבו נערך טקס האוסקר. השתתפו בו פול ניומן ונטלי ווד מ"סיפור הפרברים", הנרי פונדה ובארי מאנילו, ג'ין קלי שרקד לכבוד הישראלים, הנרי וינקלר (ה"פונז") שהתחפש לצבר וסאלי סתראתרס מ"הכול נשאר במשפחה" ששרה "יום הולדת שמח" למדינה. וזה כלום לעומת הגראנד פינאלה: "עולה אחת הכוכבות הגדולות בעולם - ברברה סטרייסנד - ומראיינת את גולדה מאיר. והיא צוחקת איתה ומצחקקת איתה. ובסוף שרה את התקווה".
כמובן, איך אפשר שלא.
"האירוע הזה הוא נקודה טובה לפתוח איתו את הסקירה של מאה השנים שאנחנו מגוללים בספר, כי הוא מראה איך הקשר נבנה אט־אט עד לנקודה הזו, ואיך מאותה נקודה הוא הולך ונחלש".
8 צפייה בגלריה
ארנון מילצ'ן מפגיש בין סילבן שלום לדנזל וושינגטון. הבית שלו הפך לנקודת מפגש
(צילום: אוצר התצלומים הלאומי)
הציונות הייתה תרבות של קיבוצים, עבודת הארץ. מה לבן־גוריון ולצריף שלו עם הוליווד הדקדנטית?
"אתה צודק שהחזון הלאומי ובעיקר החברתי של ראשי התנועה הציונית, ודאי מתנועת העבודה, היה שונה מאוד מהבידור הפופולרי של הוליווד. הכוונה הייתה נטו לגייס את הכוח של הוליווד כדי לגייס תמיכה בציונות. בזה הם לא שונים מאחד בשם הרצל, דרך סוקולוב, ועד וייצמן ובן־גוריון, שהבינו שהתמיכה בישראל בעולם המערבי - ודאי בארה"ב, ששם גם חיה הקהילה היהודית הגדולה והעשירה בעולם - היא נדבך מרכזי לאבטחת הקיום והביטחון פה, והוליווד היא כלי חשוב לזה".
שיא המאמצים לגיוס מתחיל בשנות ה־50, וגודמן נותן קרדיט לשני שמות במיוחד: הראשון הוא מוריס מוישה פרלמן, דובר צה"ל הראשון שתפקידו היה לעמוד בראש הכוח לגיוס התמיכה בישראל באותה תקופה, בין השאר דרך הפקת סרט הוליוודי על ישראל. "היו לו שפם ומשקפיים שגרמו לו להיראות כמו גראוצ'ו מארקס, והשמועות שרצו היו שהוא חלם להיות תסריטאי בעצמו", מספר גודמן. "הוא לא מקבל מספיק קרדיט עד עתה על פועלו כ'דובר העל' לתקשורת הזרה של ישראל בראשית ימיה". השם השני הוא טדי קולק, "המוציא והמביא עוד כשהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אחד ממגייסי התמיכה והפילנתרופים הגדול בתולדות ישראל, השמוזר הגדול רב הקסם והחן. האיש שאהב מאוד קולנוע והביא בין היתר כמה מפיקים גדולים לתמיכה בהקמת סינמטק ירושלים. יש בארכיון המדינה תיקים על תיקים של התכתבויות שלו עם אליזבת טיילור, פול ניומן, דני קיי, סמי דייויס ג'וניור. ובסוף כראש עיריית ירושלים הוא מביא למשכנות שאננים מלא יוצרים".
הספר מספק תמונה מורכבת על מאמציו של פרלמן לארגן הפקת סרט ציוני הולם, שצלחו באופן חלקי. פרלמן פרש רגע לפני הפקת הסרט הציוני הגדול והמוצלח בכל הזמנים, "אקסודוס" - קצת כמו משה שלא נכנס לארץ המובטחת - אבל אל מול ההצלחה הזו היו לא מעט מפיקים, בהם גם יהודים, שהתרחקו מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת. "מפיק אחד אמר לקונסול בלוס־אנג'לס בשנות ה־50, נתנאל לורך, 'אני יהודי בשבת'. כלומר אני בא לבית כנסת, תורם לישראל, אבל הפקת סרטים תלויה רק בשורת הרווח. ואכן, אחרי הצלחת 'אקסודוס' אנחנו רואים עוד שני סרטים נוספים עם נקודת מבט ציונית: 'יהודית' עם סופיה לורן ו'הטל צל ענק' עם קירק דאגלס, שלא הצליחו באופן מבריק בקופות. ומאז, כשמסתכלים על סרטים כאלה שנעשו על ישראל - אין הרבה. לא היו הרבה אקסודוסים".
יש מקרים בולטים שבהם מפיקים נמנעו מלצלם בישראל או להזכיר אותה בגלל רגישויות פוליטיות? אני למשל תהיתי למה ישראל מעולם לא הוזכרה בסרטי ג'יימס בונד.
"זה נכון שלצד הסקירה של מה יש, וההפקות שהצליחו, חשוב לא פחות לשאול מה אין ולמה. הבעיה היא שכהיסטוריון אני יכול לומר בוודאות מה קרה על בסיס מסמכים ודברים שפורסמו. לדוגמה מצאנו שבשנים הגדולות של שיא התמיכה בישראל בשנות ה־70, כשהיה לכאורה ברור לכולם בהוליווד שמישהו יפיק סרט על מלחמת ששת הימים, אף סרט לא נעשה. ללחץ של החרם הערבי הייתה השפעה, אבל אף מפיק לא יודה בזה כי החוק האמריקאי היה נגד זה. זה היה מעין 'חרם אפור'. בסוף, הוליווד פעמים רבות בחרה לא לצלם בישראל מסיבות כלכליות. המפיק של סרטי ג'יימס בונד, הארי זלצמן, רצה לצלם סרט בישראל כתמיכה אחרי מלחמת ששת הימים, אבל הסרט צולם בסוף בספרד מסיבות כלכליות".
מול האירוע מחמם הלב מהסבנטיז, בו כל בכירי הוליווד התייצבו לברך את ישראל, מביא גודמן בספרו אירוע נוסף. "תראה מה קורה במסיבת ה־70 שאירגנו לישראל, לא מזמן, ב־2018, עם אותה כותרת. מילות הסיום היו של בילי קריסטל, שכבר מעבר לשיאו. ויש שם סלבריטאים פחות בולטים כמו קלסי גרמר (פרייז'ר), מים ביאליק, ויש גם את נועה תשבי ועוד יוצרים ישראלים".
זאת אומרת שישראל יצאה מהאופנה.
"יש כאן תהליך. בשנות ה־80 סיפור האהבה עדיין מאוד חזק, אבל יש ניצני ביקורת על רקע מלחמת לבנון הראשונה ואז האינתיפאדה. וודי אלן מבקר, ריצ'רד דרייפוס, ונסה רדגרייב הבריטית היא ידוענית פרו־פלסטינית ממש. אבל זה עדיין רחוק מאוד מהרוב. כוכבים ממשיכים להגיע לפה. אפילו ג'יין פונדה, שהייתה ביקורתית מאוד כלפי ארצות־הברית במלחמת ויטנאם, מבקרת חיילים ישראלים ליד ביירות בזמן מלחמת לבנון, ועוד בליווי צה"ל".
אחר כך מגיעה רגיעה זמנית. "שנות ה־90 הן שנות האופטימיות הגדולה בעקבות אוסלו. הביקורת מתחילה להופיע בעקבות האינתיפאדה השנייה, ו'מינכן' של ספילברג הכי מייצג את זה". השפל שמציין גודמן הוא מבצע "צוק איתן" ב־2014: "לראשונה שומעים קולות מאוד מאוד בולטים נגד ישראל. שניים מהם הם חוויאר בארדם ופנלופה קרוז". הפאוור־קאפל הספרדי־הוליוודי חברו להצהרה של פדרו אלמודובר, שתקף בחריפות את ישראל בשיא המבצע. מאז הצטרפו לרשימת הסלבס שהם אנטי־ישראלים ותומכי חרם, או לפחות ביקורתיים מאוד כלפיה, מארק רפאלו (הענק בסרטי "הנוקמים"), ויגו מורטנסן ("שר הטבעות"), דני גלובר ("נשק קטלני"), משפיעניות הרשת ג'יג'י ובלה חדיד וגם זוכת האוסקר סוזן סרנדון, שצייצה בחריפות נגד ישראל אחרי הרג העיתונאית שירין אבו עאקלה.
אל מול הגל הזה מציין גודמן בהקשר העכשווי שני "טיטאנים" שפועלים ללא לאות לחבר את ישראל להוליווד ולסלבריטאי העולם: המפיקים ארנון מילצ'ן וחיים סבן. הבתים שלהם בלוס־אנג'לס מתוארים כמקום מפגש בין ה"איי ליסטרס" (כוכבים מהשורה הראשונה) כמו דיקפריו וקיאנו ריבס, דנזל וושינגטון ושרון סטון, לבין בכירים ישראלים רבים שנהנים מהפוטו־אפ ומידידותם של המגה־מפיקים. איפשהו באמצע נמצאת נטלי פורטמן, שנחשבה לאוהדת ישראל גדולה, אבל גם סירבה לפרס "בראשית" כמחאה על מדיניות ממשלת נתניהו.
"מעניין לבדוק מי הכוכבים שיש להם תמיכה גדולה בישראל היום, כולל אלה שתומכים בעידוד של חיים סבן באגודת ידידי צה"ל - שוורצנגר, סילבסטר סטאלון. הם מהצד הימני של המפה, אבל יש גם את רוברט דה נירו וברברה סטרייסנד מהצד הדמוקרטי. סטרייסטנד, דה נירו ושרון סטון הגיעו לחגיגות ה־90 לשמעון פרס שאירגן סבן". האירוע המגלומני והמתקתק הזה מ־2013 נרשם אצל גודמן במידה רבה כאירוע הגדול האחרון והמוצלח של מפגן תמיכה הוליוודי מהשורה הראשונה בישראל.
8 צפייה בגלריה
ברברה סטרייסנד חוגגת יום הולדת לשמעון פרס. כנראה האירוע הגדול האחרון והמוצלח של מפגן תמיכה הוליוודי
(צילום: יוסף אבי יאיר אנגל)
סטרייסנד ודה נירו נושקים ל־80. בינתיים צעירים כמו סת' רוגן ושרה סילברמן מקטרים על ישראל. סילברמן אמרה שהיא "בסדר עם ה־BDS" ורוגן אמר שישראל מבוססת על שקרים. ושניהם יהודים.
"בהחלט ישראל במצב קשה יותר עם הדור הצעיר. הביקורת על מדיניות ישראל כבר משתקפת. נטלי פורטמן, סת' רוגן, ובהחלט האמירה של רוגן לאחרונה ש'תמיד סיפרו לו שקרים על ישראל'. אני מזכיר לך שבזמן הלחימה ב־2014 הוא עדיין הביעה תמיכה בישראל. אז אפשר לראות סחף בקרב צעירים יהודים וליברלים. חלקו מתבטא בהימנעות, באי־השתתפות ואי־תמיכה אקטיבית בישראל, ובחלק מהמקרים יש גם ביקורת קשה".
"מה שמאזן את זה כרגע בהוליווד, זו היכולת של יוצרים ישראלים לספק סיפור טוב", מסביר גודמן את היפוך היוצרות - הנוכחות של ישראל באינספור סדרות בינלאומיות על המסך חשובה יותר מתמיכת הכוכבים מחוצה לו. "יש עכשיו פריחה משמעותית של יוצרים ישראלים בהוליווד - ממש כמו אקזיט בהייטק: או שהם יוצרים שם, או שקונים אותם ועושים להם רימייק. זה מביא נוכחות ישראלית למסך, גם אם זה כולל ביקורת, ומזהה את ישראל עם העולם המערבי והדמוקרטי".
אבל השורה התחתונה לא השתנתה: יכול להיות ששואו כמו זה שהיה בהוליווד, עם גולדה וברברה מצחקקות בצוותא, לא נראה יותר. "כן, יכול להיות ששינוי גדול בפתח", מסכם גודמן, "אבל מי נביא ויידע?"
