1977 הייתה שנת המהפך והמהפכה. הראשון, הפוליטי, התרחש פה. השנייה, המוזיקלית, קרתה בבריטניה עם התפוצצות הפאנק. ב-1978 היא נחתה פה, בעזרת מה שנחשב לאלבום הפאנק העברי הראשון – "פלונטר" של רמי פורטיס. אלא ש"פלונטר" אינו אלבום פאנק, ולמרות שגם היום השותפים ליצירתו מדגישים זאת, הוא גם קצת כן. משהו מרוח הז'אנר נושבת בו, ובעיקר סביב מה שקרה לפורטיס וללהקת מים חמים בהופעותיהם הפרועות. בשעתו "פלונטר" היה נחלתם של מעטים. הזמן הפך אותו לאבן דרך ברוק הישראלי, ולמרות שיוצריו הושפעו מחו"ל, הוא מאוד מקומי. כבר ב"דבש" הפותח, לפני שהתופים של יוסי בוזין והגיטרה של נטע וייסמן נכנסים, מגיע ציטוט מהגשש החיוור. החיבור בין הכאסח המיובא לבין שיא הקונצנזוס הישראלי אז הוא המבוא להבנת הקסם הפלונטרי. לרגל יציאתו המחודשת של האלבום על גבי תקליט ויניל כפול עם בונוסים, ולכבוד סדרת הופעות לרגל יום ההולדת ה-70 של פורטיס שתיפתח במועדון הבארבי בתל אביב ב-24 במרץ, ותעבור בהמשך גם בגבעת ברנר, רמת ישי ומודיעין, חזרנו לחבורה המהפכנית ההיא בתקוה להתיר את הפלונטר.
סמי בירנבך, שכתב את הטקסטים לרבים משירי האלבום, בהם "המוות אינו מחוסר עבודה", "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" ו"שמש לך מצפים", נזכר בפגישתו הראשונה עם פורטיס. "סיפרו לי על איזה עוף מוזר שעובד כטכנאי במה בהופעות של תמוז וקוראים לו רמי פורטיס, ואמרו לי שאין עוד דברים כמוהו בארץ, שהייתה אז מאוד שמרנית מבחינה מוזיקלית". בירנבך, שיעבוד עם פורטיס גם במינימל קומפקט, מספר ש"השיר הראשון שכתבנו היה 'למדי אותי הלילה'. את 'המוות אינו מחוסר עבודה' כתבתי אחרי שקראנו בעיתון על נרקומנית שנפטרה ממנת יתר של הרואין. האלבום נעשה במשך שנה-שנתיים, בכל פעם שלמפיק רפי מלול ז"ל היה קצת כסף, נכנסו לאולפן". כשבירנבך, שכבר אז החזיק בתקליטייה מפוארת, השמיע לפורטיס את בוב מארלי, הזמר נדלק וכך נולד שיר הרגאיי העברי הראשון - "שמש לך מצפים", שבהקלטתו השתתפו קורין אלאל, נאוה ברוכין מהנשמות הטהורות וזמרת הג'אז ריקי מנור ז"ל, מלהקות הפלטינה ושמיים. "שמש" היה היחיד מבין שירי "פלונטר" שהתנגן ברדיו, "ועד היום אני מקבל עליו תמלוגים יפים", הוא מחייך.
במקביל לכתיבה עם בירנבך, פורטיס ולהקתו החלו להופיע. "די מהר נגמרו להם המקומות שבהם הם יכלו להופיע כי בעלי אולמות פחדו ממנו וממה שהקהל עשה. המוזיקה ב'פלונטר' הייתה רוק מאוד בסיסי, אך הוא תויג כפאנק בעקבות כתבה על התופעה ששודרה בטלוויזיה ושהראו בה אנשים עם סיכות ביטחון על הפנים וסיפרו שהגיטריסט זרק עגבניות על הקהל, והם עליו", ממשיך בירנבך. "המסגור הזה מצא חן בעיניי. הכתבה שודרה ביום העצמאות, כל המדינה ראתה והזדעזעה, בעיתונים כתבו נגד זה והייתה שאילתה בנושא בכנסת. זה הזכיר קצת את מה שמלקולם מקלארן עשה עם God Save the Queen של הסקס פיסטולס, שבוצע בשייט על התמזה בחגיגות למלכה אליזבת". בירנבך רואה במוזיקה החתרנית של פורטיס הצעיר גם דרך להתמודד עם הטראומות שסחב משירותו בנ"מ במלחמת יום כיפור. "לפורטיס היו כל מיני מונחים מיוחדים וחצי קומיים לתיאור מצבים, וב'פלונטר', למרות שיש בו הרבה צחוק, יש גם הרבה מאוד כאב וכעס שיצאו בעקבות מה שהוא עבר במלחמה".
7 צפייה בגלריה
"לא הבנתי אז מה אני רוצה מהחיים שלי". פורטיס, מתוך סשן צילומי עטיפת "פלונטר"
(צילום: ג'ראר אלון)
גם פורטיס בעצמו קושר בין הפלונטר ההוא להלם הקרב שלו. "האירועים האלו היו חלק מהחיים שלי באותה תקופה והם נמצאים בתקליט", הוא מעיד כעת. "יש כאן כעס ומלא אנרגיות שהשתוללו לכל הכיוונים. לא הבנתי אז מה אני רוצה מהחיים שלי, ולמרות שזה לא היה במודע, אני בהחלט מודע לזה שזה נמצא שם". מודע או לא, פורטיס היה די מבוהל כשנכנס לאולפני קולינור ובהמשך לאולפני טריטון להקלטות. היו רגעים שבהם חיים רומנו, המפיק המוזיקלי של האלבום, החזיק לו את היד כדי שהוא לא יברח. "לא הבנתי מה רציתי להגיד אז. הייתי מין ילד שטותניק עם צורך פנימי לצעוק את הדברים שעצבנו אותי, ופתאום הייתי באולפן וזה היה הרבה יותר גדול ממה שיכולתי לדמיין. בתקופה האנלוגית שלי היצירה הגיעה דרך שותפים, ופה היו אנשים שהאמינו בי כמו רומנו ורפי מלול ז"ל. למרות שמה עשיתי נשמע לי בדיוני בזמנו, אנשים התחילו לשים לב למה שעשיתי בהופעות של תמוז ואהבו את זה. זו הייתה תחושה מאוד נעימה וניצלתי את זה לטובתי".
פורטיס היה בפלונטר. דני סנדרסון אמר שזה שם מצוין
את ההופעות של פורטיס עם תמוז, שהחלו כשלוש שנים לפני צאת האלבום, יהודה עדר, גיטריסט הלהקה המיתולוגית, זוכר היטב. "היו לנו אז שתי הופעות בערב בצוותא בתל אביב, שהתחילו מאוחר והסתיימו בשתיים לפנות בוקר, ותמיד הייתה בהן הפסקה כי רצו שאנשים יצאו מההופעה לקנות, והמזנון יותר חזק מהכול. היינו צריכים לבנות הופעה עם שני שיאים, כמו בתיאטרון, כדי שמי שיצא יחזור. פורטיס היה יצור חמוד והיסטרי שעבד כפועל במה שלנו, ויום אחד אריאל זילבר שמע אותו מנגן, נדלק והחליט להעלות אותו לבמה בהפסקה, בלי להתייעץ איתנו. הוא שר את 'אינקובטור' עם הגיטרה שלי או של שלום (חנוך ,א"ש) וכל אחד מאיתנו ליווה אותו איך שבא לו".
הג'אם ההוא שתפקד כאינטרו ל"ככה את רצית אותי" היה בעיני עדר "חסר היגיון", אך "זה הפך לקטע בהופעה, ואריאל זילבר מאוד אהב את זה, כי הוא אהב כל דבר שלא היה סטנדרטי". זילבר לקח את פורטיס גם להופעות של האלבום "רוצי שמוליק", שבהן ניגנה סופר-גרופ מיוצאי תמוז (הבסיסט איתן גדרון ועדר), וכוורת (המתופף מאיר פניגשטיין). "בהופעה בקולנוע שביט בחיפה, זילבר החליט שפורטיס יצבע את הרמקולים בלבן, והקהל לא הבין מה רוצים ממנו", צוחק עדר. שנתיים אחרי, עדר שמע את "פלונטר" כשהגיע ארצה לחופשה מלימודיו בברקלי. "כששמעתי את 'שמש' בפרדס של הקיבוץ שלי, כפר הנשיא, נגנבתי ממה שרומנו עשה שם כי זה היה מדהים גם בשירה".
7 צפייה בגלריה
"פורטיס היה יצור חמוד והיסטרי שעבד כפועל במה שלנו, ויום אחד אריאל זילבר שמע אותו מנגן, נדלק והחליט להעלות אותו לבמה". יהודה עדר
(צילום: רז גרוס)
כמה חודשים לפני שעדר התלהב מהתוצאה, פורטיס הרגיש תקוע עם התהליך. "פגשתי את דני סנדרסון באולפן וסיפרתי לו שאני בפלונטר עם האלבום. לא הייתה סצנה למוזיקה כזו בארץ והייתי צריך להמציא את עצמי, ובגלל זה רציתי לקרוא לזה 'פלונטר', וסנדרסון אמר שזה שם מצוין". הפלונטר נפתר בזכות רומנו והנגנים שגייס - קובי כהן בבס, פטר ורטהיימר ז"ל בסקסופון, טוני בראוור בכינור חשמלי ודודי רוזנטל בפסנתר וקלידים. "באתי בלי סגנון וכיוון. רציתי להיות זמר רגאיי וזמר פאנק ולשיר באנגלית, וזה היה בלגן", נזכר פורטיס. "נתתי לרומנו יד חופשית כי לא ידעתי איך עובדים באולפן. עד היום כשאני שומע את האלבום מרגש אותי כמה הוא קלט את הראש שלי ותפר את הדברים במדויק, 'פלונטר' הוא שלו כמו שהוא שלי".
רומנו הגיע לפרויקט לבקשת מלול. "נפגשנו בבית של רפי ופורטיס השמיע לי את 'שמש לך מצפים' ו'רד מעל מסך הטלוויזיה שלי' והבנתי שיש פה חומר שאפשר לעבוד איתו", נזכר רומנו. "ניגנתי שם גיטרה, תופים וקצת בס, ועבדנו שיר-שיר כי הייתי צריך להעלות את כל התפקידים". גם הזמר הוסיף לאתגר. "כשרפי השמיע לי סקיצה קלטתי שפורטיס מפספס בטיימינג. חשבתי שאולי הוא לא שם לב וזה במקרה. כשנכנסו לאולפן הוא שוב לא נכנס בזמן לשירות והייתי חייב לעצור אותו ולתקן. הייתה לו בעיה של קצב, וגם של טון - אמרתי לו 'תעשה גבוה', והוא שר נמוך, וזה לקח הרבה זמן כי הייתי צריך להקליט כל שורה לחוד. ניסיתי שהאלבום יישמע כמה שיותר קליט, אבל שיהיה בו גם קצת שיגעון, כי זה פורטיס. המילה 'פאנק' לא נאמרה שם. הכנסתי מה שהרגיש לי מתאים, כמו הקטע עם הגשש שהתחיל כצחוק ונדלקנו על זה. כשראיתי אותו בהופעות עם שולץ (דורון אייל, א"ש) זה היה פסיכוטי ושונה מהאלבום, אבל היו כאלו שאהבו את זה".
האתגר של המפיק היה כפול. חוץ מלעבוד עם זמר חסר ניסיון, רומנו נתבקש גם לחבר בין החומרים שהוא יצר באולפן לבין מה שפורטיס הקליט עם מים חמים. דייויד גרייבס, בסיסט הלהקה וכיום ד"ר ומרצה לפילוסופיה ואמנות במכללה האקדמית, היה חלק מסצנת הלהקות שהופיעו במועדון הרוק של שאול גרוסברג בתל אביב. הוא הכיר את המתופף יוסי בוזין שחיבר אותו לגיטריסט נטע וייסמן, שהיה עם פורטיס בלהקת זבוב. "פחדתי מהפגישה ההיא כי הוא היה גיטריסט מדהים ואני הייתי קטן מהם בשנתיים. תלמיד תיכון, משקפופר לבן ומאוד שמן, חנון ששומע פרוג, אבל על הבס הייתי פרא אדם. נפגשנו בבית של בוזין ביד אליהו, ניגנו, ולמרות החנוניות הם לקחו אותי".
7 צפייה בגלריה
"ניסיתי שהאלבום יישמע כמה שיותר קליט, אבל שיהיה בו גם קצת שיגעון". חיים רומנו
(צילום: דנה קופל)
פורטיס הציג להם את השירים על גיטרה אקוסטית והם חשבו כיצד לפתחם בהובלה של וייסמן. "היה צריך לעשות סדר בבלגן שפורטיס הביא. אני מעריך שהוא ידע מה הוא רצה שיצא". כשהם החלו להקליט, גרייבס היה בטירונות ו"נאלץ לעשות כל מיני תעלולים כדי להגיע לאולפן". פעם אחת הוא העלה את לחץ הדם שלו ופונה לאסף הרופא, ו"הם אספו אותי בעשר וחצי מבית החולים, הקלטנו כל הלילה - ובבוקר החזירו אותי". הוא נזכר בלילות ההם בחיוך, "ב'המוות אינו מחוסר עבודה' יש חלקים מאוד שקטים בסולו ונטע שמע בהקלטה חריקה ולא הבין מאיפה היא הגיעה. בסוף מצאנו את פורטיס נוחר מתחת לפסנתר כנף באולפן בשש בבוקר".
"כדי לא לבזבז זמן יקר באולפן עשינו חזרות לפני בבית שלי", נזכר יוסי בוזין. "העיבודים השתנו וזה הפך לקצת יותר מסחרי ממה שניגנו בהופעות, אבל לא חשבנו אם זה יהיה שלאגר. פורטיס הביא שירים מאוד בעייתיים מבחינת המוזיקה, כמעט בלי קצב ובלי כלום. הוא לא חלם שיקליטו לו אלבום, וגם אנחנו לא האמנו שזה יקרה". בוזין אומר שאם יש בכלל "פאנק" ב"פלונטר", הוא נמצא במינון קטן מאוד. "אבל בגלל שישראל מאוד שמרנית והיה בלגן בהופעות קראו לזה ככה". "מינון קטן מאוד" מסכם יפה את הופעתם ב-1978. "רק כמה מאות הגיעו להופעות וקנו את התקליט. רק בהמשך הבינו שמה שעשינו היה חדשני ושונה מכל מה שעשו אז בארץ. כשהופענו בתוכנית של ירון לונדון התייחסו אלינו כאל פסיכופתים שעושים מוזיקה מוזרה. פתחנו מגברים כמו שלא פתחו לפנינו, ואולי בגלל הווליום החריג חשבו שזה פאנק", מספר בוזין.
"לא באנו לזעזע. ניגנו טוב מדי בשביל הרכב פאנק"
נטע (נטי) ויסמן, שניגן גיטרות באלבום ועיבד את השירים של מים חמים (ששלושה מהם הופיעו ב"פלונטר"), הכיר את פורטיס בגיל 15, כשגדלו בצפון הישן בתל אביב. "הוא היה גדול ממני בשנתיים, ובגלל שאהבנו את אותה המוזיקה מחו"ל, התחברנו, ובהמשך הכרתי לו את ברי סחרוף. ניגנתי אז בלהקת קאברים ופורטיס עלה לשיר איתנו. היינו ילדים ורפי מלול ז"ל לא סמך עלינו כי אולפן עלה אז מלא כסף, אז הוא הביא את רומנו שיעזור לנו. קיבלנו שמונה-תשע שעות כדי להקליט את השירים ופחדתי מאוד כי לא היינו לפני זה באולפן, אבל רומנו היה מקצועי מאוד, והוא ודודי רוזנטל הטכנאי עשו שם עבודה טובה".
7 צפייה בגלריה
"אין לאלבום קו אחיד; מצד אחד יש את 'דבש' ומצד שני שיר כמו April Fools" פורטיס, מתוך סשן צילומי עטיפת "פלונטר"
(צילום: ג'ראר אלון)
למרות המחמאות, וייסמן לא שלם עם התוצאה. "אין לאלבום קו אחיד; מצד אחד יש את 'דבש' ומצד שני שיר כמו April Fools, ואין שם אפילו שיר פאנק אחד. 'פלונטר' מכר אולי 200 עותקים שקנו האנשים הקרובים מאוד. הוא פוספס כי אז שמעו להקות צבאיות ושירים ישראליים, והיינו מאוד שונים", הוא אומר כעת. "קהל צריך לחנך, והרדיו לא השמיע את האלבום שהיה קשה לעיכול והקהל היה צעיר מדי כדי לקלוט את זה. לא באנו לזעזע אבל קראו לזה 'פאנק' כי זה היה שונה. חוץ מזה, ניגנו טוב מדי בשביל הרכב פאנק", הוא צוחק.
בוזין מספר שעד היום מתופפים שמגיעים לחנות שלו בתל אביב מדברים איתו על האלבום. "שחר אבן צור ממוניקה סקס אמר לי שבפעם הראשונה שהוא שמע את 'פלונטר' הוא הקשיב לו במשך חודש כדי לנסות להבין מה עשיתי שם, והוא לא היחיד שהתקליט הזה פתח לו את הראש. ניגנתי פה כמו המתופפים שעליהם גדלתי - ג'ון בונהם מלד זפלין ואיאן פייס מדיפ פרפל, והבאתי רוח חדשה ותופים שרציתי כולל דאבל-בס, ונהניתי ממה שעשיתי שם, במיוחד בהופעות".
גם גרייבס נהנה בהופעות. "הופענו בעיר הנוער ונהיה דיבור סביבנו, ויום אחד בוזין, פורטיס ואני עמדנו בדיזנגוף פינת פרישמן ואנשים צעקו לעברנו 'פורטיס משוגע'. צחקנו מזה עד שקלטנו שפורטיס נעלם. כשהתחלנו לחפש אותו ראינו שהוא טיפס על הרמזור". לבמה הם עלו בריצה כשפורטיס מדרבן אותם כמג"ד לפני פשיטה על יעד בצעקות "יאללה כאסח". "פתחנו עם 'רד מעל מסך הטלוויזיה שלי' והקהל היה בטירוף", ממשיך גרייבס, "ופתאום הייתה הפסקת חשמל. אחרי כמה דקות כשהחשמל חזר והמגברים נדלקו, קלטנו שפורטיס נעלם, ואז ראינו שהוא נתלה על עמודי התאורה".
וזו לא היה השיא. "בתיאטרון האוהל תלשו את המשתנות מהקירות ובהיכל התרבות הרסו את הכיסאות וחטפנו מטח פחיות בירה מהקהל שרצה שנזרוק עליו בחזרה", ממשיך הבסיסט, "נטי אפילו כיוון מהבמה במי לפגוע - והצליח. אנשים הקשיבו למוזיקה, שרו את המילים והבלגן היה חלק מהעניין. ידענו שזה תקליט מדהים, אבל היינו ילדים ולא הרגשנו שהמבוגרים סביבנו אוהבים אותנו".
נטעיה רפאל גרופי, בתו של רפי מלול ז"ל, גדלה על האלבום שהגה אביה למרות שנולדה עשור אחריו. "בגיל 29 אבא שלי לקח את פורטיס תחת חסותו כי הוא ראה בו משהו מיוחד ושונה. למרות שהוא לא ידע לנגן הייתה לו יכולת לזהות כישרונות ולהבין מה נשמע טוב באוזן. הוא דחף מאחורי הקלעים והיה המאמין מספר אחד באלבום. אבא שלי, שידע למכור קרח לאסקימוסים, עבר בין כל חברת התקליטים אז עד שסי.בי.אס חתמו איתו על חוזה הפצה תמורת אחוזים. אלבומים היו דבר מאוד יקר אז והוא הוציא את כל הכסף שלו על האלבום, והפסיד".
לדבריה, ליבו של אביה נשבר מכך שהאלבום בקושי נמכר, אבל הוא ידע שזמנו יגיע. כדי לממש את החזון, מלול טס לאנגליה ורכש את המיקסר של הסקס פיסטולס כדי להקליט עליו את האלבום. "המיקסר היה מפורק מסיגריות ודביק מבירה ומוחזק עם סטיקרים, אבל היה לו סאונד מאוד ספציפי. אגב, רוב הזמן הוא בכלל היה בהופעות של צביקה פיק".
האיש שהסכים להוציא לאור את הבייבי של מלול היה רוני בראון, מבכירי תעשיית המוזיקה בארץ, ואז אחראי הרפרוטאר ומנהל השיווק בחברת התקליטים סי.בי.אס. "הייתי בהופעות של תמוז שהתקליט שלהם יצא אצלנו. ראיתי את פורטיס על הבמה וזה היה די משוגע. לרפי מלול שעבד בהפקה שלהם ולי היה דיבור, אבל הוא חשב שזה מאוד רחוק ממה שהחברה עשתה אז". בראון מספר שבשלוחה הישראלית של המגה-לייבל האמריקני רצו להרחיב את הקטלוג ולא רק להסתובב סביב האמצע. "רציתי להביא לקהל חוויה של מוזיקה אחרת ויותר פרועה", הוא אומר. "'פלונטר' הוא תקליט רוקנ'רול שבחלקו יש רגאיי ואפילו קצת פרוג, הוא לא קוהרנטי וזה חלק מהיופי שלו. יצא לי לשמוע את השירים לאורך הדרך כשרפי הקליט אותם כל פעם באולפן אחר, וברגע שרומנו הגיע הייתה תחושה שזה מקבל מבנה של שירים, אבל הוא לא ביית את זה לגמרי ושמר על ראש מאוד פתוח. אמרתי לרפי שיעדכן אותי כשהם מתקדמים. תכננתי לממן להם את זה, אבל הוא מימן את הכול בעצמו, ואנחנו עשינו רק את המיקסים והצילומים עם ז'ראר אלון, כי רצינו שזה יצא מקצועי ואמנותי וגם חי".
בראון בילה עם החבורה בליל הצילומים בנמל תל אביב שערך הצלם ג'ראר אלון. "לא בטוח שמה שנבחר בסוף לעטיפה זה מה שרציתי, אבל יצאה עטיפה. האמנתי באלבום הזה והלהבתי את האנשים סביבי בחברה", הוא אומר. "כבר אז ידעתי שזה חסר מעצורים. זה די נדיר שמישהו לא שם לעצמו גבולות ולא רציתי לעצור את הרוח של פורטיס. הוא הגיע מבית עם המון פתיחות אמנותית והאלבום הזה הוא כמו מיצג מתחום האמנות. הוא תמיד נמשך לדברים עם טעם".
התאכזבתם אז מהמכירות הדלות של האלבום?
"אני זוכר את האגדה האורבנית שאמרו שהדפסנו מעט מהאלבום, אבל לא היינו מוגבלים מבחינת מספר העותקים, למרות שזה מכר פחות ממה שציפינו. הייתי שותף לתקליטים שהאמינו בהם בהתחלה אפילו פחות מאשר ב'פלונטר', והם הצליחו בענק כמו 'האישה שאיתי' של דייויד ברוזה שהגיע עם שירים ספרדיים אחרי הרוק שהוא עשה באלבום 'קלף'. למרות ההבדלים הברורים ביניהם הייתה בשניהם אותנטיות, וידעתי ש'פלונטר' יעשה את שלו לאורך הזמן. אמרתי אז לפורטיס שהוא יגיע בסוף לאלבום פלטינה אבל שזה ייקח זמן, ועובדה שכשהגיעו הדיסקים הדפיסו את האלבום מחדש, ועכשיו שוב עם ההוצאה המחודשת בתקליט".
אבי נשר הכריע: אם אין פורטיס - אין פסקול ואין סרט
שניים מבין הראשונים לקלוט את הרוח הפורטיסית, היו האחים אלון אדר בורלא ואורן ז"ל, שתי דמויות מפתח בחנויות התקליטים המיתולוגיות בתל אביב שפורטיס הצעיר בילה בביתם. חלק מהסשנים שהוקלטו על טייפ ארבעת הערוצים של אלון, נוספו למהדורה החדשה של האלבום. "זו הייתה חבורה שאהבה מוזיקה וכללה גם את ברי סחרוף שהסתובב עם גיטרה וניגן בסשנים האלו. עשינו שכטות והאזנו למוזיקה, ופורטיס, שהיה לו חוש הומור מאוד שחור, היה נכנס לטרנסים כאלו ומצחיק אותנו עד שהיינו משתינים במכנסיים", אומר בורלא. בהמשך הוא ביקר בטריטון את פורטיס שהקליט את "שמש לך מצפים", וזוכר שהבטיח לו שהוא יגיע רחוק, אבל שהוא חייב לתת לקהל משהו יותר מסחרי. בורלא גם נתן לפורטיס סרבל של טנקיסטים וכובע עור של טייסים ממלחמת העולם השנייה שאיתם הזמר הופיע בהיכל התרבות. "'פלונטר' התחיל בראש של פורטיס בערבים איתנו. רומנו עיגל את הפינות והפך את זה ליותר קל לעיכול, וגם היום האלבום נשמע מצוין".
לפורטיס לקח זמן להבין מה הוא רוצה להגיד ב"פלונטר", ולא בטוח שההבנה הזו הגיעה לאוזני מי שהאזין לאלבום ב-1978. "האלבום לא נמכר בכלל. אני זוכר ביקורת במוסף סופשבוע של 'דבר' שבה רצחו את האלבום וגמרו אותי, ולמרות הכול אני עדיין פה", אומר פורטיס. "לא חיפשתי אז הצלחה והמניע הכלכלי אז היה פחות ממה שיש היום, מרוויחים קצת וזה בסדר, תודה לאל. הייתי צריך להמציא את עצמי על הבמה ובגלל שאני לא איזה שנסיונר, יכול להיות ששפת הגוף שלי שידרה משהו פרוע שתויג עם פאנק, אבל לא תכננתי את זה ככה. לא רציתי שיזרקו עליי דברים ולא זרקתי דברים על אף אחד, למרות שזרקו עלינו כל מה שאתה רוצה. לקהל לא היה אז ניסיון עם הופעות כאלו, וממש המציאו לי מקומות להופעות כמו בית ארלוזורוב אבל הקהל פירק את המושבים ועשה נזק, ובסוף כבר לא היה לי איפה להופיע".
הבמאי אבי נשר אהב את "פלונטר" מהרגע הראשון. "נלחמתי שהשיר 'אין לי זמן להיות עצוב' יהיה בתקליט של פסקול הסרט 'דיזנגוף 99'", הוא אומר, ומוסיף שהיה שלב שבו הודיע לחברת התקליטים שאם פורטיס יישאר בחוץ אז מבחינתו אין פסקול ואין סרט. "אני תמיד מתחיל לעבוד על סרט מהמוזיקה, כי היא מאפשרת לי להעביר תחושות בצורה יותר רגשית וחושנית". נשר ביקש - והצליח - להציג בסרט תמונת מצב של תל אביב של סוף הסבנטיז ששילבה "אנרגיה של מלנכוליה ורדיפה אחר החלום. כל שיר בפסקול התחיל משיחה עם היוצרים והמבצעים, ובגלל שאהבתי את הממד הוויזואלי של פורטיס, שולץ והלהקה רציתי שהם ישחקו את עצמם בסרט. הסרט לקח סיכון עצום במדינה פוריטנית והוא עסק בחציית גבולות, והם היו חוד החנית בפרינג' של תל אביב ההיא". וכך "אין לי זמן להיות עצוב" מצא בית לצד להיטים כ"לגור איתו" של ריקי גל, "מסיבת יום שישי" של צביקה פיק ז"ל, "צליל מכוון" של יצחק קלפטר ז"ל ו"דרך ארוכה" של גלי עטרי. לדברי נשר, פורטיס ביטא את הזעם והפוסט טראומה שהוא ובני דורו חשו בעקבות מלחמת יום כיפור. "מתו לנו הרבה מאוד חברים בגלל מחדל ממשלתי, וגם בדמות שגידי גוב משחק בסרט יש משהו מאוד כועס, גם בגלל המלחמה".
לאחר הכישלון של "פלונטר" פורטיס נסע עם סחרוף ומלכה שפיגל לאמסטרדם. ב-1981 הוא חזר והקים עם שולץ את כרומוזום, וב-1983 ייסד את ז'אן קונפליקט. לאחר שגם זו נכשלה, הוא חתך לבלגיה והצטרף למינימל קומפקט. ב-1988 כשהוא וסחרוף חזרו לפה והוציאו את האלבום "סיפורים מהקופסה" שהצליח כנגד כל הסיכויים, החל להתגלגל הדיבור על אלבום הבכורה הנשכח שלו. "זה שאנשים גילו את 'פלונטר' עשר שנים אחרי שהוא יצא, זה הדבר הכי מקסים שיכול היה לקרות לו", אומר פורטיס. "עד היום אנשים אומרים לי שהאלבום 'עשה להם כך וכך' בחיים, והם בכלל לא נולדו כשהוא יצא. חלקם גם מפורסמים שאמרו לי שבגלל האלבום הזה הם עושים מוזיקה. זה נורא מחמיא. ל'פלונטר' יש השפעה אדירה על החיים שלי. 45 שנה זה המון זמן ולמרות שאני מרגיש קצת כמו האדם הקדמון זה משמח נורא".
אחד מהמוזיקאים האלו הוא עמיר (ג'נגו) רוסיאנו, שניגן עם פורטיס לאורך השנים. "בגיל 20-18 הבנתי ש'פלונטר' הוא אחד מחמשת התקליטים הכי טובים שיצאו פה, ואני עדיין חושב ככה. כשעבדנו על האלבום 'איפה הסוסים' ראיתי את פורטיס מנגן את 'אינקובטור' באולפן עם גיטרה אקוסטית והייתי בשוק כי זה החזיר לחיים את הגרסה המקורית. כשניגנו שירים כמו 'דבש', 'המוות' ו'רד מעל מסך הטלוויזיה שלי' הקהל היה בטירוף. עד היום קשה לי להאמין שיצא פה תקליט כזה קיצוני, ועוד בלייבל גדול, ואני תמיד בשוק מזה שהסאונד והנגינה כאלו מושלמים שם. 'פלונטר' הוכיח לי שאפשר לעשות פה מוזיקה שהיא לא לכולם, ואפילו שזה לא עניין אז אף אחד זה הפך לקלאסיקה".
גם ג'נגו שמע מפורטיס על מלחמת יום כיפור. "הסיפורים היו קשים אבל הוא סיפר אותם עם ניחוח של צחוקים. אני לא מאמין שמי שעבר טראומה צבאית לא הושפע ממנה, וזה נמצא גם בתקליט. אך פרט לה, הייתה ב'פלונטר' חבורה קטנה שידעה שיש מוזיקה אחרת בחוץ והם רצו לנגן ככה בלי לחשוב אם זה יצליח, ובגלל זה אני מת עליו".
אז זה פאנק או לא?
"כשמשווים את זה לסקס פיסטולס זה לא פאנק אלא יותר תקליט רוקנ'רול, אבל המילים והגישה הן פאנק. 'אינקובטור' זה שיא הפאנק הישראלי אי-פעם, ותוסיף לזה שהם זרקו עגבניות על הקהל. פורטיס באמת משוגע וזה לא יכול להיות שהוא לא פאנק עם כל הטירוף הזה, וגם בתקליטים אחרים שלו יש פאנק".
כש"פלונטר" חגג 30, נערך לכבודו ערב מחווה במועדון הבארבי. "ב'פלונטר' יש הרבה סתירות, הוא לא אלבום פאנק כי יש בו קשת רחבה של סגנונות", מסביר ישי ברגר, איש להקות הפאנק בוא לבר וטברנק, ואז חבר יוסלס איי.די שפתחו את הערב עם קאבר ל"דבש". "הם קצת קורבן של המילה, כי הם לא התכוונו לפאנק. הם גם היו טובים מדי בשביל להיות פאנק ויש גם הרבה סולואים בגיטרה שזה כאילו נגד רוח הפאנק. חוץ מזה, זה גם אלבום די יקר שנשמע מופק מאוד, וגם זה לא מאוד בז'אנר. בזמן אמת עשו להם את המוות, אבל היום כששומעים את 'דבש' בהופעה אנשים קופצים, ובמובן הזה היה להם הרבה יותר מזל ממה שהם תכננו".
7 צפייה בגלריה
"הם היו טובים מדי בשביל להיות פאנק". משתתפי האלבום, מתוך סשן צילומי עטיפת "פלונטר"
(צילום: ג'ראר אלון)
משתתף נוסף בערב המחווה ההוא, ששילב את פורטיס באלבומיו, הוא קוואמי, שדרן, עורך מוזיקלי ואיש מוזיקה ברדיו הקצה ובגלגלצ, שמספר שנחשף לאלבום דרך התוכנית "הפסקת עשר" של מיכל ניב ז"ל. "שמעתי אצלה את הפתיחה של 'דבש' ועף לי המוח. מאוד אהבתי את מינימל קומפקט וז'אן קונפליקט, כשיצא 'סיפורים מהקופסה' הפכתי למעריץ מספר אחד של פורטיסחרוף, וכש'פלונטר' יצא אז מחדש על תקליט, קניתי אותו ועפתי. כששמים את 'פלונטר' מול הסקס פיסטולס והראמונס אז הוא לא פאנק, הוא יותר רזה בסאונד ובהפקה שלו וגם יותר איטי בלי המהירויות של הראמונס, אבל הכול יחסי. מבחינת אופן השירה של פורטיס, ובטח ביחס לישראל של אז - זה היה אחושרמוטה פאנק, שלא מאוד רחוק מג'ו סטראטר מהקלאש, פחות פרובוקטיבי ועם הרגליים על הקרקע, אבל עם התרסה בשירה.
"אני לא יודע אם מלחמת יום כיפור קשורה לזה", ממשיך קוואמי, "אבל ברור שבאלבום הזה פורטיס ניסה לברוח מהישראליות באופן כללי. הוא תמיד רצה לנהל דיאלוג עם השותפים שלו ושהמוזיקה תוביל, והביא לפה דברים שאהב בחו"ל. הוא שואב השראה ממלא מקורות ויש לו סקרנות תמידית כלפי העולם כמו לילד. 'פלונטר' הוא ציון דרך ענק בכל מה שקשור למוזיקה האלטרנטיבית בישראל, ו'סיפורים מהקופסה' לא היה יוצא בלעדיו".
על עטיפת האלבום פורטיס מופיע כנידון למוות לפני כיתת יורים. בחלקה האחורי יש תמונת קבוצתית של המשתתפים. הכעס והפחד, הכיף והילדותיות שזורים בו. "פלונטר" נכתב על דור רקוב, עצוב ועלוב, אבל כזה שגם מצפה לשמש. יוצרו הושפע מהצלילים החדשים של הקלאש והבאזקוקס, והתמודד עם המראות הישנים ממלחמת יום כיפור. ולמרות שלא הובן בשעתו, הוא יכול היה להיווצר רק פה. ולא משנה מתי הגעתם אליו, ברגע ש"פלונטר" מתחיל להתנגן, במערכת טובה ובווליום המתאים, הסאונד האנלוגי שלו מעלה על פני המאזין חיוך שמזכיר שמוזיקה היא בסוף כיף. לא רע לאלבום בן 45 שנשאר ילד נצחי.
