באיזשהו שלב במסלול האבולוציוני של החיים על פני כדור הארץ, עוד כשהזוחלים חלשו על עולמנו, נפרדו דרכיהם של היונקים והעופות. באגף אחד היו אלה היונקים השכלתנים, שפיתחו תודעה לסביבתם ולמדו להסתגל לתנאי שטח משתנים ולהשתמש בגפיהם על מנת לנוע על פני האדמה. ואילו באגף השני, העופות נותרו עם מוח של ציפור, אבל צימחו כנפיים שאפשרו להם לעוף בחופשיות. במשך עידנים נותרה הפרדה ברורה בין אלה לאלה, וזו נותרה שרירה וקיימת גם כשהאנושות השתלטה על סביבתה הטבעית והלא-טבעית. באמצעות טכנולוגיה הצליחו בני האדם להמריא אל על גבי מטוסים, מסוקים ודאונים, אבל החלום לשהות באוויר כמו הציפורים נותר לא ממומש. וטוב שכך. בני אדם פשוט לא נועדו לעוף. או לפחות כך חשבנו. הסרט התיעודי Fly מאתגר את הקביעה הזאת דרך סיקור חוויית קפיצת הבסיס (בייסג'אמפינג), מתוך נקודת המבט של המטורפים שמכורים לה - וסיפורי החיים הקצרים מדי של חלקם.
דוקאביב 2024 – טריילר
(קרדיט: באדיבות פסטיבל דוקאביב)
מאחורי הסרט, שהוקרן בבכורה בכנס SXSW באוסטין לפני חודשים ואשר מוקרן השבוע בפסטיבל דוקאביב, עומדים כריסטינה קלוסאו ושאול שוורץ, שותפים יצירתיים וגם בני זוג בחיים האישיים. השניים הקדישו כמעט שבע שנים מחייהם כדי לתעד את שגרת יומם של קופצי הבסיס כשהם מזנקים מפסגת הר גבוה מצוידים במצנח, ולפעמים בחליפת רחיפה. הסרט היפהפה והמרהיב שהפיקו מתאר באופן מוחשי כיצד זה נראה ומרגיש לעוף במהירות גבוהה לאורך דקות ארוכות בין שמיים וארץ. אבל לצד רגעי ההתעלות הבלתי-נתפסים, נחשפות גם נקודות השפל בצל הסכנה וההתרסקויות המנטליות והפיזיות, שחלק גדול מאוד מהן מסתיימות באובדן חיים.
7 צפייה בגלריה
לעומת זה, כל מה שאתה עושה ביומיום מקבל חשיבות פחותה. מתוך Fly
(צילום: באדיבות Reel Peak Films)
"קופצים הם חסרי-חוק, ויש להם חיבה לסיכונים", אומר שוורץ (50), קולנוען וצלם ישראלי שחי ועובד בניו יורק כבר שנים רבות. "הם מאוד מחוברים לטבע, הם אוהבים את ההרים. שם הם מתפללים. הם מסתפקים במועט, כי זה ספורט די יקר, ורובם לא עשירים. על מנת לאזן את זה, חלקם נאלצים לחיות כנוודים. מבחינתם, אין להם בעיה לישון במושב האחורי של הסובארו הישנה שלהם, מבלי להתקלח שלושה חודשים בדרך להרים. אני חושב שכשהמטרה שלך היא לקפוץ מצוק, כל מה שאתה עושה ביומיום מקבל חשיבות פחותה. לכן, הם מפצים על השגרה בפעילויות הקהילתיות שלהם והמסיבות הם חלק מהותי מהחיים שלהם. הכל אצלם מטורף וגדול מהחיים, כולל המפגשים החברתיים".
זה לא נראה שיש משהו שמפחיד אותם כשהם יוצאים לקפוץ וצועקים מהנאה.
"יש להם המון פחד והם מתמודדים איתו. זה נדיר שקופץ מזנק מצוק בלי לפחד. הם יודעים שהם אידיוטים ושהיה עדיף להפסיק, והם מפחדים, אבל הם מצליחים להתגבר על כל זה, והם מצליחים לשלוט באופן חלקי בסיטואציה. הם מרגישים פחד, ומודעים לו ומתנהלים בהתאם אליו. זה כמו בגלישת גלים או סקייטבורד, רק בענף הספורט הכי מסוכן בעולם. הופתעתי לגלות שבין הקופצים יש גם חיילים משוחררים, שאחרי שחוו חוויות קיצוניות בשדה הקרב, מחפשים משהו אחר שיעלה את מפלס האינטנסיביות אף יותר".
"זה בלתי נתפס שבני אדם מזנקים מצוק ועפים באוויר כשהם לובשים חתיכת ניילון"
המפגש הראשוני עם ענף הבייסג'אמפ האקסטרימי והקהילה שהתגבשה סביבו, היה כמעט מקרי עבור שוורץ וקלוסאו. השניים נוהגים לעשות סרטים וסדרות דוקו על נושאים פוליטיים וחברתיים. מה שעורר את הסקרנות שלהם היה בכלל מידע שהגיע לאוזנם מסיפוריו של חבר טוב, שחלק איתם מחוויותיו בפארק יוסמיטי בקליפורניה בחברת המטפס המפורסם דין פוטר. אחרי שהמסע לפסגת ההר מסתיים, במקום לחזור כל הדרך למטה, הוא נהג לקפוץ משם על מצנח או חליפת רחיפה. "החבר הבהיר שזה לא חוקי, ורבים מהקופצים מתים כמו זבובים", נזכר שוורץ, "העניין של המוות משך את תשומת ליבנו וחשבנו ליזום סרט קצר מסביב לדמות של פוטר". לרוע המזל, פוטר עצמו נהרג בתאונת טיפוס ושני הבמאים לא זכו לפגוש אותו, אבל כשיצאו לשטח להתרשם מקרוב מהפעילות, הם ידעו שיש פה חומר לסרט מלא ומסעיר במיוחד.
"זיהינו מיד כי למרות שנהוג לתאר בייסג'אמפרס כאנשים עם משאלת מוות בפעילות כל כך מסוכנת, מה שמניע אותם הוא שאיפה לחיים. הם כל כך אוהבים את החיים שלהם ורוצים לנצל אותם עד תום בכל רגע נתון", מסביר שוורץ, "נחשפנו לקהילה של ממש. הם נהנים ביחד, חוגגים במסיבות וצורכים סמים ביחד, ומצד שני, הם לוקחים את הפעילות שלהם ברצינות רבה ומתאמנים קשה כדי לשפר מיומנויות ולהצטיין במה שהם קוראים לו 'אמנות התעופה האנושית'. קשה להבין את זה, איך הם ממשיכים בשלהם גם אחרי שהם איבדו כל כך הרבה חברים. אבל העובדה היא שהם מכורים לזה. הם מכורים לתחביב שיכול להרוג אותך, אבל רואים בו משהו חיובי שמעשיר את חייהם. השילוב של חוויית התעופה בגבהים שיש בה בדידות, לבין אורך החיים שלהם כקהילה קרובה, מעניק להם משמעות לחיים שקשה למצוא במקומות אחרים".
7 צפייה בגלריה
המפגש הראשוני עם הבייסג'אמפרס היה כמעט מקרי עבורם. שאול שוורץ וכריסטינה קלוסאו
(צילום: Taylor Jewell/Invision/AP)
הקופצים מכורים לאדרנלין והם כל כך אוהבים את החיים, אבל לעתים קרובות מדי הם מתקצרים. כל טעות קטנה או תקלה או סתם ביש מזל מסתיים בדרך כלל במוות. כך גם במקרה של אחד מגיבורי הסרט, המדריך ג'ימי פוצ'רט שיצא לגיחה מסעירה שבסופה התרסק אל מותו; אירוע שדחף לתפנית גם בסיפור המתגבש של Fly וגם ביחס האישי של שוורץ וקולסאו, שבמהלך השנים חלקו קירבה עם ג'ימי ואשתו מרטה, והדמויות האחרות שתיעדו במצלמתם. "בהתחלה צף בי האינסטינקט של האמא היהודיה, כי הרגשתי שהחבר'ה האלה מטורפים", אומר שוורץ, "זה בלתי נתפס שבני אדם מזנקים מצוק ועפים באוויר כשהם לובשים חתיכת ניילון. אבל אז אתה רואה אותם עושים את זה שוב ושוב ושוב ומתוך הקירבה שנוצרת, אתה מבין את מאפייני האישיות ומה מניע אותם, וזה גם גורם לך לבטוח בהם יותר ולהרגיש יותר נינוח. מצד שני, ככל שאתה מכיר אותם יותר, אתה דואג יותר וחושש לגורלם. במיוחד כשחלק מהם שותים וצורכים סמים, ואתה שואל את עצמך אם אתה צריך להתערב. זה טבעי. כעיתונאים מקצועיים אנחנו מקפידים על ריחוק כמתבוננים מהצד. אבל זה היה נחמד להתקרב אליהם, כי אין פה באמת חשש לפגיעה בנייטרליות"
אבל איך עושים, מתקרבים ומצלמים מתוך ידיעה שכל אחד מהמשתתפים עלול למות בכל רגע?
"זו היתה חוויה מוזרה. אני זוכר שאחרי כמה שנות צילומים, אמרנו לעצמנו שעשינו סרט מתוך ידיעה שאם אחד מהגיבורים ימות, זאת תהיה תפנית דרמטית אמיתית. שמחנו שזה לא קרה. ידענו שיש לנו סרט מעולה ביד גם בלי מוות. רבים מסביבנו מתו, אבל לא הדמויות שלנו. אבל כשפתאום ג'ימי נהרג, זה היה עבורנו כל כך לא צפוי. זו הייתה חשיבה מטופשת. היא החזירה אותנו לדברים ששמענו כל הזמן, שזה יכול לקרות לכל אחד בכל קפיצה והסיכון הזה הוא מה שמגדיר את עולמם. זה משהו מאוד מציאותי בתוך הסרט הזה. אבל כן יש נטייה לאבד פרספקטיבה. זה היה מעניין להתמודד עם האובדן ברמה האישית, ומן הסתם זה הפך את העריכה ליותר מסובכת עבורנו. המוות תמיד היה חלק גדול מהסרט, אבל רצינו להמחיש את העולם הפנימי שלהם שאי אפשר לסכם אותו בכך שהם סתם מכורים לאדרנלין.
7 צפייה בגלריה
סיכון המוות הוא מה שמגדיר את עולמם של הקופצים. מתוך Fly
(באדיבות שאול שוורץ וכריסטינה קלוסאו)
"לצד המוות של ג'ימי, יש בסרט גם יצירת חיים כשסקוטי בוב מורגן ואשתו ג'וליה, שהכירו כחלק מקהילת הקופצים, מקימים משפחה. התהליך הזה קרה במקביל להריון של כריסטינה בעיצומה של העבודה על הסרט. ראינו את הקווים המקבילים בינינו. כששהינו בחברת סקוטי וג'וליה הרגשנו כל כך שפויים. סקוטי בן אדם מופרע לחלוטין שהיה נכון למות, ולא הבנו איך הוא ממשיך לקפוץ כשיש לו ילד. אבל אז אתה מבין שיש דברים שעושים אותך מאושר מכל דבר אחר וזה חשוב. אם אתה מאושר, הילד שלך מאושר. אנחנו לא מזכירים לעצמנו מספיק עד כמה חשוב להיות מאושר, וכולם מרגישים את זה בישראל לאחרונה. לכן אולי אני גם מבין למה רוב הספורטאים בענף לא עושים ילדים, זה לא באופי שלהם. יש קופצים שפורשים מפעילות בגלל שהם מתחילים משפחה ונולדים ילדים, אבל הפרישה של רוב רובם היא המוות. זה כל כך אינטנסיבי ולמרות זאת הם ממשיכים לקחת את הסיכונים הללו וזה לא גרם לי לפקפק בתפיסת העולם שלהם בחיפוש אחר האושר ברמה הכי בסיסית והטהורה ביותר".
מה לקחת מדרך החיים שלהם לתפיסת העולם שלך?
"לחיות את החיים כאן ועכשיו זה נשמע כמו קלישאה שכולנו אומרים, אבל כשאתה חוזה במישהו עושה משהו כל כך בלתי נתפס ממניעים כל כך טהורים, אתה מבין שזה בא פשוט מאהבה. אני קולנוען תיעודי וצלם, ואני מרגיש בר מזל לעסוק במשהו שאני אוהב, אבל כשאני משווה את זה למה שהם עושים, הסיפוק שהם חשים הוא אדיר. הסרט לא נועד לשכנע את הצופים שכדאי להם לעסוק בבייסג'אמפינג, אבל הוא כן חותר לכך שהם יחושו מה זה אומר ללכת עד הסוף בלי מגבלות של עבודה או זוגיות. הקופצים חיים את חייהם באופן אינפנטילי כמעט. בני אדם לא אמורים לעוף, יש כוח משיכה. זה חלום שלא אמור להתגשם. ולמרות זאת, הם הופכים את זה לאפשרי וזה גורם להם אושר. כשצפיתי בזה בפעם הראשונה נשביתי בקסמם וחשבתי שאני רוצה לעשות את זה. כריסטינה לעומת זאת אמרה שהם לא שפויים. אבל אני חושב שבבסיס, הם גרמו לשנינו להרהר מחדש על חיינו ולהכיר בכך שאנחנו לא באמת חיים. זה מדבק, זה יפהפה וזה מצריך ממך להיות מלא תשוקה".
"אני מופתע שאנשים עדיין קונים את החרא של בן גביר, ולא רואים את הנזקים"
הדמויות של Fly כובשות ביצר ההרפתקנות שלהן, אבל לא הסיפורים שלהם מעניקים לסרט את כוח המשיכה האדיר שלו, אלא הצילומים המהממים שלהם בפעולה. שוורץ וקולסאו קלטו את המראות והקולות במצלמות שלהם במעלה ההרים ולמרגלותיהם, ושילבו בהם חומרים מתיעוד עצמי של הקופצים במהלך מעופם באמצעות מצלמות הגו-פרו שלהם. בשלב מאוחר יותר, כשחברת נשיונל ג'יאוגרפיק הצטרפה להפקה, המשאבים גדלו משמעותית והשניים נהנו גם מצילומי רחפנים מתקדמים ומהירים במיוחד שליוו את הקופצים באוויר, ואפילו מסוק. "הכוונה הייתה לחגוג את היופי של תעופה אנושית, ולא רק מתוך שיחה על החוויה. ג'ימי אמר לנו שזה לא משנה איך נצלם, לעולם לא נצליח להמחיש עד כמה יפה החוויה. זה אתגר אותנו", מסביר שוורץ.
"שכרנו את שירותיו של הקופץ הנורבגי אספן פאדנס כצלם והוא עשה עבודה מצויינת. ציידנו אותו בציוד צילום כדי שיתעד את ההתרחשויות בזמן אמת. השתמשנו הרבה ברחפנים, וצילמנו הרבה מההרים. זכיתי להגשים את החזון שהיה לי תמיד לצלם ממסוק, ממש כמו שעושים בהפקות ענק בהוליווד. זה נתן ערך מוסף אדיר לסרט כי לא חסרים קטעים ביוטיוב ממצלמות גו-פרו של קופצים ואנשים לא מאמינים שזה אמיתי. רצינו להמחיש את מה שהקופצים מכנים 'מצב זרימה', שזו החוויה של חירות מושלמת, כשכנפי חליפת הרחיפה נמתחות וכל המגבלות נעלמות. בסופו של דבר זה סרט על אמנות התעופה האנושית, ומבחינתי לראות את סקוטי דואה זה כמו לצפות במייקל ג'ורדן משחק כדורסל - למעט סכנת המוות שכרוכה בכך".
שוורץ מודה כי למרות המשיכה שלו לענף, הוא נמנע מלקחת בו חלק, אבל אפשר לראות ביטויים של יצר ההרפתקנות שלו והנכונות לקחת סיכונים גם בסרט התיעודי "טנטורה" שביים אחיו אלון, ובו לקח חלק כמפיק. הדוקו השנוי במחלוקת, שהוצג בבכורה בסאנדנס לפני שנתיים, הציף מחדש את מקרה הטבח של תושבי הכפר הפלסטיני טנטורה כחלק ממלחמת העצמאות, מנקודת המבט של לוחמי הפלמ"ח ובקולם. "זה כמעט כמו לשמוע סיפורים מסבא שלך וגם לזהות את השקרים", אומר שוורץ, "מה שקרה בטנטורה היה טבח, ומבחינתי הכי מעניין היה לראות איך האנשים שהיו מעורבים מתמודדים עם הדבר הנוראי שהם עשו, כי על האירוע עצמו אין עוררין. הוא קרה ואם מישהו אומר אחרת הוא או שקרן או אידיוט. וזה לא משנה מה קרה לאחר מכן בהיסטוריה. זה עדיין קרה. אלון יצר מסמך חשוב שאנשים צריכים לראות ולהבין מה המשמעות של הנכבה, ולהתבונן בעצמם בראי. כמובן שהסרט מקבל אור שונה אחרי 7 באוקטובר, אבל גם היום אי אפשר להתכחש לקיומו".
איך השתנתה חווית הצפייה ב"טנטורה" אחרי ה-7 באוקטובר?
"לפני 7 באוקטובר אלון התעקש לעשות עוד ועוד הקרנות של הסרט בישראל ובעולם כדי לעורר שיח, אבל אחרי הטבח הוא ביטל את כל ההקרנות. זה לא בגלל שאנחנו מפחדים מהבעת דעה ולצאת בביקורת נגד מדיניות ישראל, אבל זה פשוט לא הרגיש נכון לעשות את זה כשיש סבירות גבוהה שהסרט ינוצל על ידי אחרים באופן זול וציני למטרות פוליטיות. אני שמח שזכינו ליצור את הסרט ולהציג אותו לקהל שיכול ללמוד ממנו על העבר ועל איפה אנחנו חיים. זה נותן הקשר חשוב למציאות שלנו, שחורג ממה שסיפרו לנו מאז ותמיד. ושום דבר ממה שחתיכת חרא כמו איתמר בן גביר אומר לא ישנה את זה".
7 צפייה בגלריה
שום דבר שהוא אומר לא ישנה את ההקשר שנותן "טנטורה". איתמר בן גביר
(צילום: אלכס קולומויסקי)
וכששוורץ מביע דעה על בן גביר, הוא מבסס אותה על היכרות אישית, קצרה למדי, במהלך ההתנתקות, כשסיקר זוויות שונות של פינוי גוש קטיף בשטח כצלם של סוכנות גטי ועיתונאי מטעם טיימס מגזין. אחד הסיפורים שעקב אחריהם היה הפעילות של בן גביר, אז פעיל ימין קיצוני, נגד המהלך המדיני. "בן גביר ניסה להשתלט על איזה מלון נטוש ולהשיק שם התנחלות", נזכר שוורץ, "כבר לפי ההתנהלות שלו אז כפעיל ימין אפשר היה להקיש לגבי המעשים שלו כפוליטיקאי. הוא לא איזה דמות מרתקת במיוחד והוא עושה היום את אותם השטיקים, אלא שהפעם הוא עושה את זה בתור השר הכי משפיע בממשלת ישראל שאיבדה את דעתה באופן מוחלט. אני לא מתרגש מהשטויות של איתמר, אבל אני מופתע שאנשים עדיין קונים את החרא הזה, ולא רואים את הנזקים שהוא גורם להם. למזלי אני חי בחו"ל ולמען האמת, הוא לא הדבר הכי מעניין לדבר עליו בתור קולנוען".
