אלברט פנקה, כורה גרמני שנולד בסוף המאה ה-18, נראה ונשמע כמו אדם פשוט, אבל בביוגרפיה שלו השתרבב פרט יוצא דופן: לפי עיתונים אמריקניים, מאז סוף מלחמת העולם השנייה ועד שמלאו לו 80 בשנת 1969 הוא נאסר למעלה מ-300 פעמים. הסיבה לכך הייתה משונה - לא גניבה, לא פריצה, לא רצח ולא אונס. פשעו היחיד של פנקה היה הדמיון הפיזי שלו לאדולף היטלר.
אכן, שנים אחרי התאבדותו של הפיהרר בבונקר בברלין, רבים סירבו להאמין שהצורר הנאצי אכן מת. יותר מכל, הייתה מקובלת הסברה שהוא נמלט לאמריקה הלטינית ובייחוד לארגנטינה. הסיפורים האלה לא מנותקים לחלוטין מהמציאות: ידוע לנו שנאצים רבים, והמפורסם שבהם הוא אדולף אייכמן, אכן נמלטו וחיו בזהות בדויה באמריקה. יש הטוענים שמי שהזין את הקונספירציות על הישרדותו של היטלר הוא לא אחר מאשר אויבו המר, סטאלין. לפי הגרסה הזאת, המנהיג הסובייטי סיפר לגורמים אמריקאיים שהיטלר נמלט, כדי לזכות ביתרון מודיעני על פניו שאר צבאות העולם, ולהציג את הנאצים כפחדנים נמלטים. שתי ציפורים במכה אחת. יש טענות שבשלב מסוים אפילו ג'ון פיצג'רלד קנדי, נשיא ארצות הברית לשעבר, האמין בכך.
היטלר הוא אחד מיני רבים. במקרים אחרים, נדמה שהסיבה לפקפק במותו של אדם קשורה דווקא בהערצה גדולה. קחו לדוגמה את אלביס פרסלי, מלך הרוקנרול, שמת לפי כל המסמכים הרשמיים באוגוסט 1977 בגיל 42. בשנים שלפני כן הוא היה חולה, עלה במשקל באופן ניכר לעין ונדמה שיותר הלך ודעך מאשר הסתלק מאיתנו במפתיע. אבל לאחר מותו, האיש הכריזמטי והנערץ הפך לפתע לגיבור של סיפורים מביכים ומבזים - כמו זה שטוען שהוא מת על האסלה, בעודו בולס המבורגר. אלביס מת כנראה בגלל שימוש מופרז בסמי מרץ, אבל עד היום יש קונספירטורים שטוענים שהבית הלבן, בהובלת הנשיא ריצ'רד ניקסון, גייס אותו כסוכן חשאי במסגרת המלחמה בסמים. לפי הסיפור הזה, שנשמע מופרך בערך כמו תיאוריות "הארץ השטוחה", הממשל אילץ את אלביס לביים את מותו כדי שיוכל להמשיך לפעול כסוכן.
יש לכך אפילו "הוכחה": אנשים רואים את אלביס, כל הזמן. עוד בשנות ה-70 אדם טען שפגש את אלביס בשדה התעופה בממפיס, בשנות ה-80 אנשים טענו שהם ראו אותו במישיגן ובשנת 1999 קבוצה גדולה של אנשים טענו כי ראו אותו בפארק לגולנד בקליפורניה. באופן לא ממש מפתיע, אחרי זמן קצר התברר שהיה מדובר בחקיין שהנהלת המקום שכרה כדי לייצר עניין.
אגב, גם טופאק שאקור עדיין איתנו. לכאורה. הראפר הנערץ, שנרצח בספטמבר 1996 ביריות מרכב חולף בגיל 25, ספג לפי הדיווחים הרשמיים ארבעה כדורים. אבל החשדנים מצביעים על כך ששוג נייט שישב סמוך אליו, יצא מהתקרית ללא פגע, ויש גם תמונה של טופאק, שנחשבת לתמונתו האחרונה, ועליה מופיע התאריך 8 בספטמבר 1996, למרות שהוא נורה יום קודם לכן. לכאורה, לטופאק הייתה סיבה טובה לזייף את מותו – היו לו אויבים רבים, בין אם בכנופיות של הארלם, שם הוא נולד, או לאס וגאס, שם הוא נרצח.
הקולנוען החובב ריק בוס יצר סרט תיעודי, או תיעודי-בערך, שטוען שטופאק לא נרצח אלא נמלט לניו מקסיקו. לסרט קוראים "טופאק, הבריחה הגדולה". בריאיון לתחנת טלוויזיה אמריקנית, הוא גם רמז שמשפחתו של הראפר נתנה אישור שבשתיקה. ויש גם טענות מסוג אחר: טופאק מת, אבל לא רצחו אותו אנשי כנופיה – אלא ה-FBI בכבודו ובעצמו. ככה טוען לפחות ג'ון פוטאש מספרו משנת 2007: לדבריו, ה-FBI שם עין על האמן הצעיר כיוון שהוא הגיעה ממשפחה של פעילים רדיקלית – אמו ודודתו היו פעילות ידועות בסניף של הפנתרים השחורים בניו יורק.
לא חסרות קונספירציות על חיסולים מסתוריים. כמה מהסיפורים המפורסמים ביותר בז'אנר עוסקים בנסיכה דיאנה, שנהרגה בתאונת דרכים בפריז בשנת 1997, כשנה לאחר גירושיה מהנסיך צ'ארלס. כמו תמיד, בכל מה שנוגע למשפחת המלוכה עמוסת התככים, הקונספירטורים לא חיכו יותר מכמה ימים. במקרה הזה, עם דיאנה נהרג גם דודי פאייד, קולנוען ואיש עסקים מצרי שאמור היה להציע לה נישואים בליל התאונה. בעדות שמסר אביו, מוחמד אל-פאייד, הוא טען שהשניים נרצחו כיוון שבית המלוכה לא היה מסוגל להשלים עם המחשבה שבניה של דיאנה, יורשי העצר, יגדלו אצל אב מוסלמי.
סיפורים דומים נשמעו גם לאחר מותה של מרילין מונרו, שנמצאה מתה בביתה באוגוסט 1962 בגיל 36. על אף שהמומחים קבעו שהיא התאבדה באמצעות סמי הרגעה, אחרים טוענים שחוסלה. למשל, על ידי בובי קנדי, התובע הכללי של ארצות הברית ואח של הנשיא. מדוע? כיוון שחשש שהיא תחשוף שניהלה רומנים איתו ועם אחיו. אחרים אומרים שדווקא ה-FBI חיסל אותה, כדי לנקום בג'ון קנדי על אירועי מפרץ החזירים, שבמהלכם הארגון ספג פגיעה קשה במוניטין. וכמובן, יש קונספירטורים שאשכרה מאמינים שעשו את זה חוצנים. ויש להם אפילו הסבר: כיוון שמונרו הייתה מקורבת כל כך לממשל, היא ידעה יותר מדי על עב"מים ועל איזור 51 - ותכננה לחשוף את זה.
הסיפורים השונים האלה, בין אם הם עוסקים בגיבורי תרבות או בנבלים היסטוריים, פורטים במקביל על הפנטזיה שנוכל לחיות לנצח ועל הפחד מכך שיום אחד נישכח. גם כשאנשים מדברים על תוכנית ההימלטות הגאונית של טופאק או אלביס, הם מציינים כדרך אגב ש"אגדות אמיתיות לעולם לא מתות". בעוד שאנשים אולי מתים, סיפורים יכולים לשרוד לנצח.
האזינו לסיפור המלא בפודקאסט "נא להפיץ".
