פרולוג
הרגליים שלה, זה מה ששני השוטרים הצעירים לא ישכחו. ארוכות וחלקות, מסתיימות במגפיים שחורים. משאר הגוף הם השתדלו להסיט את המבט. נפילה או קפיצה, זה מה שהם שאלו את עצמם. הגבוה אמר - קפיצה, הנמוך קבע - נפילה, ורק אחרי שהתקבלו תוצאות הבדיקות הם יכלו להסדיר את ההתערבות ביניהם. אלכוהול, סמים, מה לא נמצא בגוף של הבחורה הזאת. ולחשוב שאת כל הזבל הזה היא לקחה כשבחדר הסמוך נם ילד קטן את שנתו התמימה.
*
סתיו 2015
היא רואה את האוטו שלו בכל מקום, לכן היא מנסה לנשום עמוק כדי להרגיע את דפיקות הלב שלה, שהיא בטוחה שכל הרחוב שומע. היא מתקרבת אל הניסאן־ג'וק האפורה, משכנעת את עצמה שגם הפעם לא תמצא בו את הבוסטר של גורי ואת הפנדה שנאחז נואשות בציפורניו הקטנות במראה הקדמית. אבל לפני שהיא מתכופפת להציץ, היא שמה לב שהמכונית אינה ריקה. מישהו יושב בתוכה. זאת אישה, השיער הארוך החלק לא משאיר מקום לספק. אין שום בובת פנדה על המראה, ומיכל ממשיכה ללכת, חיוך קל על שפתיה. ובכל זאת, לרגע אחד היא משיבה את מבטה לאחור. האישה לא לבד שם. ידה מונחת על כתפו הרחבה של הגבר שלצידה. מיכל עוצמת את עיניה בחוזקה ושבה לפקוח אותן. היא לא זוכרת איך הגיעה לשם ומה חיפשה דווקא ברחוב הזה. חם לה, הראש שלה בוער, הידיים מזיעות. את הצדודית שלו היא יכולה לזהות גם מתוך שינה. האף הנשרי, השיער הנסוג שחושף מצח גבוה. מיכל יורדת לכביש, להביט משם. עכשיו גם הפרופיל של בעלת השיער הארוך נחשף. אף סולד, עיני שקד, והשיער הזה, שמסתיר את רוב פניה. היא מביטה בדמותה שלה, שמשתקפת מהחלון האחורי של המכונית. עכשיו הם שלושה, היא בחוץ ושניהם בפנים. עכשיו היא רואה את מה שאימהּ ראתה. היא רוצה לרוץ לשם, להלום בחוזקה על החלון עד שיישבר, להושיט מבעדו יד תקיפה ולאחוז בה. לשלוף אותה המומה מהאוטו ולהשליך אותה על הכביש. היא לא תעשה את זה, היא יודעת. היא אישה עדינה מדי, לא אחת שמחוללת שערוריות. המוח שלה מתנתק, היא כבר לא שם, אבל פתאום צפירות רחוקות מגיעות עד אליה, והיא שומעת קול של ילדה. "לעזור לך, גברת?" היא מביטה בה ואז בידה המדממת שמאגרפת את צרור המפתחות שלה ואת מחזיק המפתחות היהלומי שחותך את ידה. רק עכשיו חודר אליה הכאב. הכאב שהדחיקה כל כך הרבה שנים.
*
היא שוב נעלמה לו. כמו תמיד, חיכתה שיירדם ואז הזדחלה למיטתם בשקט, כדי שלא יתעורר, כדי שלא ינסה לגעת בה, לשכב איתה, לאהוב אותה. הוא מתגעגע למבט שהיה לה פעם כשהביטה בו. "אני שלך," מיכל כתבה לו בכרטיס הברכה שנתנה לו מזמן, לרגל ארבע שנות נישואיהם. ומאז זה היה הביטוי שלה, שתי מילים שכתבה או לחשה באוזנו בכל פעם שרצתה להמחיש את אהבתה. אבל לאחרונה היא כבר לא אומרת, ולא מביטה, וגם כשהוא מתקרב אליה, היא תמיד שקועה במשהו. מרימה אליו עיניים משתוממות ומחזירה אותן למרקע הטלוויזיה או לספר, או לצג הטלפון. לכל מקום, רק לא אליו.
נמרוד מכחכח בגרונו בקול ואז מביים התעטשות. לא חזקה ולא חלשה מדי, בדיוק במינון שיגרום לה להסתובב אליו ולשאול בקול ישנוני, "נימי, אתה בסדר? להביא לך משהו?" אבל מיכל לא מגיבה. הגוף שלה זע מעט מתחת לשמיכה, ונמרוד משוכנע שהיא שומעת, אבל היא רק מתחפרת בה יותר. הוא משתעל שוב ואז מכחכח, שוקל להניח יד זהירה על גופה, אבל במקום זאת קם באחת, משליך את השמיכה על הרצפה ויוצא מהחדר. והנה הוא שוב במטבח, כמדי לילה בשבועות האחרונים. המקרר מברך אותו בטרטור רך, ונמרוד שולף מתוכו את קופסת העוף עם פרוסות תפוחי האדמה, את קערת הפסטה ברוטב פסטו ירוק־עז ואת הפירה הצהבהב שנח בקערת זכוכית עטויה ניילון דק. האוכל של מיכל תמיד מנחם אותו, מעניק לו תחושה של בית. יללת חתול נשמעת מאי שם ואחריה נביחות כלבים רחוקות.
הוא מביט על המרפסת המוארת קלושות בפנס רחוב. הרצפה מכוסה בעלים צהובים־חומים מוארכים ופירות משחירים דמויי קסטנייטות, והוא מחליט שיפנה אותם מחר, אולי גם יקצוץ כמה מענפי היקרנדה הקירחים שמתדפקים על ביתם. הוא נזכר ביום שבו עברו לכאן. העץ היה אז גאה וחגיגי כחתן ביום חתונתו, מקצות ענפיו המוריקים השתלשלו אשכולות של פרחים מרהיבים שהפיצו ריח מתוק. מיכל ליטפה את גזעו החזק ואמרה, "האמת שגבוה לי מדי לגור בקומה שלישית, אני מעדיפה בית צמוד קרקע, אבל לפחות יהיה לנו סגול בעיניים," ונמרוד השיב לה, "את יודעת, העבודה מחייבת שנגור באזור, אחרת היינו־" והיא היסתה אותו, ואחר כך חיבקה את העץ, ופתאום קראה בפליאה, "נשר לך פרח על הראש," והסירה אותו בעדינות משערותיו, "וזה אומר שיהיה לנו מזל." והוא חיבק אותה בחוזקה והשיב לה, "אני מבטיח שיהיה."
הוא נתקף בדחף פתאומי לרדת למטה ולגעת בגזע היקרנדה החשוף, שעל ענפיו אחוזים ברישול עלים אחרונים, מצהיבים ועייפים, אבל השעה מאוחרת. במקום זאת הוא נוטל את המפתח ממקום מחבואו, פותח את דלת המרפסת בתנופה ויוצא אל האוויר הקריר. פירות העץ המשחירים המוטלים על הרצפה נראים לו בחושך כמו לועות פעורים של דגי אבו נפחא קטלניים, והוא כורע על ברכיו, אוסף אותם בזהירות ואז גורף גם את כל העלים בשתי ידיים. הוא זוחל לאיטו בכל המרפסת, הלוך ושוב, עד שברכיו משחירות וכואבות, והוא מתרומם בקושי, מניח יד על חלקו התחתון של הגב ובוחן את המרפסת הנקייה. בבוקר מיכל תקום ותהיה מרוצה.
*
רק בגלל היין מיכל מדברת ככה. נואמת על עבודתה בביטחון מזויף באוזני נמרוד והמחזר של חברתה. היא אף פעם לא מדברת עליה. אף אחד גם לא שואל אותה. אבל הערב היא חייבת להסיט את המחשבות שלה למקום בטוח. היא לא תוכל להתמודד עכשיו עם שקט, ולא עם מבטים שקשה לפענח. היא צריכה לדבר, גם אם היא מעדיפה לשתוק, והיא רוצה לדבר על העבודה שלה, גם אם כולם בטוחים שהיא משעממת נורא. סתם בחורה שעובדת כמזכירה של עורך דין. כולם חושבים שהיא רק מקלידה ועונה לטלפונים. אבל מה היא מקלידה, ואיזה טלפונים, את זה רק היא יודעת.
יש לו מצב רוח טוב יחסית, לנמרוד, והוא מהנהן לדבריה. יושב לידה על ספת העור הבהירה במרחק נגיעה, מדי פעם שולח אליה יד זהירה, מגששת. היא רוצה שבעלה יתקרב אליה, יחבק אותה, ירגיע את השדים שמשתוללים בתוכה. אבל השדים נסתרים ממנו. הוא לא יודע שהיא ראתה אותו, לא מנחש אפילו. חי לו בעולם המקביל שלו, בטוח שאשתו טיפשה ותמימה. הוא אפילו לא טורח להסתיר טוב יותר את הפגישות שלו עם האקסית. הוא לא יודע שהיא יודעת הכול, שהיא ידעה גם בפעם ההיא, שנתיים אחרי שנישאו, חמישה חודשים אחרי שילדה את ירדן. כבר אז נמרוד חשב שהתחתן עם תמימה. אישה טובה, תמיד אמר עליה כשרצה להתרברב בפני חבריו. טובה זה משעממת, חשדה כבר אז. טובה זו אחת שעושה הכול בשביל בעלה, ולעולם לא מתלוננת. גם לא כשהוא חוזר שוב ושוב לאקסית שלו, לא מצליח להשתחרר מהקורים הדביקים שהיא עטפה אותו בהם. השנה ההיא, שנת 2000, נותרה נעולה אצלה בראש. כמו נחיל של חרקים שחורים שמתרוצצים בתוך קופסה, נחבטים בדופנותיה, מזמזמים. היא לא מעיזה לפתוח אותה, כי אז הם יציפו אותה בהמוניהם. אבל עכשיו היא מרגישה שהם חוזרים לזמזם במוחה. מזכירים את קיומם. חמש־עשרה שנה עברו, והיא חשבה שכבר התגברה, שהצליחה לשכוח הכול, את כל השנה הארורה הזו.
היא מנערת את ראשה ומנסה למתוח את שפתיה לחיוך. המחזר של אריאל, שאת שמו פתאום שכחה, נועץ בה מבט, כאילו אומר - אני יודע. לרגע היא מנסה לדמיין איך נראים החיים שלו. ללא ספק קלילים, נטולי דאגות. אבל גם למחזר יש צרות, קטנות ושוליות, כי אריאל מאחרת, והוא מארח לבדו את מיכל ונמרוד, שהוא בקושי מכיר. רואים שהוא דרוך, רץ בכל כמה דקות לדלת, מדמה לשמוע בכל משב רוח מזדמן דפיקה חלושה. היא מתבוננת סביבה. גם הפעם נדרשו להסיר את נעליהם מייד בכניסה, "העוזרת הייתה היום," זה כנראה המשפט הקבוע שלו. לא נראה שיש כאן מה לנקות, היא מהרהרת, גבר רווק, ובכל זאת - בית מצוחצח, נקי מדי. שולחן זכוכית מנצנץ ועליו ניצב בקבוק יין איטלקי יקר שנפתח לכבודם, לצידו כוסות קריסטל גבוהות וקערות קטנות מקרמיקה כחולה ובתוכן מיני גבינות צרפתיות מובחרות, ובקערה גדולה יותר - לחמים איכותיים שריחם מפתה. היא מסיטה את מבטה לעבר הקירות המבהיקים, ששלושה ציורים של חקלאים על רקע נוף ירוק תלויים עליהם בגובה שווה. הם מוארים באורות רכים שמפיצים ספוטים נחבאים בתקרה, והיא נזכרת בשם הצייר - אלי שמיר, ומשם מבטה נודד לשטיח צבעוני שנארג בהזמנה אישית בלַקִייה שבנגב, כמו שהמחזר של אריאל סיפר להם כשערך להם סיור בבית. בקצה השטיח, ממש ליד החלון, ניצב פסל ברונזה של נחום גוטמן, אישה שוכבת. היא שוקלת לשאול את המחזר על אהבתו לאמנים מקומיים, או על המערכת שמשמיעה צלילי ג'אז ענוגים, ובו בזמן מנסה שוב להיזכר בשמו, אלא שאז נשמע צלצול בדלת ואריאל נכנסת כרוח סערה. חצאית ג'ינס קצרצרה, חולצה לבנה מתנופפת, רגליים ארוכות, שיער שחור מבהיק וחלק. היא פולטת משהו בנוסח: שכחתי, נרדמתי, האקס שלי איחר, לקחתי שכטה. הסיבות הרגילות. מיכל קמה ומחבקת אותה, ריח מושק קל עולה באפה. היא מרגישה שמה שלא תעשה, היא תמיד תסלח לה. אריאל אמנם ההפך הגמור ממנה - מפוזרת, לא אחראית, לא אמינה אפילו, אבל למיכל זה לא אכפת. אריאל היא קרן האור בחיים שלה. וברגע הזה היא האדם היחיד שהיא מרגישה איתו בנוח.
המחזר נצמד לאריאל, מוביל אותה לסלון ביד אדנותית שזוחלת אל מתחת לגב חולצתה, כאילו שלא רואים, ומיכל מנסה לדמיין את מגע היד שלו על גבה הצר של אריאל, שראתה מקרוב כשצילמה אותה בשבוע שעבר בתנוחות מפתות. אריאל לבשה אז חזיית תחרה מינימליסטית שחשפה שדיים יפים, תחתונים בעלי שני פתחים - אחד מלפנים ואחד מאחור, שהמחזר התורן קנה לה. אין לה מושג איך בדיוק הם עושים את זה עם התחתונים האלה, שאריאל הסבירה לה שאין צורך להפשילם. "אני מחכה," היא נזכרת בטקסט שצירפה אריאל לתמונות שמיכל צילמה, והמחזר שלח לה בתגובה שלושה אימוג'ים. הראשון של להבה, אחריו שריר, ושלישי טיפה. כמו כתב סתרים, היא חושבת. כמו מפת אוצר.
אריאל דגמנה מולה כמעט שעה, ביקשה ממיכל שתצלם אותה מזוויות מחמיאות וסקסיות, ואחר כך ישבו שתיהן ובחרו אילו תמונות יישלחו למחזר. "את רואה," היא עברה פתאום למאהב אחר, מחליקה במהירות על ההודעות שלו בנייד. ומיכל הספיקה לקרוא "אני בא עכשיו", "את מטריפה אותי", "וואו, אני לא יכול כבר", ולא הצליחה לקרוא את ההודעות של אריאל, שנראו לה ארוכות משלו, מעוטרות בשלל לבבות בצבעים ובצורות שונות. "זה מדוֹני," היא הסבירה, "וזה יום לפני שהכול נגמר, כשעוד הייתי מאוהבת." מאוהבת, היא חושבת עכשיו. יומיים בכתה עליו, ואחר כך התקדמה למחזר הנוכחי, שמתבונן עתה בחברתה וניצוץ ערמומי בעיניו.
"דיני אישות זה גם צוואות?" שואל המחזר בעניין שמפתיע את מיכל. הוא מתיישב בצמוד לחברתה, שהשתרעה על הספה הקצרה יותר. אריאל נשענת על המחזר, אך מבטה מעודד אותה לדבר, ומיכל מפליגה בסיפורים על האנשים הזקנים שמגיעים ל"עורך הדין שלי", כאילו הוא עובד אצלה ולא להפך. "אסור להם להגיע אלינו עם הילדים שלהם," היא מספרת ומביטה באריאל, שמהנהנת כלפיה בחיוך עצל ומשכלת את רגליה הארוכות, "כי אז יטענו שהם ניסו להשפיע עליהם, ללחוץ, אפילו לאיים. אבל הילדים בכל זאת נמצאים שם, לפחות ברוחם, לפעמים נדמה לי שהם מרחפים בחדר ואני ממש יכולה לראות אותם." מיכל מתבוננת סביבה. מבטה לוכד עוד ציור שמן קטן, של בית ישן בלב יער, אבל את שמו של הצייר שכחה. היא עדיין מנסה להיזכר בשמו של המחזר, מחכה שאריאל תקרא לו, אך היא רק אומרת "יקירי", ו"אהובי", כאילו הם מכירים כבר שנים. חודש וחצי, היא מחשבת, בעצם חודשיים. היא ונמרוד פגשו אותו לראשונה כשאריאל רצתה להשוויץ ברכש החדש. בשמו היא לא נזכרת אבל היא זוכרת את המילים של אריאל, "בית פצצה, הוא מת על אמנות ישראלית. הוא כמו אספן. את חייבת לראות כדי להבין." אריאל כמעט שלא מדברת, אבל ברור שהיא מרכז החדר. ארשת של חתול שבע על פניה. ודווקא נמרוד, נמרוד שלה, נראה פתאום מרוחק. "אני כותבת הכול," מיכל ממשיכה בכל זאת לנאום, למרות שקול קטן בתוכה משדל אותה להפסיק, "אני מתעדת בזמן הפגישות כל מה שהם אומרים, כדי שאפשר יהיה להוכיח, בבוא היום ובמקרה הצורך, שלא הייתה שום השפעה מבחוץ, ושהם היו צלולים כשניסחו את הצוואה." היא מספרת להם על הזקנה שהתעקשה שבצוואה שלה יהיה כתוב שבנה היחיד יירש את כל רכושה רק אם יתגרש מאשתו. "היא קיטרה לנו שבנה התחתן עם אישה שטנית, שרק מחכה שהיא תתפגר כדי לבנות לעצמה בית מפואר, ושאם הוא יישאר איתה הוא לא יראה לירה מהירושה."
"זה חוקי?" שואל המחזר, ונמרוד סוף סוף מגיב ובקול שמנסה להישמע אסרטיבי אומר, "ברור שלא. זה תנאי בלתי חוקי."
כולם שותקים עד שמיכל מדברת. "זה חוקי," היא פוסקת בנימה שנשמעת לה לרגע בוטחת מדי, ומרגישה פתאום שאין שום הבדל בינה לבין עורכי דין שלמדו את המקצוע. ארבע־עשרה שנה שהיא עובדת במשרד, והיא מכירה את החוק לא פחות מכל מי שמתיימר להיות מומחה בתחום. "למצַווה יש חופש פעולה מוחלט להוריש את הרכוש והכסף שלו למי שהוא רוצה ובאיזה תנאים שהוא רוצה," היא מתבוננת סביבה לראות אם עדיין מקשיבים לה, "כמובן בתנאי שלא מדובר במשהו לא חוקי. יש יורש על תנאי דוחה ויש על תנאי מפסיק, אבל אני לא אכנס לזה עכשיו," היא אומרת, הפעם בלחש. אולי היא צריכה להפסיק, אולי זה לא מעניין אף אחד.
נמרוד נראה לא מרוכז. הוא שוב חושב עליה, מיכל מבינה. אבל היין מקליל את מחשבתה, משחרר מחסומים, והיא ממשיכה לדבר. "והיה לי," אולי לא לי, היא חושבת וממשיכה, "היה לנו מקרה בשנה שעברה של בחורה צעירה דווקא, בת שלושים ומשהו, שהתאבדה בגלל אהבה נכזבת והורישה את כל הרכוש שלה לחתולים שהיא גידלה. היא ציוותה שהם ימשיכו לגור בדירת היוקרה שלה בלב תל אביב עד יום מותם, והשאירה כסף לכל מה שהם צריכים. אוכל, טיפולים אצל וטרינר, הכול."
"וואו, איזה סיפור, מסכנים הילדים שלה," אריאל מחייכת, ולא נשמע שום צער בקולה, רק פליאה, והמחזר שואל בחשש, "יש לה ילדים?" ומיכל קצת מתעכבת, ולבסוף משיבה, "כן, ילד אחד. האפוטרופוס שלו ניסה לתקוף את הצוואה מכל הכיוונים, אבל נכשל. היה לה שׂכל למנות אותנו גם כמנהלי העיזבון שלה כדי שנממש את רצונה, והוכחנו שזה היה רצונה, ושהיא הייתה שפויה לגמרי כשהיא כתבה את הצוואה."
"ממש שפויה," מצחקקת אריאל, והמחזר מוסיף, "מטורפת על כל הראש."
"מחכים לנו," מזכיר בעלה ומביט בטלפון הסלולרי שלו. 'מי בדיוק מחכה לך?' היא רוצה לשאול, אבל מתאפקת.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"חתול שחור", דריה מעוז, כתר, 352 עמודים
