חשיפת חולייה של חברה דרך מבטו של הזר היא מנגנון סיפורי מוכר. הצופה-קורא מגלה, אולי לפתע, איך בדיוק הוא נראה מבעד לעיניה של דמות המופיעה כאילו משום מקום, ונדרש להתמודד לא רק עם הסטריאוטיפים המזוהים עם תפיסת האחר, אלא גם עם ערעור תחושת העליונות הנינוחה שהוא נוטה להחזיק בה. בקולנוע הישראלי שימש "סלאח שבתי" בבחינת טקסט מכונן של מבט האחר בהגמוניה (עם כל הבעייתיות שבניכוסה של דמות "מזרחית" על ידי מהגר הונגרי, אפרים קישון), ורבות מהקומדיות העדתיות שנוצרו מאז נדרשו לנקודת המבט של זה שהודחק מהשיח הלאומי.
"לרוץ על החול" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"לרוץ על החול", סרטו של אדר שפרן לפי תסריט מאת יואב הבל, אסף זליקוביץ' ושראל פיטרמן ("דוז פואה"), נשען על נקודת המבט של האחר כדי לעצב דיוקן קומי-סאטירי של החברה הישראלית, שדבר כמדומה לא השתנה בה מאז הגיעה משפחת שבתי אל המעברה בראשית ימי המדינה. גזענות, שחיתות, ניצול וגם, איך לא, מעט טמטום נאיבי להקלת האווירה. בכל אלה נתקל פליט אריתראי שמגיע בתחילת הסרט בריצה מן המדבר, ואחרי חמש שנים אנו פוגשים אותו כשוטף כלים במסעדה. מגלם אותו השחקן הקונגולזי-ישראלי שון מונגוזה, והופעתו החיננית היא אחד מנכסיו של הסרט.
כמו בקומדיה של טעויות או סאטירה קישונית, גיבורנו, אומארי שמו, נלכד עם חבריו על ידי משטרת ההגירה ומיועד לגירוש. אלא שאז, בשדה התעופה, הוא מצליח לברוח (אני לא זוכר את שדה התעופה ריק כל כך מאז ימי הקורונה, וגם אז הוא היה עמוס יותר), היישר אל זרועותיו של בעלי קבוצת הכדורגל של מכבי נתניה (צביקה הדר) שבטוח שהוא שחקן ניגרי, הרכש החדש והמבטיח של הקבוצה. אומארי המבולבל מוצא עצמו לפתע מוקף אוהדים נלהבים, מובל לדירת פאר, ובעיקר – כוכב. אין לו מושג מה לעשות על המגרש, אבל לרוץ הוא יודע (משהו שהסרט מייחס למצב תמידי של בריחה והישרדות), וגם זה משהו שעשוי לסייע לקבוצה הכושלת. לזכותו של הסרט ייאמר, שהוא לא מותח את הסיטואציה הבלתי סבירה הזו מעבר לגבולותיה.
הסרט נשען על הרעיון שעבור הישראלי הממוצע כל השחורים הם אותו דבר. זו הסיבה, הלא ממש משכנעת, שבעלי הקבוצה מתבלבל בין אומארי והשחקן הניגרי (שבינתיים הפר חוזה וחתם בקבוצה אוסטרלית). זו גם הסיבה שרק נטע (קים אור אזולאי), בתו של הבעלים שמועסקת בתפקיד ניהולי בכיר בקבוצה, עניין לא מופרך כשלעצמו כשבאים לחשוב על הנפוטיזם של כמה בעלי קבוצות מקומיות בעבר (ובהווה?), היא היחידה שחושפת את הטעות – וגם זה במקרה. יתר על כן: אומארי מתראיין לערוץ הספורט כשחקן הניגרי, ואף לא אחד מהצופים בשידור, שלא לדבר על שרון פרי המראיינת, לא שם לב שזה לא הוא. נניח. הבעיה היא, שהסרט אינו מנצל את המתח הזה באופן אירוני או מטריד במיוחד. יש אפילו משהו חינני בדרך שבה נחשפים גילויי הגזענות של החברה הישראלית, והרי כל אוהד כדורגל יכול להעיד שהמגרש הוא המקום שבו אלה מוצאים את ביטויים בצורה הבוטה והמכוערת ביותר.
רשלנות מסוימת ניכרת גם באופן שבו מעוצב משחק הבכורה של אומארי. שכן ניכר שמה שקורה על המגרש והדרמה שעל הספסלים פשוט לא מגיבים זה לזה. אפילו השדר פועל כטייס אוטומטי. כך גם לגבי סיפור משנה המערב את אומארי בחייו של אחד משחקני הקבוצה (ישראל אטיאס) שחווה משבר בחיי הנישואים שלו עקב הריונה של זוגתו. נדמה כאילו הגבר השחור נמצא שם פשוט כדי לפתור לכולם את הבעיות, מין דימוי של פרא אציל המפזר סביבו אור לחג החנוכה ואנושיות. סיפור אחר, הקשור באמהּ של נטע המתגוררת במיאמי ונוכחת באמצעות שיחת טלפון תמוהה אחת, נראה כאילו נשאר ברובו מחוץ לסרט.
העיסוק במהגרי הגירה ועובדים זרים נוכח בקולנוע הישראלי, הן בסרטים תיעודיים יפים ("שיחת חוץ" של עמיקם גולדמן מ-2009, שמתעד ברגישות את שיחות הטלפון שמנהלים מהגרי עבודה עם קרובי משפחתם בארצות מוצאם), והן בסרטים עלילתיים – בולט בהם הוא "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" המצוין של רענן אלכסנדרוביץ' מ-2003 על צליין אפריקאי הנכלא בחשד שהוא עובד לא חוקי. הסרטים האלה הציגו לא רק מצוקה אמיתית אלא גם מראה לא נעימה בפני החברה הישראלית האטומה והעושקת. ב"לרוץ על החול" אין תחושה של מצוקה אמיתית. אמנם נוכחת בו דמות חברו הטוב של אומארי, אף הוא עובד זר המתגורר במתחם נווה שאנן בדרום תל אביב (מייקל קביה אהרוני מ"קופה ראשית"), שמנסה למצוא את אחיו של אומארי שנחטף כנראה על ידי בדואים בדרכו מאריתריאה לישראל, ובמקביל דואג להסדיר את הברחתם לגרמניה – אבל הסצנות בהשתתפותו נדמות בעיקר מאולצות. אפילו דמותו של פושע מקומי (יניב סוויסה, אף הוא מ"קופה ראשית") לא ממש מצליחה לעורר תחושה אמיתית של איום קיומי – על אף מונולוג משעשע שהיא נושאת בעניין קשיותו של האבוקדו.
במילים אחרות, כסרט שעוסק במצוקתם של מהגרי עבודה ופליטים – "לרוץ על החול" מעדיף להיוותר בטריטוריה נוחה. כתובית בסוף הסרט מבהירה שכל המשתתפים בתפקידי פליטים הם אכן פליטים, אבל הסרט ממעט להתייחס אליהם. הם לא יותר מסטטיסטים. יש להסתייג גם מהעובדה ששחקני קבוצת הכדורגל עוטים חולצות שהן בבחינת פרסומת לא סמויה כלל לרשת שיווק מוכרת – פרסומת מהסוג שהיה מקובל בקולנוע הישראלי של שנות ה-80 וה-90.
זהו סרטו הראשון כבמאי של אדר שפרן, המוכר בתעשייה בעיקר כמפיק ("מכתוב"), והוא אף עוטר בפרסי סרט הביכורים והתסריט המצטיינים בפסטיבל הסרטים בחיפה. זהו סרט נעים לצפייה. אולי אפילו נעים מדי, בהינתן נושאו. ואולי זה הסרט הנכון לימים האלה – "לרוץ על החול" הוא הסרט הישראלי הראשון שיוצא לאקרנים מאז פרוץ הלחימה – סרט נעים שמבקש לספק איזושהי אתנחתא מקומית מהמציאות, ולגרום לנו לחוש שאנחנו, למרות הכל, בסדר.
