אפשר רק להניח שמאחורי הקלעים התנהלה תחרות לא קטנה בין המוזיקאים המקומיים ומנהליהם סביב השאלה מי מהם יזכה להיות האחרון שיעלה להופיע במיקום הנוכחי של מועדון הבארבי בתל-אביב. הכבוד נפל בסופו של דבר בחלקו של דודו טסה, כי אולי כמו בשיר ההוא של אהוד בנאי - שאול (מזרחי, הבעלים של המועדון והאיש שהוא הבארבי) ביקש מדוד (כלומר מטסה) שיבוא לנגן לו עם הגיטרה עוד כמה שירי געגועים לפני שהוא סוגר בפעם האחרונה את דלתות המבנה שברחוב קיבוץ גלויות 52.
אנשים עוברים דירות ממגוון סיבות. גם מועדוני רוק מיתולוגיים – והבארבי בהחלט עונה להגדרה הזו - מעתיקים לפעמים את מיקומם. הבארבי כבר עשה זאת פעמיים בעבר, אבל יש גם משהו מעט עצוב בשינוי הכתובת הזו של הבארבי עכשיו, אחרי יותר מ-20 שנה באותה נקודה. אומרים שבכל הנוגע לנדל"ן, מיקום הנכס הוא הפרמטר הראשון שקובע – וגם השני והשלישי – את ערכו, ולבארבי היה וואחד מיקום. עד אתמול הוא ישב בנקודה שהיוותה את המקף שבין תל-אביב ליפו, ובמפגש רחובות בעל משמעות – קיבוץ גלויות מכאן, והרצל משם. ובדומה לשני אלו נדמה שגם הוא ביקש – ולרוב גם הצליח – לקבץ אנשים ולהציע להם חזון שמקדש את התוכן ומבכר אותו על פני האריזה.
הבארבי היה מעין מקדש-מעט שהיווה אכסניה מוזיקלית שלא העמיסה עליך תפריט עם מנות בתמחור של מסעדה, אלא סיפק אלכוהול בכוסות פלסטיק חד-פעמיות שיעזור לך ליהנות מהמנה היחידה שבשבילה יצאת מהבית - ההופעה. המיקום שלו, בקו התפר שבין שתי הערים שחוברו להן עם מקף, אינו מזמין בלשון המעטה. הוא ישב בלב אזור תעשייה אפור שלפחות בשעות היום הזדמנת אליו רק כשנזקקת לכלים סניטריים לבית, לגוף תאורה חדש או לטיפול תקופתי לרכב. בלילה, הרחובות והסמטאות החשוכות שהובילו אליו נראו מזמינות אפילו פחות - וגם אמש לא היה זה תענוג גדול לצעוד מהאוטו עד לכניסה המוכרת, בטח כשזו אחר כך לוותה באזעקת חצות לכבוד השנה האזרחית החדשה.
ולמרות כל אלו, החוץ הזה הלם איכשהו את התוכנית האמנותית שידעת שתיכף תקבל בפנים. אפשר לצרוך רוק'נרול בהיכלות נוצצים עם כסאות מרופדים ומשנעת גב מפנקת, אבל יש לו ערך מוסף כשהוא מוגש בחלל כהה, תעשייתי וכמעט נזירי. כי בדומה לעסקים שחלקו איתו מיקוד, גם הבארבי היה מין בית מלאכה, וכל מי שעלה על הבמה שלו טיפל בציוד ובכבלים של המוזיקאים שניגנו עליה, תפעל את מערכות ההגברה והתאורה, עמד מאחורי הבר או ישב ליד הקופה, הבין את חלקו בשרשרת ייצור המוזיקה והשתדל מאוד שהעסק ינגן כמו שצריך. והוא ניגן.
ההופעה אמש של טסה הצטרפה לשורת הופעות נהדרות שראיתי בבארבי לאורך השנים. אולי לא מיתולוגית, אבל לבטח בחלק הגבוה של הטבלה. הייתי במקום עשרות פעמים, לרוב מטעמי עבודה - עם המחברת והעט השלוף (ועוד אחד לגיבוי בכיס), ונדמה לי שדגמתי לא רע את השפע שהוא ידע להציע - או לפחות את מה שעניין אותי והיה חשוב דיו לעורכותיי ששלחו אותי לשם. ב-20 השנים האחרונות הייתי שם במופעי השקה לאלבומים חדשים ובהופעות איחוד של להקות ותיקות. ראיתי בין כתליו הרכבי אינדי מחו"ל ואמני מיינסטרים מהארץ. נכחתי בהופעות שבהן המקום היו שלושת-רבעי ריק, ובאחרות שלא היה מקום להכניס סיכה בין האנשים. אפילו הספקתי להגיע לשם עם שניים מילדיי כדי להראות להם איך מועדון הופעות צריך להראות ולהישמע.
6 צפייה בגלריה
כולם מבינים את מקומם בשרשרת ייצור המוזיקה. דודו טסה, מתוך ההופעה במועדון הבארבי
(צילום: ליאור כתר)
כרבים מהבאים בשעריו, גם לי היה מקום עמידה מועדף – בתחילה, בכניסה ליד הבר המרכזי, פעמיים-שלוש גם ביציע, ומאז ועד אתמול באגף השמאלי. נקודה שאולי קשה להחשיבה כאידיאלית מבחינת הסאונד, אך היא סיפקה תצפית נדירה ונדיבה אל הלהקה שעל הבמה וגם אל הנברשת העצומה התלויה במרכז החלל – המאור הגדול של הרוק הישראלי בשני העשורים האחרונים. ואגב סאונד, הבארבי היה מועדון נדיר שבו לא משנה היכן עמדת, זכית לעיסוי נדיב לעור התוף. גם אתמול בערב זה היה המצב.
עם שק הזיכרונות שכל אחד מאלו שהתאספו אמש בפעם האחרונה ברחוב קיבוץ גלויות 52, סחב על גבו ועל ליבו, יצא טסה להופעה שבהחלט ניתן להגדיר אותה כהיסטורית. בפנים כבר מתחיל להיות צפוף, אבל גם בחוץ די מלא. על הקירות בדרך לכניסה תלויות מודעות לקידום הופעות עבר שנערכו פה. על העמוד המרכזי מודבקות תמונות החטופים. החיבור הזה מוזר, אבל גם מתבקש. ביום הראשון של השבוע ובערב האחרון של השנה – זו הפעם האחרונה שאני מגיע לבארבי, וגם הראשונה מאז המלחמה. ולמרות המצב, ואולי דווקא בגללו, טסה לא מתקשה למלא את המקום. הקהל שלו מגוון. גברים ונשים, וגם מבחינת הגיל: כאלו שעוד זוכרים את טלפון החוגה היחיד שניצב בסלון, לצד אחרים שלא יכולים לדמיין עולם בלי הנייד. אין הרבה מוזיקאים פה שיכולים לחבר קהל חוצה גילאים ומגדרים שכזה, טסה הוא מהבודדים שיודע איך.
אולי בגלל שאף אחד מהנוכחים פה לא רוצה שההופעה תסתיים, היא גם לא מתחילה בדיוק בשעה הידועה. קצת פחות מרבע שעה לאחר מכן טסה והלהקה פוסעים אל הבמה ומתקבלים בתשואות. טסה, שאת רוב הערב יעביר בעמידה עם הגיטרה שלו, פותח אותו דווקא בישיבה ליד הפנדר רודס ומתחיל עם "לומד לדבר אהבה" היפה. משם הוא עובר לגיטרה ול"שמש וענן". אנחנו בקושי בחימום וכל הבארבי כבר רוקד. טסה מסיים את השיר ומכריז ש"זה לא הסוף, זו התחלה, וזה לא נגמר" וזוכה לשאגות שמחה מכל עבר. כדי לגמול לקהל הוא מעניק מיד ביצוע מעולה ל"פריד", שמרעיד את החלל. זהו קיבוץ גלויות מוזיקלי על מלא - חפלה עם אנרגיות של רוק'נרול, ולהיפך.
בהמשך מגיע "ויש בינינו בית" המושר במקהלה, וכשטסה מגיע למשפט ו"לא נכנס מספיק אור" האורות נדלקים והוא מביט בפנים הקורנות הצופות בו, ולרגע נדמה שניתן לקיים הופעות לא רק בחושך. טסה, שמצהיר שהוא לא אוהב לדבר הרבה על הבמה, מתייחס בכל זאת קצת למצב. כשהוא אומר ש"זו הייתה שנה קשוחה ונוראית, ואנחנו לא שוכחים את מי שלא איתנו, ואת מי שעדיין לא איתנו", החיוכים נמחקים באחת, והפנים נותרות קפואות וכואבות גם כשהוא מתחיל לשיר את "איזה יום". איזה יום עבר עליו? איזו שנה עברה עלינו. אבל יש גם משהו מנחם בקינה הזו שמצליחה לחזק כשהיא מושרת בכוונה רבה וביחד. מכאן החיבור טבעי ל"באת עם השקט", ולמרות הדיסוננס - יש טעם בקיומה של הופעה שמחה דווקא באמצע מלחמה עצובה.
"אמאל'ה, כל שיר לראש", צועק מישהו שעומד לידי, ואבאל'ה, כמה שהוא צודק. כמו טסה – גם ההופעה שלו בבארבי רצה ואין בה רגע דל. הוא לא פוסח על אף להיט ונותן בין היתר את "לולה" ואת "בסוף מתרגלים להכל" בביצוע מלא חיים, שהיה אחד משיאי הערב. בהמשך הוא וההרכב הנהדר שלו עוצרים לבקר גם במורשת של הכווייתים, באלבום שהוציא עם ברי סחרוף וגם בזה שהוציא לא מזמן עם ג'וני גרינווד מרדיוהד. שני אלו העבירו ככל הנראה את הערב האחרון של 2023 בבית. מי שכאן עלה לבמה וייצר עליה כמה מהרגעים היותר חזקים בערב המאוד משובח הזה, הוא ספי ציזלינג והחצוצרה שלו, שתפקדה כמכפיל כוח לצד כלי הקשת והבס-תופים, בעיקר "בעיר ובהלות", "גורל", "זוזי" ו"הגולה" המצוין. טסה חתם את הערב הנהדר שלו עם "אני גיטרה" כשאת המילה האחרונה בשיר הוא השאיר הפעם לבעל הבית. מזרחי הנרגש עלה לבמה, הודה לקהל על כל השנים והכרטיסים שהם קנו, וזכה מהם לתשואות ארוכות. וכל מחיאת כף שכזו הגיעה לו, ובצדק.
הבארבי לא נסגר, הוא רק עובר דירה. בעוד פחות מחודש הוא יפתח את שעריו בנמל יפו ומההופעות הקרובות שכבר פורסמו, יש למה לצפות. הבארבי היה המקום שהשאיר את הרוק המקומי בחיים, אחרי סגירת הרוקסן והיעלמות פסטיבלי הענק באמצע הניינטיז. בהמשך, ובכפוף לשינויי האופנה במוזיקה המקומית, הוא ידע לפתוח את דלתותיו גם לז'אנרים אחרים, ובכך אפשר לקהלים נוספים לחוות מהי הופעה חיה במקום שמקדש את הרגע, ואמש היו שם כאלו שראו בהיכל הרוק את מרגי לצד כאלו שעוד הספיקו לתפוס בו את אלג'יר בהרכב המקורי. יש לקוות שהבארבי ידע לשמור על הייחוד שלו גם במיקומו החדש. בעל הבית שלו ימשיך ככל הנראה להתנהל בדיוק באותו האופן גם שם. יודעים מה? גם זה חלק מהקסם של המקום.
