אף שכיכב רק בשישה סרטים ישראליים, חיים טופול, שהלך הלילה (בין רביעי לחמישי) לעולמו, היה כוכב הקולנוע הראשון שלנו. הוא הפך לכזה, בראש ובראשונה, בזכות הופעתו ב"סאלח שבתי" (1964) של אפרים קישון, שבו גילם את אחת הדמויות המכוננות והמיתולוגיות בתולדות הקולנוע הישראלי. אבל הוא הפך לכזה גם בזכות הופעתו כטוביה ב"כנר על הגג" (1971) בבימויו של נורמן ג'ואיסון, שהעניקה לו פרסום עולמי ומועמדות לאוסקר. כשבאים לחשוב על זה, שתי הדמויות האלה, סלאח וטוביה, הן דמויות-אחיות. שתיהן מייצגות את היהודי הגלותי שמנסה לשרוד בסביבה העוינת אותו.
אבל מתחת לגלותיות ולזרות של סלאח הסתתר למעשה הישראלי הצבר. לא רק משום שהיה זה טופול מתחת למעטה האיפור שהזקין אותו בכמה עשורים (הוא היה בן 29 כשגילם את הדמות), אלא משום שסלאח, בעילגותו לכאורה ובסירובו העיקש להיטמע, ייצג את הישראלי שמסרב לצאת פראייר. בה בעת, ובאופן כמעט סותר, הוא ייצג את האדם הקטן, זה המוכר מהספרות המזרח אירופאית, שנלחם מול מערכות ביורוקרטיות המבקשות לדרוס ולדכא אותו. מתחת לנאיביות שלו ניכרה שובבות נעורים והכרה בכוחו של האינדיבידואל. הזרות שלו הייתה רק לכאורה. סלאח היה ישראליות בתחפושת. מה שמסביר את ההצלחה הגדולה של הסרט ואת מעמדו גם היום (אף שבינינו, קישון ביים סרטים טובים יותר בהמשך).
אין זה מפתיע שבסרטו הבא, "ארבינקא" (1967), אף הוא בבימויו של קישון, טופול שב ושיחק את דמותו של הלץ, צעיר תל אביבי בטלן וחסר דאגות, שמעביר את ימיו במתיחות והשתובבות ילדותית, ובשיאו של הסרט שודד יחד עם כמה מחבריו את קופת מפעל הפיס במסווה של צילומי סרט. גם דמות זו, כמו סלאח, הופיעה קודם לכן בסדרה של מערכונים פרי עטו של קישון, אבל בסרט היא ייצגה את דמותו של הצבר שהיה ההפך מהדימוי הלאומי-הרואי שדבק בצעיר הישראלי. ארבינקא הוא, במידה רבה, האב הרוחני של גיבורי "הלהקה" ו"דיזנגוף 99" של אבי נשר, שאף הן ייצגו נהנתנות יומיומית וצעירים המעדיפים את הגשמת צרכי הפרט על פני הקולקטיב.
הדימוי הזה, יחד עם הקול העמוק, הייחודי כל כך, והרווח השובבי בין השיניים, הוא שהפך את טופול לאחד השחקנים האייקוניים בתולדות הקולנוע הישראלי. אחד מסמלי התרבות שלנו. אבל עוד לפני "סאלח שבתי", שנה קודם לכן, ליתר דיוק, הוא הופיע באחד הסרטים החשובים שנוצרו כאן, "אלדורדו" (1963), שהיה גם סרטו הראשון של מנחם גולן (באופן משונה, זה היה שיתוף הפעולה היחיד ביניהם). היה זה פילם נואר תוצרת מקומית, לפי מחזה מאת יגאל מוסינזון, שבו גילם טופול את דמותו של עבריין בעל לב זהב שבתחילת הסרט משתחרר מהכלא בו ריצה מאסר על רצח, וחוזר אל סביבת הפשע שבה הוא חי, במה שנקרא אז "השטח הגדול" ביפו (היום יפו העתיקה). כמו ברומן של ויקטור הוגו, "עלובי החיים", דמותו של טופול היא סוג של ז'אן ולז'אן שעל עקבותיו נמצא כל העת מפקח משטרה הנחוש להחזיר אותו לכלא (יוסי ידין).
פרידה מחיים טופול:
"אלדורדו" הוכיח שאפשר לתרגם את הוליווד לעברית, גם אם הדיאלוגים נשמעים ממרחק הזמן מעט חורקים. לצדו של טופול הופיעה בסרט גילה אלמגור בתפקיד זונה מקומית שהוא מאוהב בה. גם כאן, טופול מגלם צבר שהוא היפוכו המוחלט של הדימוי שנצפה בקולנוע הישראלי. אומנם יפה הבלורית והתואר, אבל כזה שמזוהה עם העולם התחתון, ועם המרחב הכולא של יפו שממנו אין לו סיכוי להיחלץ. למעשה, רק פעם אחד גילם טופול את הצבריות הישראלית בגרסתה המוכרת, כלומר במדים. היה זה בסרט הראשון בו שיחק, "איי לייק מייק" (1960), לפי מחזה מאת אהרון מגד, ובו גילם את דמותו של מיכה, קצין נח"ל וקיבוצניק שהוא גם מושא אהבתה של גיבורת הסרט, צעירה בורגנית, שאמה המניפולטיבית שואפת להשיאה למיליונר טקסני המגיע לביקור בארץ, אותו מייק שבכותרת. מיכה מול מייק, ונחשו למי כמובן תהיה נאמנותה של הצברית.
טופול שב אל המדים למעלה מעשור מאוחר יותר, בסרטו של אורי זוהר "התרנגול" (1971). שם הוא היה גדי צור, מילואימניק היוצא לחופשה כדי להתגרש מאשתו, שאותה שיחקה גליה טופול, אשתו במציאות של חיים טופול עד מותו אמש. המסע שלו מגדות התעלה אל חיפה הופך למסע כיבושי נשים שבמונחי הימים האלה לא היה עובר את רף התקינות הפוליטית. זו אולי גם הסיבה שהמסר האמיתי של סרטו של זוהר הוחמץ בגדול. אין זה סרט שוביניסטי דוחה כפי שניתן לקרוא אותו בטעות, אלא יצירה הלועגת למאצ'ואיזם הישראלי וגילומו במדי צה"ל. טופול השכיל לעצב שם דמות שנעה בין השרמנטית והפאתטית, וזהו אחד מתפקידיו המעניינים בסרט שלא הוערך כהלכה. סרטו הבא הגיע רק 14 שנה מאוחר יותר, במה שבהחלט ניתן היה לכנותו קאמבק שלו אל הקולנוע הישראלי. היה זה "רומן בהמשכים" (1985), סרטו היחיד כבמאי של עודד קוטלר, שגם בו הוא הופיע לצדה של אשתו, גליה (בתו, ענת, הופיעה אף היא בתפקיד משנה). דרך סיפור המצוקה האישית שחש פרקליט מצליח, ביקש קוטלר (התסריט נכתב בידי יצחק בן נר שעיבד את סיפורו "רומן זעיר") לשרטט את קריסתה של ישראל המפא"יניקית ערב המהפך הפוליטי של 1977. זה גם היה סרטו האחרון של טופול בעברית.
הקריירה הבינלאומית של טופול החלה אומנם עם "כנר על הגג", אבל עוד קודם לכן הוא שיחק ב"הטל צל ענק" של מלוויל שייבלסון מ-1966, שהביא את סיפורו של האלוף הראשון של צה"ל, דוד "מיקי" מרכוס (בגילומו של קירק דגלאס) שנהרג בשוגג מאש צה"ל במלחמת השחרור. שם הופיע טופול בתפקיד בדואי לצדה של גוורדיה הוליוודית מפוארת שכללה, נוסף לדגלאס, את ג'ון וויין, פרנק סינטרה ויול ברינר. הוא שיחק גם בסרטו של קרול ריד "העין הציבורית" (1972) בתפקיד בלש פרטי היוצא למעקב בעל תוצאות רומנטיות אחר אשתו (מיה פארו) של בנקאי לונדוני, וכן גילם את גלילאו גליליי בסרטו של ג'וזף לוסי "חיי גלילאו" מ-1975 לפי מחזהו של ברטולט ברכט. הסרט זכה להערכה ביקורתית, אך כמה מבקרים, בהם מבקרי ה"טיים" ו"ניו יורק טיימס", טענו שהופעתו של טופול בו היא אחת מחולשותיו. לא צפיתי בסרט שנים רבות, כך שאני מתקשה לקבוע עמדה עדכנית.
אבל טופול ייזכר גם בזכות הופעתו כד"ר זרקוב בגירסה הקאמפית של "פלאש גורדון" שמייק הודג'ס ביים ב-1980, ובו הוא נלחם יחד עם גיבור העל שבכותרת נגד הקיסר המרושע מינג (מקס פון סידוב במופרך שבתפקידיו). וגם בזכות הופעתו בסרט ג'יימס בונד, "לעיניך בלבד" (1981), בתפקיד מבריח יווני המסייע ל-007. רוג'ר מור וטופול הפכו לידידים טובים בעקבות הסרט.
עם כל הכבוד לתפקידיו הבינלאומיים, טופול היה בראש ובראשונה גילומה של הישראליות. בדיוק כמו אורי זוהר ואסי דיין שאינם כבר עמנו. הוא סימל אותה, בשובבות שלה, בחן המחוספס שלה, בישירותה אך גם בשבר שחוותה, כפי שהם פני הדברים ב"רומן בהמשכים". אחרי הכול, טוביה, סלאח וארבינקא ייצגו ומייצגים את הזיקה שבין הזהות הגלותית והצבריות הישראלית. זיקה שאפשר להגדיר אותה במילה אחת: טופול.
