השבוע הפחד ממה שישראל עלולה להפוך להיות הגיע עד אליי הביתה, והפך לנוכחות קבועה בחיי
הפחד מופיע בשישי שעבר, כאילו משום מקום.
אנחנו יושבים ומדברים, כמו שאנחנו מדברים בזמן האחרון על האפשרות הלא-באמת ריאלית – אבל אולי בכל זאת? אפשר לפחות לדבר על זה, לדבר זה ריאלי! – שנעזוב פה לשנה-שנתיים. שנעבור עם הילדים לאיפה שהוא. אתונה, מדריד. אולי אפילו לונדון, למרות שאין לנו כסף ללונדון.
כל החברים שלנו מדברים על זה. חלקם עושים יותר מלדבר; חלקם קנו דירות, חלקם נסעו לברר, חלקם דיברו על זה לא רק בשישי אלא גם בשבת.
אלה דיבורים שמתחילים להיות קונקרטיים: כמה יעלה, מה לגבי אישורי שהייה, לאילו מסגרות הילדים ילכו שם, במה בדיוק נעבוד, כמה נרוויח, האם זה יספיק (תשובות בהתאמה: לא ברור, מסובך להשיג, לא יודע, אין לי מושג, מעט מדי, לא).
ובאמצע השיחה הזאת אהובתי נעצרת פתאום, קשה לה להמשיך, ואני כבר מזהה את הדמעות נקוות, ואני מפסיק לרגע עם חישובי המספרים המונוטוניים ואומר לה: "מה קרה, מתוקה?"
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
והדמעות עכשיו צצות, והיא אומרת: "אני מפחדת. אני ממש מפחדת".
אני מחבק אותה, ואני יודע בדיוק על מה היא מדברת. גם אני מפחד.
זה הפחד: שהילדה שלנו תהפוך לאישה בוגרת בתנאים ובמגבלות שתקבע לה לימור סון הר–מלך. שהילד שלנו יהפוך לבוגר במדינה שכל חוק בה יכול להשתנות ברגע לטובת מקורב שלטוני
והפחד, מרגע שהוכרז בקול רם, נוכח בחיינו. הוא זוחל סביבנו, מתפתל, משמיע את הקרקוש מקפיא הדם שלו. הוא מוחשי. כן, בסוף האיש בלי הכובע ועם קוצב הלב ומיליוני השקרים צדק: אנחנו ("הם" בשבילו) מ פ ח ד י ם.
ממה אנחנו מפחדים?
זה לא פחד ישיר מ"רפורמה משפטית" – צירוף מילים יבש מספיק כדי לא לעורר כמעט שום רגש; זו אפילו לא ההבנה שאחריה ישראל תהיה הרבה פחות מדמוקרטיה. גם זה נשמע די תיאורטי, ואנחנו הרי יודעים שלפחות בהתחלה, החיים שלנו יימשכו כרגיל: העיר תהיה אותה עיר, האנשים אותם אנשים.
אבל ישראל תידרדר במהירות עצומה, ואלה כבר לא יהיו דיווחים מרוחקים על איזה דירוג לא מחמיא בתחתית מדינות ה-OECD, אלא משהו שיגיע עד אליי הביתה בלי שליח ויהפוך אותי דומה יותר לכל איראני, אפגאנית או הונגרי שפויים שבמדינה שלהם כיבו פתאום את האור.
כי הנה, האורות כבר מתחילים לכבות סביבנו: בתי הדין הרבניים יפסקו בענייני מזונות – בלתי נתפס, אבל זה קורה. הרשות למעמד האישה תפורק והנושא כולו הועבר לטיפולן המסור של מאי גולן ולימור סון הר-מלך, שתי נשים שמעמד האישה מעניין אותן לגבי שתי נשים בלבד. אה, ומירי רגב – למה לה לחכות לביטול עילת הסבירות כשאפשר שלא? – פשוט העניקה השבוע את רשות התחבורה הציבורית (תקציב: 12 מיליארד שקל) לאחד, עידן מועלם, חסר כל ניסיון בתחום, כי בא לה.
כל זה מפחיד כי אנחנו מבינים שהדבר הזה באמת קורה. זה לא על הנייר, זה בפועל. הפירומנים אשכרה מדליקים את האש ומגשימים את חזונה הישן של הנביאה שרה: שהמדינה תישרף.
והמדינה בוערת. תנו להם עוד קצת – ממש לא הרבה – זמן, וישראל תיראה כולה כמו רשות הדואר שלה: שירות חיוני מתפרק, לא מתפקד, לא הייתם רוצים להזדקק לו בשום דרך, שהופך לרכושה הפרטי של מפלגת שלטון רקובה שמחלקת נתחים מדממים ממנו למקורבים ולפונקציונרים.
ואנחנו תכף לא נוכל גם להתנגד, לעתור או לעשות שום דבר בקשר לזה. אנחנו נהיה תקועים במדינה הבלתי תפקודית, הענייה, הדתית, הכעורה, והאיציק-זרקאית שישראל תהפוך, כבר הופכת, להיות.
וזה הפחד.
אבל יש פחד גדול יותר: שאיחרנו את המועד.
שהראש שלנו היה טמון באדמה הרבה יותר מדי זמן, בעודנו יודעים בדיוק מה קורה במציאות סביבנו אבל אומרים לעצמנו שאולי "דברים ישתנו", אולי "יימצאו פתרונות", אולי "מישהו טוב יעלה", אולי "דמוגרפיה זה לא מדע מדויק" – ועכשיו אנחנו מבינים שלא. שהמציאות הזאת שרירה וקיימת כמו קיר בטון, ואנחנו על הרכבת המהירה שתחנתה הסופית היא התרסקות לתוכו.
לא נמות מזה, לא פיזית, אבל נחיה בגיהינום שיורכב מכל הדברים הנוספים שהדחקנו – הדברים שמופיעים עכשיו לנגד עינינו כשאנחנו מטפסים מדי מוצ"ש במעלה רחוב קפלן, דוכן אחרי דוכן: הכיבוש - כן, שני מיליון הפלסטינים שלא באמת הולכים לשום מקום כי גם להם אין לאן; החינוך - זה שמקציב לילדים שלנו פחות ופחות משאבים, כי הם בחינוך הממלכתי-כללי ואין צורך לספור אותם כי הם ממילא ייתנו הכול, גוף, נפש וכסף למדינה שתקרא להם אחר כך "בוגדים", "לכו לעזאזל" ו"אפשר לוותר על כמה טייסות"; הבריאות - זו שמחרחרת לנו בידיים בדיוק בזמן הזה בחיים שבו אנחנו צריכים שתהיה בריאה למעננו; ובסוף כן, אוכלוסייה חרדית עצומה, לא יצרנית ולא תורמת (אוקיי, מלבד במקרה שבו מתפזרים לכם איברים וזק"א בסביבה כדי לאסוף אותם), שגדלה בקצב שיא ותגיע, בעזרת או בלי עזרת השם, לממדים שלא יאפשרו לנו להמשיך לתקצב אותה, ותשנה בהכרח את ציביון המדינה.
זה הפחד.
הפחד שהילדה שלנו תהפוך לאישה בוגרת בתנאים ובמגבלות שתקבע לה לימור סון הר-מלך. שהילד שלנו יהפוך לבוגר במדינה שכל חוק בה יכול להשתנות ברגע לטובת מקורב שלטוני. ששני ילדינו יהיו רק נתינים – ארנקים אנושיים – במדינה שהפכה למטריקס שבו אזרחים חילונים כמותם הם רק בטריות.
זה הפחד.
הפחד שהשלמנו שנים עם כל עוולה שידענו עליה: עם מפעל ההתנחלויות וכל מה שנעשה שם בשמנו; עם הקשר הגורדי עם דת, רבנות, משגיחי כשרות, מוהלים וקברנים; עם יוקר המחיה והחזירות שתמיד יעלו רק לנו יותר.
זה הפחד.
הפחד שנהיה חייבים לעזוב. ומעל הפחד הזה ישנה, כרגיל, "העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת" – כן, השורה האבידנית הארורה, הנכונה תמיד. כי אנחנו מכאן. אנחנו שייכים. זו הייתה ההבטחה הגדולה: שלעולם לא נצטרך להרגיש את הפחד והייאוש ששיגרו לכאן את הסבים והסבתות שלנו.
והנה. מרגישים.
והפחד הזה עשוי לגרום לנו לבכות, אבל גם להוציא אותנו לרחובות במטרה סופית אחת: להביא חוזה חברתי חדש לישראל. חוזה – קראו לו חוקה אם תעדיפו – שיסדיר את המקום הזה כדמוקרטיה עם שוויון זכויות וחובות לכולם, עם סבירות, שלוש רשויות, ומנהיגים מוגבלים בזמן ובאפשרות לשרוף את המקום על יושביו רק כדי להבטיח לעצמם עוד יום בתפקיד.
כי בלי חוזה חדש, ואחרי שהחוזה הישן והגרוע הופר והסתיים למעשה, אנחנו לא נוכל לעולם להיות בני חורין במקום הזה ללא חוזה חדש.
וזה, כנראה, הפחד הגדול מכולם:
הפחד שלא יהיה חוזה חדש, וישראל תהיה בסוף רק עוד מדינה נחשלת, קיצונית וזניחה במלחמת נצח כלשהי. והפחד הזה, אם יתממש, הוא אולי לא סופה של ישראל, הוא רק סופנו כישראלים נורמטיביים.
והפחד הזה יריץ אותנו. הפחד הזה לא יאפשר לנו להפסיד. הפחד הזה הוא כנראה לא רק מה שהגיע לנו, אלא בדיוק מה שהיינו צריכים.
המטרה: לצלוח יום הולדת בזמן משבר. האמצעי: להבין באילת מה יש לי בבית
"שא-לום!" אני עומדת בפתח ושואגת את שלום הברוכים הבאים הגדול והמזויף הזה, שעושים בכל פעם שמגיעים אורחים בדיוק ברגע הכי לא נכון.
אין מה לעשות, קצת קשה לשכוח מה קרה כאן לפני רבע שעה. אני אפילו לא יודעת מה היה הטריגר, רק שפתאום פרצתי בבכי תהומות על הספה, בכי כזה שהופך את כל הקרביים שלך לגשם. "מה קרה?" רן נבהל. "אני לא יכולה יותר", אני אומרת, "אני לא מסוגלת. עוד דקה אחת נוספת של להמשיך ככה ואני אאבד את השפיות שלי". "תנסי לדייק את זה", רן אומר, "מה הכי כואב לך?" "מה לא מובן?" אני אומרת, מופתעת לגלות כמה כעס יש בי. "אני מספרת לך שאני לא רוצה לחיות יותר. זה אמור להספיק לך בתור החבר הכי טוב שלי ולגרום לך לעשות משהו, לא להתחיל בתחקירים".
אני יודעת, זה נשמע כל כך דרמטי, אבל אני נשבעת שהרגש הזה אמיתי במאה אחוז. זה מרגיש כאילו הכול כואב מכדי שארצה לקחת אפילו עוד נשימה אחת, כאילו אני עולה באש ומתחננת שמישהו יבוא ויכבה אותי, אבל איך? אפילו בן הזוג שלי עוצר לפני שהוא שופך עליי מים, ושואל - "אבל עם איזה מים את מעוניינת שאני אציל אותך? מינרליים? מוגזים בטעם אננס עדין?" ולשנייה אני כל כך מרחמת על עצמי, בשביל מה יש אהבה בעולם אם לא כדי שיעזרו לך כשאת לא מצליחה לעזור לעצמך?
לדבר הזה שתקף אותי על הספה אני קוראת "סופה של שנאה עצמית". ברגע אחד את מאבדת כל שמץ של אמונה בעצמך, את לא מוצאת ולו משהו שיאפשר לך לחזור כמו גדולה למאבק היומיומי. לא כל האנשים סובלים מזה, רק אלו שקיבלו בילדות את התחושה שהם לא טובים מספיק. רוב הזמן אנחנו מצליחים להסתיר את הקול הזה, אבל לפעמים קורה לנו כישלון קטן בעולם החיצון, והוא מאשרר לנו שהיינו ונשארנו מאכזבים.
במקרה שלי זו הייתה הרצאה שנתתי לקבוצה של אמהות צעירות בגן ילדים יוקרתי בצפון תל-אביב. הכול היה מדהים ביופיו שם, וגם האמהות הצעירות היו יפהפיות כמו מינימום מייגן מרקל, לבושות בשמלות קיץ מדויקות מהסוג שאני תמיד נשבעת שאקנה לי ולא מוצאת איפה, וזה איים עליי, כי מיד נזכרתי שאני מבוגרת מהן ב-20 שנה, ובטח נראית להם כמו דודה בלויה שהגיעה לפה באוטובוס היישר משנות ה-90.
ההרצאה לא הלכה טוב. אני אפילו לא יודעת למה. הן בהו בי כאילו שאני אישה מוזרה, יצור לא אפוי שאיכשהו מתקיים לגמרי בלי ביטחון עצמי. בשלב מסוים, סיירת של אמהות צעירות ומטופחות התחילה לטייל על המחצלת שלי. הן הלכו לקחת בריוש אלגנטי עם פיסת סלמון משולחן הקייטרינג בפינה, הן חזרו משם עם כוס יין רוזה גדושה שאני כמובן לקחתי אישית לגמרי, כאילו שצריך המון אלכוהול רק כדי לשרוד שעה איתי. כשסיימתי את ההרצאה השתרר שקט מוזר כזה, כאלו שזרקתי פצצת סירחון לאוויר. עמדתי בפינה, בודדה בתוך העננה המפרידה הזו של הפדיחה, ובדיוק באותו הרגע קיבלתי סמס מנהג המונית שהזמנתי. מתברר שיש הפגנות בקפלן וכל העיר חסומה. הוא לא יצליח לבוא. לא הייתה ברירה, הייתי חייבת לחפש אוטובוס שייקח אותי הביתה בעשר בלילה, אז התחלתי ללכת על הכביש הארוך שמוביל החוצה מהגן לכיוון התחנה, ושם קרתה ההשפלה הסופית: שורה ארוכה של רכבי יוקרה, כל מיני ג'יפוני עיר וטסלות לבנות וארוכות כמו ספינה, חלפו על פניי. ובתוך כל מכונית כזו ישבה אמא צעירה ומהממת מההרצאה, בוהה במרצה הלוזרית שחוזרת הביתה ברגל על הכביש המאובק, והכי גרוע, נתקעת עם נעלי העקב שלה בעפר מדי פעם, מי מגיעה להרצאה בגן בסטילטו מחודדים?
בשלב מסוים אחת מהן עצרה לי, ולרגע חשבתי שאולי כן יקרה לי רגע אנושי נעים, אבל לא. היא שתקה לאורך כל הנסיעה, ורק שנייה לפני שהורידה אותי בתחנת האוטובוס הדלפונית שלי, ציינה ביובש "מה, באמת אין לך רישיון נהיגה, בגילך?"
אני בזה לעצמי על שבכלל אכפת לי מה האמהות הצעירות חושבות עליי. כולה הרצאה גרועה, לא רצחתי אף אחד במצ'טה, אז למה אני משדרת לעצמי בראש שוב ושוב את הפנים של האמהות האלו?
"הבעיה היא", רן אומר עכשיו, "שהזמנתי כמה אורחים להערב, לסוג של מסיבת יום הולדת מוקדמת. לא משהו מוגזם, אני יודע שאת שונאת מסיבות הפתעה. רק את מי שאת הכי אוהבת". "מה?" אני אומרת לו ובוכה אפילו עוד יותר, "עכשיו אני גם צריכה לארח כשאני מרגישה ככה?" "אני יכול לבטל", רן אומר והפנים שלו כל כך נופלות שאני מרחמת עליו.
"אל תבטל", אני אומרת, מרגישה אשמה על שאני הורסת לו את כל מה שטרח ועשה בשבילי.
כשהעוגה עם הנרות הגיעה לא הצלחתי להביע משאלה. ישבתי שם, מוקפת בכל הפרצופים שמחכים שאני אסיים כבר לחשוב ואכבה את הנרות, וכל מה שיכולתי לחשוב היה "אני ריקה"
בבוקר שלמחרת אני יושבת במכונית של רן ושמה רגל שזופה על הדשבורד. רוח חמה וכבדה כמו שמיכה מנשבת מהחלון. לכאן רן לקח אותי, לאילת. זו הייתה ההפתעה שהוא הסתיר ממני. יומיים שלמים של שמש ושל שחייה בים הכי יפה בעולם כולו מבחינתי, והוא עשה את זה למרות שאין לו באמת זמן. "איזה כיף", אני אומרת לו, טיפה מזייפת. כי אני יודעת, זה לא פשוט לו להמשיך להתעקש לחגוג לי כשאני ככה, לך תפנק גוש שחור של פחד וספקות שלא נותן לאף אחד להתקרב.
אתמול בלילה הגיעו אלינו הביתה כל האנשים שאני הכי אוהבת. נגה, הבת האמצעית של רן, הגיעה מהבסיס וחיבקה אותי כל כך חזק ונדיב. היא ישבה עם האחיינית שלי ושתיהן דיברו על חוויות השירות שלהן בשקט, ולרגע אחד ראיתי את זה מול העיניים, יש לי משפחה, אשכרה משפחה לחזור אליה כשהזרות בחוץ נהיית יותר מדי.
אבל כשהעוגה עם הנרות הגיעה לא הצלחתי להביע משאלה. ישבתי שם, מוקפת בכל הפרצופים שמחכים שאכבה כבר את הנרות, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "אני ריקה". כי בשנים הקודמות תמיד ביקשתי אותו דבר: בריאות ושפע לרן, לילדות ולכל מי שאני אוהבת, ומיד אחרי זה עברתי לערוץ האגואיזם וביקשתי שהשנה תהיה לי הצלחה, אבל הצלחה גדולה ואמיתית שתגרום לי סוף-סוף לאהוב אותי. השנה זה לא עבד, לא הגיע מהלב, לא משנה כמה ניסיתי. זה הרגיש כמו פלסטר ישן שנושר ממני, לא משנה כמה אני מנסה להחזיק אותו, מין רצון שכבר לא תופס יותר. שהתקלף.
רן עוצר את המכונית מול החוף הדרומי. "הזמנתי לנו מקום אצל שלומי", הוא אומר. שלומי הוא מוזיקאי מוכשר שמזכיר חיצונית את אלוויס הצעיר, יש לו שתי דירות שהוא משכיר באילת, ככה הכרנו, כשהזמנו אצלו צימר. מאז הוא כבר הפך לחבר אמת. "אבל לפני שלומי", רן אומר, "את שוחה פעם אחת בים, כדי לשטוף את כל ההתקפה האחרונה הזו מעלייך".
והוא צודק, המים של מפרץ אילת שוב מוכיחים את עצמם. יש בהם משהו מלטף, משהו שהטמפרטורה שלו תמיד מדויקת, הם אוחזים אותי כמו אמא גדולה וכחולה ומנענעים אותי בעדינות מגל לגל. הנה עוד דרך לנצח סופת שנאה - ללכת בהול לטבע. להיזכר כמה קטנה ולא משמעותית את, למי אכפת ממך ומכל ייסורי העולם הראשון המומצאים שלך כשיש לווייתני אורקה וספינות משא יפניות והרים אדומים במרחק?
כשאני יוצאת מהמים אני רואה שמישהו התיישב מטר מהמגבות שלנו. לא סתם מישהו, חבורה ענקית, ארבעה זוגות הורים, טריליון ילדים קטנים עם בגדי ים אלזה ואנה ומצופים, והם גם הביאו איתם מנגל, הבשר כבר עליו, מדיף עשן.
שנאה עצמית מובילה לפעמים לשנאה סביבתית. אני מקללת אותם בלב על שלקחו לנו את הספייס. כאילו זה לא מספיק, הכלבה הבוגדת שלנו מיד מאמצת אותם, מוכנה למכור אותנו בשניות תמורת קבב. עכשיו היא מתגנבת לתור של האנשים שעומדים עם צלחות מול המנגל המעשן, מנסה להתחזות לעוד ילדה נמוכה וחמודה שמגיעה לה נקניקייה כדת וכדין, ורק במקרה יש לה מאחורה חתיכת זנב שעיר. "תראה, תראה איך הם לא נותנים לה כלום", אני אומרת לרן.
ואז, ממש בעיצומו של השיפוט שאני עושה, קורה משהו. אמא אחת, צעירה מתולתלת בעלת גוף מושלם, ניתקת מהחבורה וניגשת אלינו. "אפשר לתת לכלבה שלכם אוכל?" היא שואלת, "לא רצינו להאכיל אותה בלי לשאול". מתברר שהיא אילתית במקור, מפיקה ידועה שגרה היום בבלגיה, וכן, היא מעוניינת לעשות גם לנו צלחת, שנהנה גם אנחנו, "כי הכי כיף לאכול על הים". תוך שנייה הסככה שכל כך הייתי קנאית שתישאר רק שלי הופכת לקהילה, לשכונה שלמה של אנשים שנהנים מהאוכל על המנגל ומדברים אחד עם השני. זה מזכיר לי ישראל של פעם, שכמעט לא רואים יותר, בטח לא בסְחְלֶה השונא והאלים של 2023. ישראל של חום וצחוקים וחברות שמתלקחת בין זרים תוך שנייה.
בלילה, בצימר של שלומי, אני שוכבת על המיטה בשקט שלם כזה של עונג. רן מחשיך את החדר ומדליק מנורה מרוקאית כתומה ומהבהבת. אנחנו סוף־סוף סוגרים מעגל של דיכאון ועמידה במקום, שליווה אותנו חמישה חודשים, ועושים את מה שלא האמנתי שיקרה. מחליפים את המסך הקודם ומגיעים למסך חדש. "בגלל זה אנשים כל כך אוהבים להיות בזוגיות ארוכה", אני אומרת, מופתעת כמו קולומבוס. "בגלל שזה רק נדמה שזה חוזר על עצמו. בעצם, כל הזמן משתנים, צומחים לאט ולעומק, עד שיום אחד קורה מה שקרה לנו הערב, ואני פשוט מתאהבת בך שוב".
איך מנצחים פחד? רק באהבה, אבל לאט־לאט. מטפטפים אותה לבן הזוג הדפוק שלך בטיפות זעירות, בכל פעם קצת, עד שהוא יבין שכן, למרות שהוא סובל יש מישהו שזוכר איזה סלט ביצים הוא הכי אוהב, ואיזה ים מוציא ממנו גור מלוח ושמח שלא מתעסק בפצע. המשאלה שלא הצליחה לצאת סוף־סוף מגיעה אליי. "כל מה שגורם לי סבל - החוצה", אני אומרת בקול רם, וזה ככה פשוט בעצם. לא צריכה הצלחה גדולה, לא לנסות לבנות לי אגו אחר וחזק שמת על עצמו ופולט משפטי העצמה אסרטיביים כמו מגנט למקרר. רק ללכת צעד אחרי צעד, כמו תינוק שלומד ללכת, בעקבות כל מה שמשחרר אותי ונותן לי הנאה. "איזו יום הולדת מושלם עשית לי", אני אומרת לרן. הוא כבר חצי ישן, מותש לגמרי מהניסיון להציל אישה.
מחנק / ערימת תרמילים וילדים שהתגודדו ליד אצטדיון רמת-גן, סימנה באופן ברור שכולם בדרך למחנ"ק (מחנה קיץ). עברתי שם וחשתי ממילא מחנק כללי. וכשמעבר לכביש התגודדו חיילים צעירים בסדיר בדרך לבסיסי צה"ל, הבטתי בצעירים בני ה-18 שאוטוטו יילחמו ולמולם בני ה-12 שֶׁשֵּׁש שנים אחר כך יופקד בידיהם גורלה של הארץ.
"כמה זמן יימשך המחנק?" שאלתי את נעמי בת ה-12 שיצאה למחנה שאלה דו־משמעית. "והאם לקחת כובע טמבל?"
"זה מחנ"ק לחמישה ימים", ענתה, "אבל מה זה כובע טמבל סבוש?" שאלה.
"כובע טמבל היה הכובע הכי נפוץ בתקופתי לטמבלים כמוני", אמרתי והראיתי לה תמונה. "זה נראה כמו סיר", התפוצצה מצחוק, "אבל לקחתי כובע מצחייה סבוש", הרגיעה. "רק אל תשכחי לשתות מים שלא תתייבשי. מלא אנשים מתייבשים ומתביישים לאחרונה", אמרתי.
גוד איז בלסינג דה צ'יילד / החום הכבד לא השפיע על קרלוס אלקראס להשכיב בטניס את ג׳וקוביץ׳ (המועד על הדשא) בווימבלדון ובטח לא על ההפגנות או ההופעות. גם אם אירופה להטה מחום, זה לא השפיע על בלסינג אפריפה הישראלי שזכה במדליית זהב באליפות אירופה באתלטיקה עד גיל 23. בלסינג יליד הארץ, בן להורים זרים שבאו לעבוד בארץ, הוא כבר חלק מאיתנו. לאחרונה התגייס לצה"ל. כן-כן, אותו צה"ל שמתמודד עכשיו מול עצמו במהפכה.
הטור הזה נכתב ביום שלישי. האם העכשיו העכשווי שהגן עלינו בשידור חי עומד להתהפך עלינו? וכמה זמן זה עכשיו בים התחיקות המהירות והדיבור המלא זחיחות דעת שכמוהו לא נשמע פה מעולם?
אגב את המשפט הנהדר הזה, כמה זמן זה עכשיו, דליתי מספר בשם "נס ונורמה" מאת עפרה ריזנפלד. אז שווה למלמל יחד: כמה זמן זה עכשיו עד שיהיה אחר כך? ואולי כבר מאוחר מדי, זמן העכשיו הזה שלנו?
הופרדו בדעתם / זו דרמה ישראלית היסטורית, מה שקורה פה. כאשר בפריים-טיים של חיינו עומדים מדי יום אנשים שגדלו כאן יחד ולפתע הופרדו בדעתם. מה יהיה? מי יתקן את הקרע הנורא הזה בעם? זה כואב לראות חברים זזים במחנק הישראלי ימינה ושמאלה, אחורה וקדימה, לאלוהים או לחילוניות, לצבא או לסרבנות.
אבל אופטימיים חסרי תקנה אומרים שיש מצב שבסוף יהיה גם טוב בטעות, וכך חשתי לרגע בדרך היורדת אל הכפר כשהשקפתי מהבמה באמפי גלבוע שבו הופעתי לפני שבוע אל הנוף המטריף של עמק יזרעאל, למרות שפתאום שמעתי ברוחי קולות קרבות עתיקים תנ"כיים, למשל שאול שנלחם בגלבוע. ולמרות ששלוש שעות לפני ההופעה באמפי התפזרה שמועה שהכבישים הצפוניים בדרך להופעה ייחסמו, איש לא חסם.
דבר אחד בטוח היה בהופעה הזאת (כמו בהרבה הופעות אחרות, של הרבה זמרים מקומיים ברחבי הארץ). קהל ישראלי שלמרות המצב הכוכבים עדיין דולקים ומאירים מעיניו. וזה אולי הדבר הכי מעודד שיש לנו. כי שירים צריכים אוזניים וזה כמעט המקום היחיד בים חוסר ההקשבה הישראלי, שעדיין יש אוזניים קשובות למשהו.
הכאפה / יש את הסיפור הנהדר הזה שהתרחש בשנות ה-20 בארץ, על מוש (לא בן ארי) שהודיעו לו שאביו לא חש בטוב. אז למוש, צפונבון שגר במושב ליד מטולה הצפונית, הייתה רק פרדה עקשנית (נקבת הפרד) כדי להגיע בעזרתה לבית החולים שבו אושפז אביו. וכך יצא מוש שלנו למסע רכיבה בן שבוע. הוא חבש כובע טמבל, שתה מים מהנחלים כדי לא להתייבש, אכל קוצים בדרך וכשהגיע נכנס לחדר הטראומות בבית החולים, ראה את אביו מחובר לאינפוזיות, ניגש אליו, הביא לו כאפה רצינית על הגב ואמר לו בסגנון הגס המקובל כיום: נו אבא, גוססים אה? ומהמכה שלו אבא שלו מת.
כן, ככה זה כשכל טעות אנושית קטנה יכולה להרוג אותנו.
הבדיחה / נכנסנו לשבועיים חופש מהופעות. חלק נסעו לחו"ל, חלק נשארו כדי לשמור לדבריהם על הארץ. אני חשבתי להתיישב על כיסא בודד בצל ולנסות להשלים קריאת ספר בשם "גבר מאוהב" מאת קרל אובה, הנורווגי הזה. אבל לא הצלחתי להתרכז, בגלל המחנק בגרון ובגלל געגועים למשהו ולמישהו שאבד לנו. ובינתיים הסופר הנפלא מילן קונדרה הלך לעולמו. הוא היה גולה צ'כי שחי בצרפת, ושכתב בין השאר את "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" ו"אהבות מגוחכות" ובספר "הבדיחה" תיאר אדם רדוף על ידי מפלגה במשטר משטטורי. שמי פריז האדימו מצער על מותו. טוב, קשה להתווכח עם החוסר נצח.
לו רק יכולנו לישון 50 שנה ולהתעורר, האם היינו מגלים שחסרונותינו גברו על מעלותינו, או להפך?
מישל הר בל / ואפרופו ספרות וכמה זמן זה העכשיו שלנו, הנה עוד שאלה: כמה זמן זה אהבה? ובעניין זה קבלו את ספר השירה החדש והלוהט מאהבה, תשוקה ואכזבה של אפרת מישורי "מישל אגדת קיץ", בו היא כותבת בין השאר למישל אהובה:
"רציתי לקרוא לך שתבוא, ולכתוב בסוף זה לא מסתדר.
רציתי לכתוב שמחקתי שתי הודעות ולכתוב שבסוף הן לא היו רלוונטיות.
רציתי להזמין המבורגר ב'אגאדיר' ושבסוף מי שיטפס במעלה המדרגות וייכנס - יהיה אתה".
והמשפט האחרון והכואב שדליתי מספרה: "מישל, אתה הולך ומתרחק במהירות של שליח. אהוב של מים, נישא על צדף".
ספר אהבה נהדר בעולם של שנאת חינם הולכת גוברת בימים של בין המצרים.
סוכריות / ח"כ אחד נראה לאחרונה עומד באולם המליאה ומציע לכל דורש סוכריות משקית שהביא מהבית. זה היה רגע בלתי שגרתי, שבא אולי כאילו להרגיע את הנוכחים שמקללים זה את זה חופשי (טינופת, שקרן, תרנגולת).
רק שסוכר זה לא בריא, בייבי ח"כ. ובזמן העכשווי יש כבר בדרך לשוק המצאות חדשות של 70 אחוז פחות סוכר. וגם עם כל הרצון הטוב, סוכריות כנראה כבר לא תעזורנה לחישובי כמה זמן יש עדיין לעכשיו שלנו יחד. שהרי לו רק יכולנו לישון 50 שנה ולהתעורר, האם היינו מגלים שחסרונותינו גברו על מעלותינו, או להפך?
גילנות / בימים כאלה דברו איתי גם על מוזיקה, סבבה? אז עינב שיף שיתף את קוראיו בחוויית ההופעה של ברוס ספרינגסטין באירופה ובהתפעלותו המוצדקת מברוס בן ה־74 שרץ עדיין כמו סייח צעיר (מטפורה שלי) על הבמות. אז שמע, עינב. אני אוהב את ברוס. אפילו פגשתי בו ושוחחנו על אפשרות שיופיע פה (לא נראה לי מתלהב). אבל לידיעתך, אין נביא בעירו. כי גם פה שלום, גידי, סנדרסון, יהודה, ירדנה, מירי אלוני (ומי עוד? אה, אני כמובן) בני ה-70 פלוס, עדיין מופיעים בחום פי אלף כבד מהייד פארק לונדון. ועדיין אנחנו מעיפים קהל דלוק ככוכבים עכשוויים שזו התקווה היחידה של הארץ השסועה.
בייביז, ווי וור בורן טו סינג (נולדנו לשיר) כל עוד יש אוזניים ולב פתוח לשמוע.
30 / ב-30 למותך השמיעו ברקע את "נשל הנחש" של מאיר אריאל.
בגדול התכנסנו לדבר אליך וזה היה מוזר ומאוד לא עכשווי (מותך הלא-צפוי).
היו שם ההכי קרובים אליך. החל מהמשפחה, מבנותיך עד אשתך האהובה, וכמובן חבריך האוהבים לאורך כל השנים בחיפה ובצבא. כולם דיברו עליך נפלא ובעיקר דייקו את מי שהיית.
וכך, בעודי מקשיב ודומע מדבריהם החכמים והאוהבים אותך, פתאום נח עליי יצר הדיבור וביקשתי רשות להגיד עליך משהו.
אבל אני רוצה להתנצל. מרוב התרגשות לא כל כך דייקתי במילותיי, למרות כוונותיי הטובות ואהבתי הידועה אליך. אז אני מקווה שאתה סולח. שהרי תמיד סלחת לי כשלא התבטאתי נכון. ורק שתדע דבר אחד, החיים בלעדיך כבר לא יהיו מה שהיו. וכמו שאני מכיר אותך, את המשפט כמה זמן זה עכשיו? היית טוחן איתי לילה ויום עד דק, עד שהיינו מבינים את כל משמעותו.
כשכל צד במנהרה משלו, מה הסיכוי שמספיק אנשים יציצו מתוכה ויבינו שיש פתרון, לפני שהכול מתפורר?
יש איזו מעשייה יהודית ששמעתי כילד, יש לה כמה גרסאות, אבל הרעיון הוא בערך כזה: אדם בא לרב ואומר לו שהכיר אישה והתאהב בה.
אז תתחתנו, מציע הרב.
אבל הכרתי גם מישהי אחרת ואני מאוהב בה לא פחות, הוא מסביר לו את הדילמה.
אז תתחתן איתה, מציע הערב.
אבל אז אפסיד את הראשונה, מקשה הבחור. הרב חושב קצת ומציע: אולי פשוט תתנצר?
מה יעזור לי להתנצר, הוא שואל, והרב עונה: ככה תזיין את השכל לכומר ולא לי.
אנחנו בעיצומה של תקופה שבה רובנו שרויים בראיית מנהרה. אלה רואים איך ישראל שועטת לדיקטטורה, ואלה רואים איך מתנהלת פה סוג של הפיכה צבאית כדי למנוע מממשלה נבחרת לתפקד. אני יכול לכתוב פה בלי סוף שמהות המחלוקת פחות עמוקה משאנחנו נוטים לחשוב, ואני יכול לומר שוב ושוב שבהידברות אפשר למנוע את הקרע המשוגע שאנחנו דוהרים אליו, אבל רוב האנשים נמצאים כל כך עמוק בקרב, הם מושקעים כל כך חזק בעימות, שאם תציע להם פשרה, הם יגידו לך ללכת לזיין את המוח למישהו אחר.
קפץ לי השבוע בטיקטוק איזה סרטון של קומיקאי לא מוכר: הוא עמד על איזו במה של מועדון אפלולי, ואמר שהוא בעד שייתנו לטרנסיות להתמודד ולהתחרות באולימפיאדה נגד נשים אחרות, אבל רק בתנאי שירשו לו להמר על זה. אם אפשר להרוויח מהימור על המרוץ הזה, של תשעת הנשים והטרנסית עם הנעליים במידה 46, אני זורם, הוא אמר. זו בדיחה לא רעה בעיניי, כי היא מטפלת בסוגייה סוערת באמריקה מזווית חדשה. גם ישראל סוערת, אבל אצלנו זו מידת הסבירות. אם תביטו באירוע הזה רק מזווית קומית, יש בזה זה משהו קצת מצחיק, לא?
כלומר, אם לפני שנתיים הייתם צריכים להמר על מה תתפצל ישראל לשתיים, והיו אומרים לכם: שמעו, ישראל נחרבת בעוד כמה חודשים, תהיה פה מלחמת אזרחים ואתם צריכים להמר למה - אני מניח שמבין מיליוני האזרחים, איש לא היה מהמר שזה יקרה בגלל עילת הסבירות.
בגלל שאני חי בין העולמות, ברור לי באמת, ולא כמליצה, שאם צד אחד בעימות הזה ינצח בנוקאאוט - כולם יפסידו
אבל זה קורה. והאמינו לי שאני כל כך רוצה לכתוב על דברים אחרים, למשל על תובנה יפה ששמעתי ששניצלונים הם למעשה שניצלים עם בעיית מחויבות, או על זה שהיום כבר לא שומרים יותר בטריות במקרר וזה חבל, כי למרות שלא ברור מה הייתה הסיבה לכך, תמיד היה כיף להרגיש את הקור הזה של הבטריות שהמתינו שם בסבלנות ליומן. רציתי. באמת שרציתי לעסוק בדברים אחרים. מרוב מחאות וימי שיבוש, כאשר הכנתי לעצמי תה השבוע ושמתי בו סוכרזית והיא נשארה בתחתית הכוס למטה, משום מה לא התפוררה, התחלתי לדמיין איך היא מוחה נגדי. אחרת, למה היא לא מתפרקת לי בכוס התה? הרי זה הייעוד שלה. וממש ראיתי בהזייתי איזה גרגיר שמנהיג את האירוע ואומר לשאר החלקיקים של הסוכרזית - לא להתפזר חברים, תהיו חזקים, בואו נישאר פה יחד! ד-מוק-רט-יה!
עד כדי כך רע מצבי בתוך הכאוס הגדול.
מצד אחד אני מאמין בכל ליבי לאנשי המחאה שהם חוששים מדיקטטורה. אמנם מדובר כעת רק בעילת הסבירות, אבל אל"ף, רבים מהם חושבים שעילת הסבירות היא מעין אבן הראשה, פקק הבקבוק שממנו יפרוץ השד אחרי שהעילה תבוטל, ותהיה אפשרות לפטר את היועמ"שית ומה לא; ובי"ת, יש מספיק חברי כנסת ושרים שאמרו די במפורש שזו רק ההתחלה, והואיל והכוונות של יריב לוין הן רחבות בהרבה מעילת הסבירות - החשש שהולכים פה על שינוי משטרי בשיטת הסלמי הוא לכל הפחות מובן, ולא בגדר תבהלה מופרכת. ויש עוד דבר: רבים מאנשי המחאה, להבדיל ממיעוט קיצוני בתוכם, לא חיים ממחאה למחאה ולא נהנים מהמצב הכאוטי, אבל משהו בהרכב הקואליציה הזו, שכוללת את בן גביר ומספר שיא של דתיים וחרדים, מחייב אותם מבחינתם כחילונים לעמוד על המשמר. אלה אנשים שבזמנים אחרים היו סבלניים ומכילים יותר למגזרים אחרים, אבל הם בסטרס אמיתי מהכיוון אליו הולכת המדינה, ומרגישים חובה עמוקה לעמוד על המשמר.
מהצד השני, יש לי חברים רבים שרוצים רפורמה משפטית ואין להם שום כוונה לחיות בדיקטטורה. גם הם לא יהיו מוכנים לחיות במדינה שבה יש אפליה ללהט"ב או כפייה דתית. הם שמרנים מבחינה משפטית והם לא מסוגלים להבין איך ייתכן מצב שבגלל כמה מאות טייסים, הממשלה שבה בחרו לא תוכל להעביר אפילו משהו מינורי, לטעמם, כמו צמצום עילת הסבירות. אלה אנשים שמשרתים במילואים עשרות ימים בשנה, משלמים מסים ושותפים לנשיאה בנטל, והם מרגישים שהם תחת סחיטה באיומים.
מסיבה זו ובגלל שאני חי בין העולמות, ברור לי שבאמת, ולא כמליצה, אם צד אחד בעימות הזה ינצח בנוקאאוט, כולם יפסידו. לפנינו מקרה מובהק שחייב להסתיים בפשרה. השאלה אם יש מספיק ישראלים שנשאר להם כוח לקרוא לפשרה כזו. להיאבק עליה ולהושיט יד לצד השני.
אני מודע לכך שהאפשרות שבין שני צדדי המחלוקת בישראל תתפתח כעת שיחה כנה ורגועה לא גדול וזה כנראה האנדרסטייטמנט של השנה. ועדיין, אני מרגיש בכל עצם מעצמותיי שאף שהמשימה להביא את חלקי העם הזה לתקשר ביניהם בכנות ובנחת נראית כמעט חסרת סיכוי, אין אני בן חורין להיבטל ממנה. שבת שלום.
