כמו דברים רבים אחרים בשגרה ובתרבות, גם המילה הכתובה קיבלה משמעויות חדשות לאחר 7 באוקטובר. עבור חלק, הכתיבה והקריאה הפכו מזור לכאב, לחלק מקום לפורקן, ולאחרים למפלט. במסגרת פרויקט חדש של ספריית בית אריאלה ועיריית תל אביב-יפו, תתקיים לאורך חג חנוכה סדרת אירועים מיוחדים שיעסקו במקומה של הכתיבה.
אתגר קרת, יוסי מרשק, אפרת בן-צור ואשכול נבו הם חלק ממי שייקחו חלק בפרויקט "ברוח הזמן", שבמהלכו יתקיימו מפגשים ספרותיים-מוזיקלים ופאנלים ספרותיים שיעסקו במילה הכתובה. במסגרת הפרויקט, סופרים כמו חיים באר, לאה איני, שהרה בלאו, יוסי סוכרי ובני ברבש כתבו מכתבים על המצב הנוכחי - והם צפויים גם להשתתף בפאנלים מיוחדים. החל ממכתב עבור התצפיתניות שהתגלו בגבורתן, דרך מכתב עבור המדינה שאיבדה כל כך הרבה במערכה, ועד למכתב שמוקדש לחיים נחמן ביאליק - אלה כמה מהמכתבים שיוקראו באירוע:
מכתב למדינה חטופה / לאה איני
שלום מדינה חטופה,
כותבת לך בת 61 מצולקת מלידה, השואלת שוב בחסרונך. עד כה השבת ריקם לכל כתביי, עד שהתשת אותי בסוף. הרדמת. והרי אזרחיות מן השורה לא יכולות להקדיש את כל חייהן להצילך. יש לנו גם חיים פרטיים, את יודעת. אסונות פרטיים. בעלי מת לפני חמש וחצי שנים. סרטן. מוות של מפונקים, נקרא לזה עכשיו.
אבל הנה שארגנת לי אבל לאומי, אזרחים ואזרחיות שהפסקת לספור, נרצחו בסיטונות. והניצולים מתענים תחת ידך. וברור לך שאני הולכת כעת בדרכך ומפרידה, כן? מפרידה בין העם תאב-החיים שלך, גם זה המוסת, לבינך, הנפולת שאת, על ראשינו, בתוכנו, גיס חמישי.
כשהייתי קטנה, מדינה, ואבי העקוד ישב מדי ערב על מיטתי לספר לי שואה, נשבעתי שאגדל להצילו. גם את אנה פרנק חלמתי להציל, ואת יאנוש קורצ'אק, על כל יתומיו. כי הרי "לעולם לא עוד", כי "נזכור ולא נשכח". אחר כך הבנתי, שאת היא זו שזקוקה להצלה. שורדת פצועה, מפלגת, מפלה. מדינה עם שיגעון גדלות וחרדה קיומית, שקהתה והלכה לחיי אדם. לרווחתם. שהחליפה שלטון רקוב אחד באחר, שהתעלה-התגדל-והתקדש.
ככה שלשאול, היכן היה האלוהים בשבעה באוקטובר, זה לעשות לשתינו חיים קלים. זה לחטוף גם את האמת. אני יודעת איפה היית את - מראש עד זנב בחרת שלא להיות. ובשנה האחרונה, הו בשנה האחרונה...
אומר לך כך: רודנים שבדרך, תינוקות רודנים, מושכים רודנים על-מלא. שורפי בתים ושדות ותינוק מושכים שורפי בתים ושדות ועם, על מלא-מלא. בוזזים מושכים בוזזים, מושחתים מושחתים, קיצונים קיצונים, מפקירים מפקירים.. שאמשיך או שאסכם? ברברים מושכים ברברים, מדינה. ככה זה, מגנט. חוק טבע שצרוף בלב שאטמת, בתבונה שייתרת, בנביאים שאינך קוראת, או קוראת לתועלתך.
ואם תגידי, אבל יש הבדלים: בחינוך, במידות, אם תגידי ביאליק וקהלת ומוסר - סליחה, אבל אני צוחקת כעת רק כשחוזרות החטופות בשר ודם. אני חייבת לשמור על כוחותיי שעוד נותרו לי מפנייך מדינה, מממשלתך.
אבל הנה חסרוני - יותר מדי שנים של חיים בסדרה נטפליקסית רעה במיוחד: מזוודות הכופר של קוסם "החמאס המורתע", גלונים של שמפניה ורודה, שיקוצים משפטיים, מעללי בן יורש.
התשת אותי. אני שסירבתי, ועדיין, להתקרבן כדור שני. אני שהתביישתי, ועדיין, בעוולות שנעשו בפלסטינים בשמי. אני, שגם בהפגנות, התהלכתי עם סיפוריך, שאפשר ילדים מרטיבים בממ"ד, ואפשר בלוני תבערה בשדות, והתעלמתי מכוונות השמד של הנערים שהורעלו מעבר לגדר. אני, שנתתי לזה יד והסתרתי פנים. לא אלוהים, אני. בביתי. בביתך.
לאלוהים שלי הפרטי, כפי שאלוהים צריך להיות, אני נושאת עכשיו תפילה, שלא תחזרי מהשבי מדינה, אלא אם תיוולדי מחדש לאימא חוקה ולאבא אחריות, ותהיי שקופה כאוויר. ולא כי נחטפת שוב, אלא מפני שתהיי חמצן לכולם. ושמאותו רגע של גאולה עצמית, גאולה כלל-אזרחית, לעולם לא נהיה עוד אצולה לאומית, דור שני לדור ראשון כחול-לבן, גיבורים בעל כורחם, מושאים חדשים של "יזכור", פס בכי של דור.
ובהגיע יומנו להתאבל, מדינה, נהיה אבל פרטי של אדם-משפחה-אהבה פרטיים של בני כל גזע ומין ולאום. ולא, לא נשאיר אחרינו משנה סדורה עד עיוורון, מורשת קרב רעננה, טביעות אצבעות, דיבור סרק וסרה, נעליים מדי גדולות, נהיה אנחנו-אנחנו ותו לא, אנחנו הלומדים לחיות.
מכתב לאומה / בני ברבש
שלום,
זה המכתב האחרון שאני כותב לך. אני מעריך שגם הפעם לא תטרחי לענות לי. לו יכולתי למסור לך את הדברים פנים אל פנים או אפילו בשיחה טלפונית הייתי עושה זאת, אבל את מתעלמת ממני.
אני ממשיך לעשות דברים. דברים שעשיתי לפני השביעי באוקטובר ודברים שלא עשיתי. אני נושם. אני הולך ממקום למקום. הלב שלי פועם פחות או יותר באותו קצב. אוצר המילים שלי לא השתנה. וזה קצת מוזר, כי בכל זאת, אחרי שכל כך הרבה אנשים אומרים כל כך הרבה פעמים שאין מילים, מישהו צריך להמציא מילים חדשות, כדי שאפשר יהיה להגיד משהו יותר מדויק על מה שהיה.
אני נתקע בפקקים ומחפש חנייה. אני מבלה הרבה מחוץ לעצמי. ופתאום במעלית, בדרך לאיזו פגישה אני מופתע לגלות את בבואתי במראה. היא זרה לי למרות שלא השתניתי. אני נראה אותו הדבר. בדרך מהמשרד לכיכר הבימה אני עובר בלינקולן. שנים שלא צעדתי שם. חולף על פני שלושה פאבים. הם עמוסים. הזמן לא עצר מלכת כשנפער בו הפצע לפני חודש. העולם חוזר במהירות להרגליו הישנים. אני מתעורר בלילה בלחיים רטובות. הדמעות זולגות מעצמן כשמנגנון השליטה בבכי נחלש. אני קורא שמה שהיה לא יהיה. אני שומע מהמון אנשים ופרשנים שמה שהיה לא יהיה. אני לא בטוח. אולי.
בכל מקרה אני מקווה שהשינוי יהיה לטובה ולא לרעה. אני פזור נפש. מרבה לשכוח דברים קטנים ודברים גדולים. אהבות. מפתחות. למלא דלק במכונית. ימי הולדת של חברים יקרים. פגישות חשובות. לא נעשיתי אדם יותר טוב או פחות טוב. וזה מדאיג אותי. כי קרוב לוודאי שגם אחרים לא נעשו יותר או פחות טובים. בשעורי תסריטאות אני מדבר על אירוע מחולל. על תפנית בעלילה. על השינוי שהגיבור צריך לעבור במסעו מתחילת הסיפור עד לסופו. השבת הארורה, לו הייתה נרקחת לתוך סיפור, הייתה אמורה להיות תפנית בעלילה. הגיבור היה עובר בה שינוי. אולי היה זוכה לתיקון או לגאולה. נכון לכתיבת שורות אלה זה עוד לא קרה. אני בפקק תנועה. מחליף תחנה. מציץ במראה. אף קמט לא התווסף. צפירה עצבנית מעירה את הטייס האוטומטי שנוהג במכונית. סרטים צהובים מתנופפים ברוח ומכל שלטי החוצות זורחת הסיסמה "ביחד ננצח". אני לא בטוח. אני ספקן. חטפו אותנו ואין לנו לאן לחזור. את הרוסה. מוזנחת. שקועה בעצמך.
הוֹ כַּמָּה יָדַעְתִּי לָמוּת בְּעַדֵּךְ וְכַמָּה, לֹא יָדַעְתִּי לִחְיוֹת בְּעַדֵּךְ.
בבקרים כשאני מקיץ אני ממשיך לשכב עוד זמן מה בעיניים עצומות. דבק בחלומות לפני שאני צולל אל סיוטי המציאות. מתיישב. רגליי מגששות בזהירות את דרכן לרצפה. אני מוודא שהיא לא נשמטה תחתיי במשך הלילה, יחד עם התקווה. יחד עם השלווה. יחד עם השגרה. יחד עם השמחה. יחד עם המדינה הצוללת לתהום. כיוון שכל הוודאויות נעלמות, נעשיתי חשדן. מקנן בי חשש שגם החומר יימוג.
האדמה רועדת. שאיפת האוויר צורבת את דרכי הנשימה. המים לא ראויים לשתייה. האופקים מצומצמים. השפה מורעלת. השקרים פורחים. האמת גוססת. החדשות מורטות עצבים. העתיד מבשר רעות. האחדות היא אשליה. קרום דקיק שנקרש מעל תהומות עמוקים. הניצחון, יחד עם הקיום הרגיל היומיומי, מוטל בספק.
לפני כמה ימים צפיתי בטקס כלולות שנערך לזוג צעיר באחד משטחי הכינוס של צה"ל. הוא במדים, נשקו מוצלב על גבו ולצידו צעירה תמירה לבושה בשמלה לבנה. רובה הסער שלה מוצלב על גבה. מסביב כל חבריו של החתן ליחידה, לוֹבְשֵׁי חוֹל וַחֲגוֹר וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם. וטנקים. וחופה הנישאת על כידוני רובים. ונזכרתי בטקס שערכנו לך במהלך הקרבות של מלחמת העצמאות.
זוכרת את מגש הכסף? העצרת המרהיבה שערכנו לכבודך. התפאורה. הארץ שקטה. את השמיים לחכו לשונות אש שזרעו אדמומיות בשוליהם. באוויר הסתלסלו חוטי עשן העולים משדות הקרב הספוגים בְּעֶצֶב וְתִפְאֶרֶת. את עמדת קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת. לא יודע איפה בדיוק עמדת. הקימו במה? מזבח? או שהקורבנות סתם הוטלו בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה שֶׁל גּוּפוֹת שֶׁהַמָּוֶת נִשְׁקַף מֵעֵינֵיהֶם. מספרים שאֱלוֹהֵי הַנּוֹשֵׁק לוֹחֲמִים וְעוֹצֵם עֵינֵיהֶם הַהוֹזוֹת עבר מגופה לגופה והטביע נשיקות יבשות על שפתיי הלוחמים הצוננות. ואז, מתוך מסכי העשן הגיחו נַעֲרָה וְנַעַר וצעדו אלייך אט אט. הם היו חיוורים. ומשהו במראם ובהליכתם נגע לליבך. שאלת אותם שְׁטוּפַת דֶּמַע וְקֶסֶם: "מִי אַתֶּם?", וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים
עֲנוּ לָך: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף, שֶׁעָלָיו לְךָ נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים.
לפני שהספקת לשאול עוד שאלה הם נפלו לְרַגְלַיִךְ עוֹטְפֵי צֵל וְהַשְּׁאָר מְסֻפָּר וּמְסֻפָּר וּמְסֻפָּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל.
הדברים יוצאים מבולבלים. כי העולם מבולבל. המציאות מעוותת. השפה פריכה ושברירית. אבל אני מקווה שאני מצליח להעביר לך את עומק אכזבתי ממך. ואני שוקל ברצינות להפר את בריתנו. לסיים את היחסים המדממים האלה שבהם אני נותן ונותן ואת לוקחת ולוקחת ולא טורחת אפילו להגיד תודה. קרועת לב אך נושמת לא עושה עליי יותר רושם. סדרי את הנשימה. תקני את הלב. אני סיימתי להיות מגש.
בכבוד רב,
בני ברבש
3:30 דקות / שהרה בלאו
אחיותי התצפיתניות, גיבורות ישראל,
ממרחק הזמן וההיסטוריה, אני מרגישה כל כך קרובה אליכן. היד שלי עדיין קפואה סביב היתד שנעצתי בראשו של סיסרא, אבל כל הזמן הזה אני לא מפסיקה לחשוב עליכן. לא לקחתי חלק בקרב כמותכן, לא התגייסתי לצבא, זה לא היה מקובל אז, אני פשוט ישבתי לי באוהל, וכשראיתי את סיסרא, שר צבא האויב, מתקרב בריצה, קיבלתי את ההחלטה בו במקום. תקראו לזה אינסטינקט, חוש נשי, פעולה מהירה, אני חושבת שהייתי יכולה להיות תצפיתנית מצוינת, מה דעתכן?
אומרים שהייתי אמיצה, אבל אני לא בטוחה שהיה לי את האומץ שלכן לקום ולהתריע ולנסות להזהיר שוב ושוב מפני הסכנה הקרבה. אני לא יודעת אם הייתי יכולה לשאת את התגובות, לשמוע שאני היסטרית, מגזימנית, איך הוא אמר, המפקד הבכיר ההוא? "אני לא רוצה לשמוע עוד פעם אחת על השטויות האלה, אם שוב תציקו עם הדברים האלה, תעמדו למשפט".
אבל מי שיעמוד למשפט ההיסטוריה, יהיה הוא ולא אתן. אתן שיניתן לדורות את האופן שבו יתייחסו לשירות נשים בצה"ל. כל הוויכוחים סביב הנושא ייראו מיושנים.
אתן יודעות שבמקרה שלי, דבורה הנביאה ראתה מראש שסיסרא יובס על ידי אישה? היא אמרה את זה במפורש, "כי ביד אישה ימכור אלוהים את סיסרא". אישה! כמה נדיר זה היה אז. אבל בזכותכן זה לא יהיה נדיר יותר.
היו כאלה שניסו לפקפק בחשיבות המעשה שלי. אמרו לי "אז הרגת שר צבא אחד, ביג דיל!", אבל המעשה האחד הזה גרם לתבוסת האויב. סיסרא היה איש מפתח בצבא של יבין מלך חצור, ולאחר שהרגתי אותו - לא נמצא לו מחליף וכך הובס הצבא.
אתם יודעים שאחרי הקרב הזה היה לנו שקט במשך ארבעים שנה? הלוואי עליכן תצפיתניות יקרות שלי, הלוואי על כולנו.
אני מתלבטת אם לספר לכן את הדבר הבא, כדי שלא אחשב קטנונית, אבל אספר לכן בכל זאת: לא כל הפרשנים אהבו את מה שעשיתי. כלומר, הם העריכו את התוצאה והם לא אהבו את הרעיון שאישה ככה קמה והורגת. אבל ממרחק הזמן, אני זו שניצחתי. אתם בטח יודעים שעד היום, יעל הוא אחד השמות הפופולריים ביותר בישראל. העם יודע את האמת, העם מבין.
8 צפייה בגלריה
"אתם יודעים שאחרי הקרב הזה היה לנו שקט במשך ארבעים שנה?". שהרה בלאו
(צילום: אביגיל עוזי)
גם במקרה שלכן אני קוראת את כל מילות ההערכה והאהבה שאתן מקבלות ומתמלאת נחת. ככה צריך להיות. דבורה הנביאה היללה את מעשיי ב'שירת דבורה' שלה והעלתה אותי על במת ההיסטוריה. גם עליכן ועל גבורתכן, ודבקותכן במטרה, עוד ישירו שירי הלל. אני כל כך מחכה לשמוע אותם.
אחיותי הגיבורות, אני מצדיעה לכן. אני סוף סוף יכולה להניח את היתד מידי, ולנוח, בידיעה שיש עיניים שצופות ומשגיחות.
שלכן,
אחותכן, יעל אשת חבר הקייני
מכתב לביאליק / חיים באר
שלום עליך אדוננו ביאליק,
ברשותך, אציג את עצמי לפניך. שמי חיים באר. נולדתי כ-11 שנים לאחר שעקרת מאיתנו והלכת להיכן שאתה מצוי כעת. במרוצת השנים כתבתי והוצאתי לאור שורה של ספרים וביניהם אחד העוסק ביחסיך עם ברנר ועם עגנון. יתר על כן, במשך שנים רבות אני מלמד בהתמדה את יצירותיך, וממש השנה אני עושה זאת בבית אריאלה, זה שמה של ספריית שער ציון - הספרייה העירונית של עירך תל אביב, בקורס המבקש לקרב את יצירות הפרוזה שלך לקוראים בני ימינו. ובוודאי תשמח לדעת שהן מתקבלות באהבה על ליבם של המשתתפים והמשתתפות הרבים. ואולי עוד פרט אחד, שולי, שלי באופן אישי מאוד חשוב לציין אותו באוזניך, שגם אבי מאנשי ווהלין, ליתר דיוק מן העיירה אוברוץ' המרוחקת מז'יטומיר שלך 130 ק"מ, או כפי שאתם בוודאי הייתם נוהגים לומר בימיכם "כמהלך ארבע סטנציות ברכבת".
ובכן, כווהלינאי לווהלינאי אני מעז להטריד את מנוחתך בשאלה שאינה מרפה ממני מאז בוקר שמחת תורה האחרון. האם באותה שעה שאתה, אדוננו, חוללת ככל הנראה במתיבתא של מעלה, מאמץ אל חזך את התורה הקדושה בהקפות שהתקיימו שם, ושוררת בקול רם "פודה ומציל הצליחה נא, צור עולמים עננו ביום קוראנו", האם באותה השעה חלפו לנגדך חצרות היהודים המנותצות בעיר ההריגה קישינב לשם הגעת בשליחותו של שמעון דובנוב, ואצבעותיך האחוזות בספר התורה עדיין המשיכו למשש את הדם הקרוש ואת המוח הניקשה של החללים על העצים ועל האבנים ועל גבי טיח הכתלים.
יתר על כן, האם בשעה שחבריך ענו ואמרו אחריך "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו", והקב"ה היושב לנגדכם על כסאו הרם והנישא חייך אליכם ביותר משמץ של שביעות רצון והנהן בראשו לאות הסכמה, האם אז דמיינת לעצמך שממש באותה השעה, אצלנו, בתוככי מדינת היהודים שאומנם לא זכית לראותה אך ראית אותה קמה על מכונה בחזונך, עדיין "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".
את חורבן בית ישראל, המכונה בלשוננו המכובסת "השואה", חזית סמוך להסתלקותך, אך האם אתה, הצופה לבית ישראל, ראית כבר אז מה שעתידות יהיו לראות צאצאיותיך, התצפיתניות, הצופות לבית ישראל של ימינו: את הבטן הרטושה שמילאוה נוצות, את התינוק שנמצא בצד אמו המדוקרה כשהוא ישן ובפיו פטמת שדה הקרה, את אישה אישה אחת תחת שבעה שבעה ערלים, את הבת לעיני אימה והאם לפני בתה, לפני השחיטה, ובשעת השחיטה ולאחר השחיטה?
רק עכשיו, 120 שנים לאחר שכתבת את "על השחיטה", ואת "בעיר ההריגה", אני הגעתי לכלל הבנה שרק בזכותן של שתי היצירות הללו קמו לנו סוף-סוף "ועדי הגנה עצמית" בהרבה ממושבות היהודים ברוסיה, שבזכותן נוסדו בארץ ארגון "השומר", "ההגנה", הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י, ובסופו של דבר קם לנו צה"ל. לשון אחר, שתי יצירותיך בנות האלמוות (שאני לבושתי הרבה לא הכרתי רוב חיי בגאוניותן) הצליחו בדרכיו המוזרות למדי של הגורל להניב מתוך הפוגרום ההוא דבר שלא היה לעמנו מיום שגלה מארצו.
ועל כן, עוד שאלה ומשאלה לי אליך, אדוננו ביאליק, התוכל הן בזכות עומק ראייתך, הן בזכות השראתך, שהשכילו לפני 120 שנה להפוך את השבר הנורא שפקד אותנו אז למנוף של תחייה, של החלמה ושל התחדשות, התדע היום להורות לנו כיצד נוכל גם אנחנו להפוך את אותו בוקר מר ונמהר לבוקר של יום חדש?
מכתב לאמא / יוסי סוכרי
אמא, כדי לכתוב לך אני צריך קודם כל להיחלץ מתוך שני המספרים שבע ועשר. אני צריך להיחלץ מצבת המלמול והגמגום שהם כופים עליי. אנסה אבל לא בטוח שאצליח. אם לא אצליח בבקשה סלחי לי ס..... . אם אצליח זה בזכות זה שתמיד לימדת אותי להציץ מהשברים ולהזדקף. את זוכרת שתמיד אמרת לי שאני צריך כל בוקר ללבוש את הערכים האוניברסליים לפני שאני לובש את בגדי הממשיים? הזיכרון הזה מדבר דרכי. ממש כמו השפה שהנחלת לי. שפת ההומניזם שלא נפצעה בתודעתך גם כאשר יצאת ממחנה ריכוז וחלק ממשפחתך נשאר שם, שלא נשרטה שריטה קלה כאשר הגעת לכאן כנערה לובית שסבלה מקשיי הגירה בלתי נסבלים.
"בבית הזה לא תבוא טרוניה", כתבת על דלת הבית שלנו. אבל אמא, עכשיו הבית כבר לא בבית. הוא נמצא בתוך חלל מחולל. מה המשמעות במקום כזה ובזמן הזה להפנות עורף לכל סוג של אלימות כפי שתמיד ביקשת ממני? מה זה אומר להיות פציפיסט בעולם שבו תינוקות נשלפים מבטן אימותיהם? אמא אני לא יודע מה לעשות. אני כן יודע שהמשפט הזה שלי זר עכשיו למקום. כולם כאן יודעים מה לעשות. אני רק יכול להרגיש.
אני לא יודע אם תשמחי לדעת שאני מרגיש כיצד זהויות רבות שלי עולות באש הרוע ששרפה כאן הכול. אולי זה ינחם אותך לדעת שאחת מהן לא הופכת לעפר. אני יהודי אמא. מעולם לא הרגשתי כל כך יהודי. היהודי שאני אנטיתטי ליהודים המשיחיים. ביני ובינם אין דבר וחצי דבר. אני כולי משוקע בתוך היהדות החומלת שהנחלת לי, ביהדות שפתוחה לעולם. אני אומר זאת בביטחון. נחלצתי מצבת המלמול והגמגום של המספרים שבע ועשר ואולי ב...ב..בעצצם ל..לא..לא.
