הקורונה גרמה לרבים מאיתנו להוריד כמה הילוכים במרוץ החיים, ולראות כי טוב. במבט מהצד, לעיתים זה נראה כאילו הקריירה של שלמה יידוב התנהלה בנינוחות הזו הרבה לפני פרוץ המגפה. רק עכשיו, אחרי שחגג יום הולדת 70, הוא עומד להוציא ספר תווים שיאגד 31 שירים וקטעים אינסטרומנטליים מהקריירה ארוכת השנים שלו. חלק מהקולגות שלו, בהם מתי כספי ויוני רכטר, עשו זאת כבר לפני 40 שנה. גם קצב ההקלטות של יידוב הוא לא מהגבוהים פה - אלבומו האחרון, "אהבה ראשונה", יצא ב-2014.
אבל עכשיו נדמה שדברים זזים אצלו מהר יותר. בריאיון ל-ynet יידוב מספר שלמרות הבלבול שסובב אותנו כבר יותר משנה וחצי, הקורונה דווקא עזרה לו. "בהתחלה היה ההלם הראשוני ואף אחד לא ידע איך להתנהל באופן ברור עם המגפה", הוא אומר, "אבל אחרי הקאט המוחלט בלי הופעות, התחילו לאט לאט הופעות חצר ומאוד נהניתי מהן. הרגשתי שהקהל היה מאוד צמא לראות ולשמוע בן אדם שמגיע אליהם הביתה כדי לשיר ולשמח את ליבם, וקיבלתי הרבה תגובות מרגשות".
בין הופעת חצר אחת לשנייה ובין הסגרים והפתיחות, יידוב ניצל את הזמן כדי לסיים את העבודה על ספר התווים של שיריו. "ישבתי וכתבתי את התווים והעברתי לאיתמר ארגוב שערך את זה לדיגיטל. היו כל מיני דברים שעיכבו, אבל הספר כבר כמעט מוכן והוא אמור לצאת בנובמבר-דצמבר", הוא מבטיח.
המעבר המחודש על חומריו הישנים - יותר ופחות - שימח את יידוב. "השירים מקבלים ככה את הממד הקלאסי ומאוד נעים לי להסתכל על הדפים האלו", הוא אומר. המבט העדכני על עברו המוזיקלי העלה פה ושם תהיות האם היה משנה משהו בשירים שהלחין אז, אך הוא מתקשה למצוא דוגמאות קונקרטיות. "כמה שנים טובות אחרי שהוצאתי את האלבום 'הפעם הראשונה' (אלבום הבכורה שלו מ-1979, א"ש) האזנתי לו שוב, והיה לי מוזר לשמוע את עצמי. הייתה לי המון ביקורת עליו", הוא אומר, "אבל כשהתחלתי לחזור לשירי האלבום בשביל הספר זה מילא אותי סיפוק כי זו הייתה אז חתיכת משימה עבורי, להוציא אלבום לבד, אחרי החברות בקצת אחרת ובצליל מכוון".
באלבום ההוא שלא זכה להכרה מספקת, נמצא אחד מהשירים הכי יפים בעברית בכלל, ושל יידוב בפרט – "ימים לבנים", שהופיע גם באלבומה היחיד של צליל מכוון שיצא באותה שנה. שירי משוררים רבים זכו ללחנים והפכו ללהיטים בשנות השבעים, אך יידוב מדגיש שהוא לא הגיע אליהם בגלל הטרנד. "הלחנתי את השיר הזה של לאה גולדברג, וזה היה מאתגר, כי הוא ושאר שירי המשוררים שבאלבום לא נולדו כדי להיות כתובים על דף ולא נועדו להלחנה. אבל דווקא כיוון שהם לא כתובים במשקל קבוע ואין חריזה הרמטית זה הצליח לשחרר אצלי באיזה מקום מין ברקס שהיה בפנים והוביל אותי למקומות מאוד מעניינים מבחינה מוזיקלית – המנגינה למשל לא חוזרת אחרי ארבע תיבות והיא נותנת למילים כובד ומשקל חזק מאוד".
שבע שנים אחרי האלבום האחרון, אפשר לדבר, בזהירות, על החדש שבאופק. "חשבתי שהוא מוכן כבר אבל בגלל הקורונה עיכבתי אותו. גם לפני הקורונה התלבטתי האם יש טעם להוציא אלבום שלם או ללכת על סינגלים. באלבום אתה עורך את השירים בסדר מסוים כדי ליצור את המתח הנכון, ואנחנו חיים בתקופה מאוד תזזיתית שהכל קורה בה מאוד מהר.. לאנשים יש פחות סבלנות להקשיב ליצירות ארוכות כמו תקליט. ניצלתי את הזמן בקורונה כדי לערוך כמה שיפורים בשירים החדשים, ואני עדיין מתלבט לגבי חלקם, אבל השיר הראשון ייצא בסביבות דצמבר. באלבום הזה לקחתי לעצמי את החופש לכתוב יותר טקסטים בעברית. אבל יהיו בו גם שירים של רחל שפירא ויענקל'ה רוטבליט וקטעים אינסטרומנטליים".
בשני העשורים האחרונים לא הקלטת כל כך הרבה. זה מחסום כתיבה, או שזה פחות מעניין אותך?
"אני משחרר רק כשאני משוכנע שזה ראוי לשחרור. את שני האלבומים האחרונים שלי הקלטתי באולפן הביתי שלי וזה מאפשר לעשות עוד טייק שירה ולשנות דברים בקלות. פעם הייתי בא לאולפן עם התווים, מחלק אותם לנגנים, מקליטים, ובאותו היום נקבע גורלו של השיר. חשבתי שהאלבום הזה מוכן כבר לפני שלוש שנים, ואז הורדתי משהו פה והוספתי שם, כי לא הרגשתי שאני חייב להוציא את זה".
היהלום האבוד של הלהקות הצבאיות
הקריירה שלו החלה בראשית שנות השבעים, לאחר שלהקת גייסות שריון שאליה גויס פורקה והוא עבר לצוות הווי סיני - ההרכב הצבאי המצומצם שבו הכיר יידוב שניים מחבריו הטובים - מוני מושונוב ויצחק קלפטר. ב-1972 הוציא ההרכב את אחד האלבומים הכי לא שגרתיים בעידן הלהקות הצבאיות – "חולטורה", שתפס צד אחד של התקליט, כשבצידו השני הייתה התוכנית "בוא נבנה לנו גשר" של צוות הווי הנדסה קרבית. במשך שנים הוא נחשב ליהלום האבוד של דור הלהקות הצבאיות. יהלום כי הוא הכניס ללהקה צבאית השפעות של רוק מתקדם, צלילי פסנתר האמונד, סיטאר ורביעיית מיתרים, והוא התאפיין בחופש יצירתי נדיר בעידוד המנהלים המוזיקליים של ההרכבים - שלמה גרוניך (סיני) ומתי כספי (הנדסה קרבית). אבוד - כי בשנים שחלפו מאז הוא הפך לפריט אספנים מבוקש שמחיר העותקים הבודדים ששרדו ממנו נסקו לסכום בן ארבע ספרות, לפני כמה שנים הודפס האלבום מחדש על גבי תקליט ויידוב שמח מאוד על כך.
הוא נזכר בחיוך בימים ההם בסיני. "אחרי שפירקו את הלהקות הצבאיות 'הגדולות' והפכו אותם לצוותים קטנים הגיע אלינו לחזרות בחור צעיר ומלא אנרגיות שהתמנה למנהל המוזיקלי שלנו – שלמה גרוניך. התחלנו לעבוד ועשינו קאברים לחלונות הגבוהים ופתאום הוא התחיל להביא לנו חומרים שהוא כתב. הקשבתי להם וחשבתי שלאחד מהם יתאים להוסיף סיטאר. גרוניך השתולל שם ביכולות המוזיקליות שלו וזה שיחרר אצלי איזה מחסום שאיפשר לי לעשות דברים פחות מקובלים. היה לי אז חבר קנדי מימי הלהקות שלי בירושלים לפני הצבא, שהחזיק סיטאר וישבתי עם הכלי כמה ימים כדי למצוא את הסאונד המיוחד לשיר. משום שהיינו צוות הווי נידח הרשינו לעצמו לעשות מה שרצינו, אף אחד מהמפקדים לא הגיע לחזרות או להקלטות כדי לשמוע מה אנחנו עושים. אנשים צעירים נורא התפעלו מזה אז".
ואיך החיילים הגיבו להופעות שלכם?
"לחיילים הייתה בעיה", הוא מחייך וממשיך, "עשינו קצת שירים מהאלבום, אבל הייתה לנו גם תוכנית אלטרנטיבית למקרים כאלו – ניגנו להם במוצבים קאברים לקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג וחוזה פליסיאנו, והם מאוד אהבו את זה".
עם גרוניך הוא המשיך לתחנתו הבאה שאליה הצטרף גם שם טוב לוי – קצת אחרת. ב-22 באוקטובר יידוב יארח את שניהם בהופעה החגיגית שלו בזאפה הרצליה (ב-28 באוקטובר יופיע לבד בסביון). "הרגשתי שביום הולדת 70 אני רוצה לעשות משהו אורגני בלי חיבורים מלאכותיים, ואין יותר מהם כדי לחגוג את זה. לפני שנכנסתי לקצת אחרת עבדתי עם אריק איינשטיין על מוזיקה לסרט 'עיניים גדולות' ואחרי זה ניגנתי באלבום שלו 'סע לאט'. ידעתי שהוא מתכנן לצאת להופעות עם שירי האלבום, ובאותם ימים כבר נפגשתי עם גרוניך והתלבטתי עם מי ללכת - בחרתי בקצת אחרת ואני לא מצטער כי זו הייתה הרפתקה. היום נוסעים להופעות בוואנים מפוארים, אנחנו נסענו עם הסאונדמן שלנו שהיה גם הנהג. הופענו בקיבוצים ובכל מיני מקומות קטנים. בחלק מההופעות הקהל היה בהתחלה בהלם ראשוני כי לא כולם התחברו לזה, אבל אחרי כמה קטעים הם נפתחו".
"כוורת הייתה אז הלהקה הכי מצליחה במדינה ואנחנו היינו הרכב אנדרגראונד, אבל לא הרגשתי רע עם זה או קינאתי בהם, כי הרשנו לעצמנו לאלתר ועשינו קטעים מופרעים בהופעות, ועדיין יצאו משם שירים כמו 'הנסיך הקטן' ו'שיר בין ערביים' שאהובים עד היום".
שורשים עמוקים
ליידוב, שנולד בבואנוס איירס ועלה לארץ בגיל 13, לקח זמן עד שחזר לשורשיו הארגנטינים ולמוזיקה הספרדית ששמע בילדותו. בדומה ליהודה פוליקר ולדויד ברוזה הוא היה צריך לעבור כברת דרך יותר "ישראלית" עד שחזר לשורשיו. "באלבומים הראשונים די התחמקתי מהמוצא שלי והדחקתי את ההשפעות שספגתי מהתרבות הארגנטינאית כדי שלא יידעו שאני עולה חדש. בהמשך ההדחקה ההיא נרגעה והרגשתי שכבר אין סיבה להחביא את זה. באלבום 'חולם בספרדית' תרגמתי לעברית שירים שגדלתי עליהם וקיבלתי תגובות רבות מיוצאי ארגנטינה שמאוד אהבו את האלבום. ההצלחה של האלבום שחררה אצלי איזה פקק ונתתי יותר ביטוי לצד הזה גם בתקליטים הבאים, ובהמשך גם שרתי בשפת האם שלי.
"ההצלחה הגדולה של 'חולם בספרדית' קצת מחקה את מה שהיה לפני, ולקח לי זמן למצוא את הדואליות שלי עם החומרים העכשוויים ועם אלו שמושפעים מהמקור שלי. ניסיתי פעם לדבר עם ריש אבל נשמעתי לעצמי כל כך מגוחך שוויתרתי על זה. למרות שאני חי פה 57 שנה כבר, אני מחובר לתרבות שגדלתי עליה. אני קורא הרבה בספרדית וגם הכדורגל השאיר אותי בקשר עם התרבות ההיא".
יידוב לא הלחין הרבה לאחרים, אך באחת מהפעמים הבודדות שחרג ממנהגו – ב"ערב כחול עמוק" שנתן לריטה – הוא זכה להצלחה גדולה. "גם לפני השיר הזה קיבלתי פניות וגם אחריו, אבל קשה לי מאוד לשחרר שירים לאנשים אחרים".
לצד האלבומים הוא הלחין מוזיקה לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה. בזאת שכתב לתוכנית "בלי סודות" הוא גאה במיוחד. "העולה החדש הלחין את המוזיקה לסדרה שלימדה את הילדים הקטנים לכתוב ולקרוא בעברית. למרות שזאת מוזיקה שנכתבה לתוכנית לילדים זו הייתה עבודה מאוד קשה. גם בהופעות אני שר לפעמים את שיר הפתיחה של 'בלי סודות' ואנשים בגילי, שהנכדים שלהם רואים את זה, כמו הנכדה שלי, שרים את זה וזה מאוד מרגש אותי. באופן מפתיע 'שיר האותיות' הוא הלהיט הכי גדול שלי – עם יותר משבעה וחצי מיליון צפיות ביוטיוב", הוא צוחק.
חגגת השנה 70, מגיעות עם הגיל הזה תובנות חדשות או שזה רק עוד מספר?
"למספר 70 אין שום משמעות, זה לא שאתה פתאום הופך למישהו אחר כשאתה חוצה את הקו הזה. אבל למרות שאתה מנסה להדחיק אתה כן שומר ומקפיד יותר, בטח כשאתה רואה שאנשים נופלים כמו זבובים בגיל שלי וגם בגיל צעיר יותר. אז אני מתחזק את עצמי – שוחה בים בכל יום בקיץ ובחורף יוצא להליכות. כדי לחזק את הצד המנטלי אני קורא הרבה, הרבה יותר מאשר בילדות. אשתי אליענה, היא מבעלות חנות הספרים 'תולעת ספרים', אז יש לנו בבית המון ספרים".
אתה מתחבר למוזיקה הישראלית שיוצאת בשנים האחרונות?
"אני לא שומע כל כך רדיו ולא נכנס יותר מדי לרשת כדי להקשיב. קצת כמו בשיר של אלון אולארצ'יק – נשארתי בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי. אני מעדיף לקחת את הגיטרה ולנגן או לשמוע ג'אז ומוזיקה קלאסית. המוזיקה בישראל השתנתה והתהליך של קבלת המוזיקה המזרחית שקופחה במידה מסוימת, היה הכרחי וגם מוצלח במידה מסוימת. יש פה ושם דברים שאני אוהב ונהנה מהם, אבל מעט".
