הכדורגלן עמרי אפק היה בן 13 כשמערכת התוכנית "חלום עליכם" הגשימה לו חלום - להיות אחד מ-11 נערים שהגיעו למשחק ידידות מול מכבי חיפה בכדורגל, קבוצת כוכבים שנצצה ב-1993 בליגה הלאומית (היום ליגת העל) עם עונה יוצאת דופן ותואר אליפות. אמא של אפק עבדה בספארי וכשהופה היי הגיעו להופעה היא שאלה את עוזי חיטמן, ששימש גם כמגיש התוכנית בערוץ 2, אם מתוכנן להם חלום שכולל פגישה עם שחקני הקבוצה. חיטמן, אוהד כדורגל בעצמו, אמר לה שזה רעיון מצוין ומפה לשם, כמו שקרה לרעיונות קסומים אחרים בתחילת דרכו של הערוץ המסחרי, הוא גם דאג לממש אותו.
"לפני ששיחקנו היה אימון", נזכר אפק בשיחה עם ynet, "ואני הקפצתי כדור עם השוער. להפתעתי, על אף ההתרגשות, הצלחתי להקפיץ רצוף בלי להפיל את הכדור. מאחור עמד אייל ברקוביץ' וזרק למאמן שפיגל (גיורא שפיגל, ס"ש), 'תראה את זה, יום אחד הוא עוד ישחק איתנו ואתה תחתים אותו', והמשיך הלאה. זאת היתה דאחקה אבל אני לא ישנתי בגלל זה שלושה חודשים מרוב התרגשות. השחקן שהכי הערצתי ורציתי להיות כמוהו, שהוא יגיד עליי דבר כזה! בחוויה של הילדים התוכנית הזאת היתה משהו עצום". המשחק ההוא, מול מכבי חיפה של ברקוביץ', ראובן עטר ואלון מזרחי, נגמר בתיקו שתיים בזכות הבקעה של אלון מזרחי, אחרי שהנערים הובילו 2:1.
באופן מקסים, הגשמת החלומות של אפק לא עצרה שם. לימים הוא הפך לכדורגלן מקצועי ובגיל 28, אחרי ששיחק בכמה קבוצות אחרות, זכה לקלוז'ר מהסרטים כשהצטרף למכבי חיפה. ועדיין, גם אחרי שכבר ביסס את מעמדו בעולם הכדורגל כשחקן ובהמשך כפרשן, המשחק החלומי ההוא עדיין תופס אצלו מקום מכובד בזיכרון ובלב. "בתור מישהו שכבר הגשים כמה חלומות בחיים שלו, אני מבטיח לך שזה בכלל לא שולי, החוויה הזאת", הוא מתעקש. "התמונה שלי לוחץ ידיים עם מכבי חיפה מהעיתון תלויה אצלי ממוסגרת עד היום. זה אחד מזיכרונות הילדות היפים שהיו לי, ולמרות שעברו 30 שנה מאז - גם הכי זכורות".
השנה היא 1993. ערוץ 2 המסחרי עדיין בפעוטון ופורמט בריטי שהגשים חלומות לאנשים מבוגרים לכד את תשומת ליבם של אנשי רשת, בניהולו של דן שילון. התקבלה ההחלטה לגייר אותו עם שינוי קטן: מי שיזכו להגשמת החלום שלהם הם דווקא ילדים. צוות ההפקה גובש - אברהם קושניר על ההפקה, דליה מבורך על הבימוי ועל כיסא המגיש בחזית התיישב עוזי חיטמן, אחת הדמויות האהודות בקרב ילדים עם להיטים כמו "אלוהים שלי" ו"נולדתי לשלום", ההופעות בתוכנית "פרפר נחמד" והחברות בהופה היי, וגם - כך מתברר - פופולרי להדהים בקרב המין הנשי/האימהי. מבורך וקושניר נפגשו עם חיטמן והוסיפו לפורמט קו מנחה נוסף: חיטמן לא רק ינחה מהצד את החלומות שהילדים יגשימו אלא יבצע אותם איתם במלואם. חיטמן הסכים. הוא חיבר, הקליט וצילם את שיר-קליפ הפתיחה לתוכנית וההפקה יצאה לדרך.
ילדים, תאמינו או לא, מטפחים חלומות שהם מאוד מעוניינים להגשים, וההיענות הייתה בהתאם. הבקשות החלו לזרום אל משרדי ההפקה ונספרו בשקים. חיילות וסטודנטיות, שחלקן הפכו בהמשך למפיקות בתוכנית, נשכרו על מנת למיין את הר המכתבים שנחת מדי יום על ההפקה. הן פתחו את המעטפות וסיווגו את החלומות לקלסרים, כשהקטגוריות היו קבועות: פגישה עם אנשים מפורסמים, חלומות שקשורים בספורט אתגרי, ביקור במפעלים, בעיקר כאלה שמייצרים ממתקים ועוד. בקשות מעניינות ויוצאות דופן, שעשויות להביא איתן ערך מוסף להגשמת החלום, הונחו בצד. אחרי המיון הראשוני היו חברי הצוות, כולל חיטמן עצמו, עוברים על המכתבים שזכו להעפיל לשלב הבא.
12 צפייה בגלריה
הבקשות החלו לזרום אל משרדי ההפקה ונספרו בשקים. חיטמן מתוך "חלום עליכם"
(צילום מסך, רשת, ערוץ 2)
"אני זוכר שאבא שלי היה מביא הביתה שקי דואר ענקיים לבנים, עם אלפי מכתבים מילדים", נזכר בחיוך יואב חיטמן, בנו של עוזי. "ולא כקלישאה. באמת שקים. היום הכול מגיע מהודעות ברשת או במייל, אבל הוא פיזית היה מגיע עם שקית מבד מיוחד של הדואר, עובר מכתב-מכתב וכותב לו בטבלאות. אני זוכר שהתרגשתי מהמחשבה איך משפט בטלוויזיה הופך למשהו שמגיע אליך הביתה". לצד אלפי מכתבים מילדים קיבל חיטמן גם אוסף לוהט של מכתבים מנשים, שהחלום שלהן היה, ובכן, עוזי חיטמן. את המכתבים האלה, כולל הזימתיים, הוא שמר בקלסר נפרד ("אני רוצה שתבוא ותעשה בי מה שאתה רוצה. יהיה לך נורא כיף איתי", חשף שכתבה לו מעריצה אחת, בריאיון ל"שבעה ימים" ב-1993).
"בגילאים ההם לא היה ילד שלא הכיר את התוכנית", נזכרת מבורך בשיחת זום. "הרבה פעמים אני פוגשת אנשים שכבר מזמן לא ילדים, שאם אני אומרת להם שעבדתי ב'חלום עליכם' - מבחינתם זה הדבר הכי מדהים שעשיתי. והדבר הבא שקורה זה שהם מתחילים לכעוס עליי, 'שלחתי אלף פעמים ולא עניתם לי!'. השתדלנו לענות אבל באמת היו כמויות עצומות. זאת הייתה הפקה די מטורפת, צילמנו שלושה חלומות בשבוע ופעם בחודש יום צילום באולפן עם כל הילדים, כדי להעלות תוכנית אחת בשבוע. זאת הייתה ממש ההתחלה של הטלוויזיה המסחרית, עוד לא היו חוקים. הכול היה אפשרי".
"קוראים לי דקל קינן ומעניין אותי מאוד להיפגש עם נער ערבי"
בתחילת כל תוכנית אומר עוזי חיטמן שהילדים והחלומות הוגרלו מבין שלל המכתבים - ומחילה אם הלב של מישהו יישבר, אבל הגרלה לא הייתה. "היינו עושים אודישנים לילדים, ברור", משחזרת מבורך, "היו לנו שלושה חלומות בתוכנית, כל חלום היה יום צילום שלם. לא היה לנו זמן להתברבר. היינו צריכים לוודא שהילד קומוניקטיבי, כשהם ביקשו לשיר עם זמר מפורסם או לצלם קליפ היינו צריכים לוודא שיש עם מה לעבוד". התוכנית שובצה סמוך לשעה שש בערב, שעה שהיום כבר ממוקמת עמוק ברצף העגמומי של תוכניות האקטואליה בשני הערוצים המסחריים. אבל אז זאת הייתה שעה שכיוונה בדיוק לגילאי קהל היעד שלה ו"חלום עליכם", שלמעשה שודרה ברציפות וללא הפסקות במשך שש שנים, הפכה מהר מאוד ללהיט.
כתבה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-1996 קבעה, על סמך סטטיסטיקות המכתבים שהגיעו לתוכנית, את פרופיל השאיפות של הילד הישראלי הממוצע. "רוב ילדי ישראל רוצים להיפגש עם מפורסמים, או להיות מפורסמים בעצמם", נאמר שם. שירה, משחק, דוגמנות וכדורגל הם הענפים המובילים. השמות הבולטים הם מיכל ינאי, אביב גפן, שלמה ארצי ויעל בר זוהר. אם אפשר לשלב קפיצה קטנה לחו"ל, לסט של תוכנית כמו "בוורלי הילס 90210" או "משמר המפרץ", עוד יותר טוב. ואם לא זה, יהיה נחמד אם מערכת התוכנית תהפוך אותם לדוגמני צמרת. "בשנתיים הראשונות היה הרבה ביקוש לחוויות שקשורות בצבא", מספר שם לכתב אברהם קושניר, המפיק. "ביקשו מפגש עם לוחמי גולני, טייסים ואנשי סטי"לים, אבל אחרי שנתיים זה נגמר בבת אחת והחלומות שינו כיוון". במגזר הערבי, אגב, החלומות נותרו מאוד מעשיים - ילדים ערבים חולמים להיות נוכחים בחדר ניתוח או באולם בית משפט.
אבל לצד אלה היו גם הבקשות המיוחדות, שזכורות עד היום. דקל קינן, לימים בלם וקפטן מכבי חיפה, ביקש לבקר אצל משפחה ערבית ולהיפגש עם ילד ערבי. "קוראים לי דקל קינן ואני בן תשע וחצי וגר בקיבוץ ראש הנקרה", הוא הקריא את מכתבו באולפן בנימה רצינית, "מעניין אותי מאוד לבקר בכפר ערבי ולהיפגש עם נער ערבי, ולראות איך הוא לומד, מה הוא אוכל, במה הוא משחק".
"הוא הגיע, הילד הכי יפה בעולם מקיבוץ ראש הנקרה, שמבקש לפגוש משפחה ערבית ולראות איך הם חיים", מתענגת מבורך על הזיכרון. "לקחנו אותו למשפחה בשטחים והוא אכל איתם ודיבר איתם. לא הבנתי מאיפה זה בא לו אבל מאוד אהבנו בקשות כאלו שקצת פתחו את הראש". בקשה לא שכיחה אחרת הגיעה מבר אפרים בן התשע, אז יליד מושב אודים שבשרון, שביקש להיפגש עם בנות פסיה ולהקליט איתן שיר. המחזה של גבר וילד מתלבשים בבגדי דראג מנצנצים, עם שדיים מלאכותיים, פאות ונעלי עקב מן הסתם לא היה מראה שכיח בתוכניות הילדים והנוער דאז, אבל חיטמן ואפרים גרמו לזה להיראות הכי טבעי בעולם. הילד השני שהתארח באולפן, חובש כיפה בשם ליאור, נשאל על ידי חיטמן אם הוא אהב את הקליפ והוא הודה, "לא כל כך".
ישי רזיאל, היום מפיק מוזיקלי, ביקש לצלם קליפ לשיר של מייקל ג'קסון. "אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול", הוא משחזר בשיחה עם ynet. "היו לנו שלושה מפגשים שבאתי אליהם עם סבתא שלי, באוטובוסים. בראשון היה ריאיון, ניסו להבין אם אני ורבלי, יודע לעמוד מול מצלמה וכאלה. במפגש השני עשינו סקיצה באולפן הקלטות, ובמפגש השלישי הקלטנו את השיר וצילמנו קליפ לשיר של מייקל ג'קסון שאני בחרתי. לא מעט דברים שם היו מבוימים", הוא נזכר בחיוך, "ביקשו ממני 'תעשה כאילו אתה בוחר את השיר וכאילו אתה מעיר לנגנים'. גם הבאתי את החברים שלי מהכיתה לקטע של האולפן וזה היה יום כיף. הלכנו לימית 2000 והייתי הכוכב של הכיתה ליומיים. הקטע המוזר זה שזה היה הביקור הראשון שלי באולפן, והיום אני מפיק מוזיקלי". הקשר של רזיאל וחיטמן אגב לא הסתיים שם. כשרזיאל ביקש ייעוץ באשר לרכישת גיטרה, הוא שלח לחיטמן מכתב ונענה בתשובה אישית וארוכה - התכתבות שנמשכה כמה סבבים.
בפברואר 1994 נלקחה כיתה שלמה לפגישה עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין. תלמידי כיתה ה' מבית ספר "מולדת" בבאר שבע ביקשו לשאול את רבין על השלום ואיך הוא הרגיש כשהוא לחץ יד לערפאת, ושמעו ממנו שהחלום שלו היה להיות מהנדס מים, ושהוא מקווה שהחלום הנוכחי שלו - להתקדם עם תהליך השלום מול מדינות ערב - יצליח קצת יותר. הוא סיפר להם שהוא שקוע בביוגרפיה של מרגרט תאצ'ר, שאותה הוא מעריך ("היא העניקה לי את הספר במתנה עם הקדשה"), ושבזמנו הפנוי הוא אוהב לשחק טניס ולצפות בכדורגל. בסוף המפגש קיבלו הילדים שי - מחזיק מפתחות עם הכיתוב "בהוקרה, ראש הממשלה יצחק רבין".
"אני זוכר שהיו פעמים שהלבישו חלום על הזדמנות", חושף יואב חיטמן, "פעם הגיעה נושאת מטוסים לארץ באופן מפתיע, וההפקה הצליחה להשיג אישורי כניסה אז גירדו מאיפשהו איזה ילד שחלם לעשות את זה. פעם אחרת, בעונת האליפות של מכבי חיפה האגדית, בפרק עם הנבחרת של 11 הילדים שבאה לשחק מולם, ילד אחד חלה בבוקר של הצילומים. אני הייתי בזמנו רבע שחקן כדורגל בקבוצת ילדים, לפני נוער, ואבא שלי אמר שאני הילד הכי זמין בסביבה להשלים להרכב של 11, אז נסעתי איתם ושיחקנו. זאת הייתה בשבילי חוויה מדהימה".
החלומות כללו לא פעם טיולים מסביב לעולם - למופע של גליקריה או טיפוס על החמורים בסנטוריני, יוון. "היינו גם בפירמידות ועל הסיפון של 'ספינת האהבה'", משחזרת מבורך. "במוזיאון של מצרים שיחדנו קצת את המקומיים, כי הם ראו שאנחנו מהטלוויזיה וישר אמרו שהמוזיאון סגור". בקשה מרגשת שלא נכנסה לתוכנית הייתה משלושה ילדים מהעדה האתיופית שביקשו לפגוש את אימם שנותרה באתיופיה, אחרי שלא ראו אותה שבע שנים. "התברר שהאב עלה ארצה עם אישה אחרת והצהיר שזו אשתו", מפרט קושניר, "ולכן האם האמיתית לא יכלה לבוא, כי נאמר לה שברישומים האמא כבר עלתה ומתוך כך עם הבעל וילדיה, והיא לא האמא שלהם. לא יכולנו לקחת את הילדים לפגוש אותה מכיוון שהאב רימה, והייתה בעיה לקבל עבורם אישור חזרה לארץ מהשלטונות באתיופיה".
12 צפייה בגלריה
מפגש עם שי - מחזיק מפתחות. כתבה על הפגישה עם יצחק רבין בתוכנית
(מתוך "ידיעות אחרונות", 9.2.1994)
מתחקיר שביצעו קושניר ומבורך התברר שהם לא היחידים והמסקנה הייתה שהמקרה מצדיק סרט תיעודי. "לקחנו צעירה אחרי צבא וחייל בזמן השירות שלו במסע למצוא את האמהות. אחרי חיפושים מרובים ומורכבים באתיופיה מצאנו אותן. ההתרגשות הייתה גדולה אבל האמהות כבר לא רצו להצטרף לילדים ולעלות ארצה. במפגש הן ראו איזה פער נפער בינן לבין הילדים, והן חשבו שיהיה להן טוב להישאר באתיופיה. את שלושת הילדים שכתבו את המכתב המקורי צילמנו בארץ ולקחנו איתנו את הקלטת. באוהל שבו המתינה האם לאישור עלייה לארץ הראינו לה את הווידאו. היא חשבה שזה שידור חי ושהיא מדברת עם הילדים שלה בזמן אמת, וענתה להם באמהרית. צילמנו אותה מדברת עם הילדים ובכינו כולנו". הסצנה הזאת מהסרט "אמא נשארה שם" שימשה במשפט נגד משרד הפנים, על מנת שיאפשר לאם לעלות ארצה ובסוף המשפט האישור התקבל והאם התאחדה עם ילדיה בארץ לאחר יותר משבע שנות פרידה.
"כשעוזי נפל למים, חזרנו לאסוף אותו והוא לא קיטר, רק אמר: 'את דודו טופז אף אחד לא היה משאיר ככה!'"
"לא היה לנו תקציב גבוה, והיו גם דברים שקיבלנו בחינם, אבל היינו טלוויזיה והיה לנו את עוזי, ועוזי היה כוח", מסבירה מבורך את תפקידו של מי שללא ספק שימש כעמוד התווך של התוכנית, ומזוהה איתה יותר מכול. "הילדים היו מתרגשים מאוד לפגוש אותו אבל בעיקר הם אהבו אותו. יש בו משהו בגובה העיניים, וזה הקטע שלו. כשהצענו שהוא יעשה את החלומות עם הילדים הוא הסכים מיד, הוא היה מקסים בקטע הזה. הוא עשה הכול וזרם ברמות קשות. מי המנחה שהיה עובר את הטרטורים האלה היום? זאת הייתה תוכנית ילדים שהוא היה יכול להגיד בה, 'לא בא לי עכשיו לשחות עם כרישים' - אבל הוא אף פעם לא אמר את זה. באמת. טוב, הוא היה מיוחד".
"פעם היינו במלטה בסקי מים או משהו כזה, ועוזי נפל תוך כדי סקי והסירה הייתה צריכה לעשות סיבוב ענק כדי לאסוף אותו. אז השארנו אותו באמצע הים ואני זוכרת - זה כל כך עוזי - שכשחזרנו הוא לא קיטר או משהו, רק אמר 'את דודו טופז אף אחד לא היה משאיר ככה במים!'. זה עוזי. הוא עשה הכול, ועשינו דברים ממש גדולים. צניחה חופשית, שחייה עם כרישים. אין כמעט דבר שהוא לא עשה - ועשינו המון דברים שהיו מפחידים. אני זוכר שהוא נלחץ קצת כשהיה לנו ילד שרצה לראות ניתוח, אבל הוא היה בא, פוגש את הילד והולך איתו. הוא היה איתנו בכל יום צילום, כשתכלס אפשר היה לעשות את החלום בלעדיו ושהוא רק יהיה בצילומים באולפן. הוא מאוד מזוהה עם התוכנית ואהבו אותו מאוד. אגב, פה בעצם התחיל רעיון שלקחנו איתנו לתוכנית הבאה שלנו, 'מילקשייק' עם צופית גרנט, שגם היא עשתה כל מה שהאורחים שלה דיברו עליו".
"אני בהחלט מאמין שמה שעשה את התוכנית למה שהיא הייתה זה אישיותו הצנועה והענווה של עוזי", מחדד קושניר. "בניגוד לתרבות הסלב והראיונות הטלוויזיונים שבהם המנחה או המגיש רואים עצמם כמרכז החשוב בתוכנית ומתנהגים בהתאם לכך, עוזי תמיד העמיד במרכז את הילד החולם. לפעמים הוא גם שילם על זה", הוא צוחק. "אני זוכר שילד אחד ביקש להיפגש עם אלוף ישראל בקראטה. עוזי והילד נפגשו עם האלוף והמאמן שלו. הילד עלה לזירה מול המאמן ועוזי מול האלוף, ובשלב מסוים שמענו 'איי!' - התברר שהאלוף נתן לעוזי מכה לא כל כך עדינה, ואחר כך הוא הסביר שמבחינתו מדובר בסגירת חשבון. כששאלנו למה, הוא הסביר שכשהוא היה ילד אמא שלו לא הייתה מפסיקה לדבר איתו על עוזי חיטמן, וכל הזמן הייתה שואלת 'למה אתה לא יכול להיות כמו עוזי?'".
במהלך השנים, "חלום עליכם" הלכה ונסוגה לשעות מוקדמות יותר בלוח השידורים, עד שכעבור שש שנים, ב-1998, החליטה רשת שהפורמט מוצה. "אני זוכר שזה היה מאוד אינטנסיבי, המון ימי צילום, המון נסיעות בארץ ובחו"ל", מוסיף חיטמן הבן, "אבל כל העניין ריגש אותו מאוד, כי הוא נחשף לדברים שהוא לא נחשף אליהם ביומיום, למרות שהוא היה מפורסם. אבל אני זוכר שהוא מאוד נהנה מהסקי, מהצניחה החופשית, מלחלוב פרות, אפילו מלהיפגש עם שחקני כדורסל וכדורגל.
12 צפייה בגלריה
"זה היה אינטנסיבי, אבל הכול ריגש אותו". חיטמן בזמן צילומי "חלום עליכם"
(צילום: אילן רוזנברג)
"אבל יותר מהכול זה התחבר אצל אבא שלי בהיבט הזה שהוא מאוד אהב להיכנס לראש של ילדים ולחשוב ולהבין מה הם רוצים, ואיך הם רואים את העולם. הרעיון של התוכנית היה לנסות לעזור לילדים להגשים את החלומות שלהם ולהראות להם שמי שמעז או מנסה וחולם - יכול להשיג את המטרות שלו. זה היה החיבור בין החלום והמציאות, והוא היה הגשר הזה, שנועד לתת לילדים את התנופה או לפחות את התקווה שחלומות אפשר להגשים. ויותר מהכול הוא מאוד נהנה לראות ילד שמח, שעושים לו טוב. זה בא לידי ביטוי גם ביצירה שלו, ועניינו אותו גם השיפטים המהירים בין איך מבוגר רוצה להיות ילד וילד רוצה להיות מבוגר. הייתה לו היכולת להתרגש באמת מדברים שילדים התרגשו מהם".
