"אנשי ה-7 באוקטובר" הוא שמה של תערוכה נודדת חדשה, שתוצג בכל העולם ובקמפוסים שונים ברחבי ארצות הברית (כולל הרווארד, פן סטייט ו-MIT) וכוללת 30 תמונות וסיפורים של גיבורי 7 באוקטובר.
מאחורי התערוכה עומד האמן וצלם העיתונות ארז כגנוביץ, אשר לכד את גיבוריו בדרך מיוחדת שמביאה גם אופטימיות ותקווה בצל השכול והעצב.
"הרגשתי שחייבים להילחם נגד גל האנטישמיות ששוטף את העולם על ידי הצגת הצד האנושי של ישראל. מניסיוני, הדגשת המרכיבים האנושיים של ישראל יכולה לספק תזכורת על מה אנחנו בעצם נלחמים. הרעיון הוא לספר את הסיפור האנושי של הישראלים הייחודיים שעמדו מול פני הרוע. זה מראה את ה-די.אן.איי הישראלי במיטבו ומראה את הרוח והחוסן המדהימים של העם הישראלי", סיפר כגנוביץ, אשר תערוכות קודמות שלו הביאו את סיפורם של ניצולי שואה ושל תושבי תל-אביב.
4 צפייה בגלריה
עומר אוחנה. מתוך התערוכה "אנשי ה-7 באוקטובר"
(צילום: ארז כגנוביץ, צלם ומרצה על החברה הישראלית)
בפרויקט מתמקד כגנוביץ בסיפורי גבורה של אזרחים מן השורה שהתעלו לגודל האירוע וגילו תושייה מדהימה. "המטרה היא לספר את סיפורם של אותם גיבורים ודרכם לספר את סיפורה של החברה הישראלית לאחר 7 באוקטובר בארץ ובכל רחבי העולם. יש בתערוכה ריכוז של סיפורים ועדויות, שמוצגים בצורה קצת אחרת. המטרה שלי היא לקרב את הדור הצעיר ברחבי העולם לסיפור הישראלי וחייבים לעשות זאת עם תמונות חזקות וסיפורים אופטימיים".
מלבד לכמה מהקמפוסים של האוניברסיטאות הנחשבות ביותר בארה"ב, כולל כאמור הרווארד, פן סטייט ו-MIT - השילוש הקדוש של השימוע בקונגרס, התערוכה תוצג גם בבתי ספר ציבורים וקהילות יהודיות.
בין השאר בתערוכה, מובא סיפורו של חיים ילין מקיבוץ בארי, ניצול הטבח שמצולם עם זר פרחים: "אחרי הטבח, אנשים שאלו אותי: 'מה שלומך?', השבתי: 'חי'. בחודש הראשון, זו הייתה התשובה היחידה שלי לכל אדם ששאל אותי את השאלה הזו. אני עדיין לא יודע איך קהילת בארי תצליח לעבד ולהפנים את מה שעברנו. הזוועות, אובדן החיים, בני הערובה, התחושה של חוסר אונים. במשך שבע שעות לא היה איש מלבד צוות החירום להגן על הילדים, המבוגרים, התינוקות והמשפחות שנטבחו ונשרפו. זו הייתה שואה, ממש מחוץ לדלתנו. כשהגיעו חיילי צה"ל בסביבות השעה 15:00 הוחלפה הערבית בעברית, וזה נתן לנו קצת תקווה שיש סיכוי לצאת מזה בחיים. הסיפורים נערמים והשקט מחריש אוזניים".
4 צפייה בגלריה
חיים ילין. מתוך התערוכה "אנשי ה-7 באוקטובר"
(צילום: ארז כגנוביץ, צלם ומרצה על החברה הישראלית)
ילין הוסיף: "כל מה שאתה יכול לעשות זה לחבק ולבכות, סיפורי הגבורה של אימהות שנלחמו כמו לביאות, גבורתם של חיילים המתגוררים בבארי, שמיהרו להציל את הקיבוץ, וכן גבורת כיתת הכוננות של הקיבוץ. כל הטלפונים הניידים שנמצאו בכל ממ"ד וחשפו את הסיפור המלא של מה שקורה למשפחות עד נשימתם האחרונה, הם עדות לשואה שהתרחשה בקהילות הללו. נזכור ולעולם לא נשכח. אנשים שואלים אותי אם אי פעם אחזור לבארי. בארי זה הבית שלי, אין לי מקום אחר ללכת אליו. אתה יכול להרוס בתים, להרוס תשתיות, אבל אתה לא יכול להרוג את הרוח שלנו. אנחנו נבנה מחדש את החברה שלנו. אנחנו נהיה אור למדינת ישראל ולעולם כולו, אבל כדי לעשות זאת אנחנו צריכים להרגיש בטוחים שוב. לא צריכים להיות יותר רקטות, לא יותר חדרים בטוחים ולא יותר טרור מרצועת עזה. אז נוכל לחזור ולגרום לקהילה שלנו לפרוח שוב".
עוד מובא סיפורו של חיים רענן, שורד שואה ששרד את הטבח בבארי וביום השואה הבינלאומי נאם מול שגרירי האיחוד האירופי בתערוכה שהציג כגנוביץ מול השגרירים האירופים בישראל. "מעולם לא חשבתי שכניצול שואה אצטרך להתחבא שוב על חיי. הזדעזעתי לראות ששמונה עשורים לאחר השואה סמל המגן דוד צויר שוב על בתי יהודים בכל רחבי אירופה כדי לכוון ולהפחיד אותם בתוך הטבח ההרסני ב-7 באוקטובר. זה מהדהד את הרדיפה האנטישמית שסבלתי בילדותי. לא תיארתי לעצמי שדבר כזה יכול לקרות שוב באירופה. הטבח חיסל כ-10 אחוז מ-1,000 תושבי הקיבוץ. יותר מ-100 מתושבי הקיבוץ נרצחו או נחטפו והובלו לעזה באותו יום. בשבילי זו הייתה שואה שנייה. בתקופת השואה לא הכרתי אישית את שישה מיליון הנספים, אבל בטבח בקיבוץ בארי הכרתי כמעט כל אדם שנרצח באותו יום", סיפר רענן.
4 צפייה בגלריה
שורד השואה חיים רענן. מתוך התערוכה "אנשי ה-7 באוקטובר"
(צילום: ארז כגנוביץ, צלם ומרצה על החברה הישראלית)
בתערוכה מוצגת גם טלי חדד מאופקים, שסיפרה כיצד אמרה לבנה איתמר להציל כמה שיותר אנשים כשהתחילו היריות ולאחר מכן פינתה אותו אחרי שנפצע אנוש בקרב עם מחבלים. "צרחו עליי שאני משוגעת ושאני צריכה לחזור הביתה, אבל נשארתי במקום ועזרתי לפנות את הפצועים. לתדהמתי, הפצוע הראשון שהובא אליי היה בני איתמר. הוא נורה ארבע פעמים על ידי המחבלים ואיבד הרבה דם. הכנסתי אותו ועוד פצועים לרכב ונסעתי בטירוף לתחנת העזרה הראשונה שנמצאת בכניסה לעירייה שלנו. תוך כדי נסיעה הסתכלתי במראה האחורית לראות מה שלומו של איתמר וראיתי שהוא מתחיל לאבד את הכרתו, אז התחלתי לצרוח עליו: 'אתה גיבור! תתעורר! אנחנו כמעט שם!', אז הוא לא התעלף".
