"בהישמע אזעקה האולם הוא מרחב מוגן", הכריז הכרוז במשכן לאמנויות הבמה. כמה שניות לאחר מכן עלה לבמה הכוריאוגרף בוריס אייפמן, מלווה במתורגמנית. "האמנות היא הכוח היחיד שיכול לאחד", אמר, כהקדמה למופע "השחף – סיפור בלט", שעלה אמש (ד') לראשונה בתל אביב. ואכן לשבת באולם כדי לראות מופע בלט בימים אלה היא חוויה שנעה בין הזיה לנחמה. תחושה של שפיות שמרוב שהיא לא מוכרת, קשה לאחוז בה לאורך זמן.
באופן אירוני מבחינה אמנותית עוסקת היצירה של אייפמן בדיוק בפירוק אותו מרחב מוגן. כי הבמה, עולם הבלט והאמנות מוצגים כאן כזירה של דרמות, יצרים וכאב. מה שלכאורה אמור להיות מרחב של נחמה ויופי חושף דווקא את הצדדים המכוערים יותר של האנושי. אייפמן, בעקבות צ'כוב, שואל – עד כמה צריך להקריב בשביל האמנות? מתי הרצון שלנו לממש את הפוטנציאל שלנו מתנגש עם החלומות של האחרים? ועד כמה רחוק נסכים ללכת כדי להגשים את החלומות שלנו?
"השחף" של צ'כוב הוא אחד מהמחזות המפורסמים ביותר, ובוודאי אחד האהובים על כל שוחר תיאטרון. הדמויות שבו, בעיקר דמותה של נינה, הצעירה, הן משאת נפשם של תלמידי בתי ספר למשחק, בין השאר מפני שהן עצמן מדברות את החלומות והשאיפות של אנשי תיאטרון. אייפמן בוחר להעתיק את העלילה הצ'כובית לא רק לשפת המחול אלא גם לעולם הבלט עצמו – במקום שחקנים ומחזאים יש כאן רקדנים וכוריאוגרפים.
אלה לא הבחירות האמנותיות היחידות שאייפמן עושה כדי לתת פרשנות חדשה, גרנדיוזית אפילו, לצ'כוב. במקום המחזה שמתקיים כולו בבית אחד, כאן נבנה מרחב גיאוגרפי שלם – בין חדר החזרות לבמה, בין הבלט למחול המודרני, בין הפנים לרחוב. את הערב פותחת הסצנה שבה טרפליוב, כוריאוגרף צעיר ואובססיבי, מוטל במעין שלד של קופסה או תיבת ברזל. עם ידיו ורגליו הוא זז ודוחף את צלעותיה, עד שהן הופכות מישרות לעקומות, והתיבה הופכת למצולע חדש, לא מוגדר. המשחק בין הקווים הישרים לעקומים, בין הקיים לחדש ופורץ הדרך קיים לאורך כל העבודה – הן בכוריאוגרפיה עצמה והן בכל מה שעוטף אותה. כך למשל את המראה שיש לרוב בסטודיו לבלט מעטרים קווים עקומים ששוברים את ההשתקפות של הרקדנים. גם מרובע ענק של תאורה שתלוי מעל הבמה זז מצד לצד, בזוויות מאיימות כמעט, ושובר את הסימטריה של הבמה.
את היחס הזה מהדהדים שני הניגודים הבולטים ביותר ביצירה, בין מי שחולמים להצליח ויעשו הכול כדי להתקדם, לבין מי שחוששים שזמנם עבר, ונאבקים בכל הזדמנות כדי להישאר רלוונטיים. מצד אחד טרפליוב ונינה הצעירים , ומהצד השני טריגורין והפרימה בלרינה אירנה ארקדינה, המנוסים והמצליחים. בד בבד נעה הכוריאוגרפיה בין בלט קלאסי בייצוג הכי מובהק שלו, באמצעות סצנה מאגם הברבורים, לבין מחול מודרני.
אייפמן הוא אשף של במה. גם היצירה הזאת, כמו אחרות, היא מלאכת מחשבת של הפקה אמנותית – מהתפאורה, דרך התלבושות, התאורה (שהיא כמעט עוד דמות על הבמה), בחירת המוזיקה וכמובן התנועה. במובן זה "השחף – סיפור בלט" הוא באמת אירוע שלא כדאי להחמיץ. אלה שעתיים ורבע (!) שבהן בכל דקה ניכר שהכוריאוגרף חשב על כל פרט, על כל זווית ובוודאי על כל מחווה של תנועה. ואולי בגלל העושר הזה, והתנועה בין הסצנות המרובות, ישנם גם כמה אזורים שדרשו יותר הידוק.
ראשית, ארבעת הסולנים נדרשו לבצע הרבה קטעים בסגנונות שונים, אלא שנדמה שלא כולם הרגישו בנוח. הסולנים יבגני גראצ'ב וסרגיי וולוביב הצליחו להביע את עצמם גם בחלקים המודרניים יותר, אולם דווקא הסולניות מארה טודוסה ומריה אבשובה התקשו לשחרר את גופן איפה שנדרש. אייפמן עצמו, כך נדמה, מצליח לייצר כוריאוגרפיה קלאסית עם אדג', אבל דווקא כוריאוגרפיה מודרנית שמרנית. הקביעה הזאת לא נכונה למופע כולו, אבל למספיק חלקים בו כך שתתקבל תחושה של עומס וחוסר יציבות ברמה. למעשה, כל כך יפים היו החלקים הקלאסיים של הערב, כולל הסצנה של אגם הברבורים שהעמיד מחדש, עד שכל שרציתי היה לראות גרסה מלאה של אייפמן ליצירה הקלאסית של פטיפה.
בהקשר זה ההחמצה הגדולה ביותר לדעתי של הערב היא בגזרה המוזיקלית. אייפמן בחר בקולאז' קטעים של רחמנינוב לסצנות הקלאסיות יותר, ובמוזיקה של גלב פילשיטינסיקי לחלקים המודרניים. וגם כאן נוצר היפוך משונה – רחמנינוב נשמע במסגור הזה הרבה יותר חדשני ופורץ דרך מהמוזיקה של פילשיטינסיקי. זאת הייתה פראפרזה על מוזיקת רוק ודיסקו מהאייטיז, רגשנית עד כדי קיטשית. אם כבר בחר הכוריאוגרף להעמיד סצנה שבה הרקדניות מגיעות עם סמארטפונים לחזרה, כמעין ביקורת על עידן הטיקטוק שמאיים על האמנות, היה יכול למצוא גם קו מוזיקלי יותר עדכני. ואגב טיקטוק, ייתכן שבעידן הגלילה המהירה כבר קשה לנו להחזיק כל כך הרבה זמן מול הבמה, אבל ניתנה האמת להיאמר שמדובר במופע ארוך מאוד, ולא כל הקטעים בו היו נחוצים מבחינה עלילתית או אמנותית.
