"המציאות עולה על כל דמיון", מכריז הקומוניקט שמפציר בצופה לצפות בסרט על חייו של הסופר יגאל מוסינזון. הסרט, לפי ההבטחות, חושף עבר שהיה עד עכשיו סוד מוחלט בהחלט. צפייה בו אכן מלמדת אותנו שיעור חשוב - ציפיות הן חרב פיפיות. יגאל מוסינזון היה ללא ספק איש כריזמטי ומרתק, אישיות מורכבת שהתפתחה מתנאי פתיחה לא פשוטים, אבל הסרט על חייו לא רק שלא חושף פרטים מדהימים שלא נחשפו כבר כמה פעמים בעבר, כולל בביוגרפיה שנכתבה על ידי מוטי זעירא, "חסמבה בערבות הנגב", אלא מועד גם בניסיון לקבץ את רצף האנדקוטות מהחיים של מוסינזון לכדי אמירה קוהרנטית עליו. "הסיפור הלא יאמן" אותו מספר הסרט "מוסינזון: סוד מוחלט בהחלט", שעלה אתמול (א') ב-HOT8, הוא סיפור מסקרן, מושך ויאמן בהחלט, והניסיון להצמיד לו מעין קליקבייט שטחי שיעיד על קיום פלאי כלשהו למעשה גורם לו עוול.
מוסינזון נולד ב-1917 ונכח בנקודות מפתח בהתהוותה של מדינת ישראל, החל מהימים שקדמו לקום המדינה. הוא לקח חלק בחיי הקיבוץ, דגם את הבוהמה הספרותית של שנות ה-50 וה-60, והאישיות שלו הורכבה מקצוות כמו אופטימיות נצחית לצד לעומתיות פרובוקטיבית. אמא שלו חוותה משבר נפשי לאחר הלידה ואבא שלו התאבד. הוא התחתן שלוש פעמים עד שפגש באשתו הרביעית, שהייתה צעירה ממנו בכמעט שלושה עשורים, וחי איתה 30 שנה עד למותו. הוא כתב ספרים ומחזות שלחצו על לא מעט יבלות אידאולוגיות אבל הוא ייזכר בעיקר בזכות היותו האב הרוחני והמוציא לפועל של סדרת ספרי "חסמבה", שהלהיבה את ילדי שנות ה-50 וה-60 בארץ.
"מוסינזון: סוד מוחלט בהחלט" דווקא מתחיל טוב, עם תיאור בית הגידול של מוסינזון, מה שעשוי להעניק לצופה עוד צוהר הצצה לאדם שלוב-הידיים שמתראיין בקשיחות מה בקטעי ארכיון בשחור לבן שמשולבים בהמשך. אבל מהר מאוד הנרטיב של הסרט עובר לדילוגים תמוהים בין רצף האירועים שהרכיבו את חייו של מוסינזון, רובם ככולם כבר נדונו בעבר, והם מושלכים פנימה כמעט ללא הקשר או ניסיון להרכיב תמונה כללית על האיש. הידידות עם מרילין מונרו היא כנראה הפרט העסיסי ביותר ברשימת המכולת הזאת, אליה מתווספים גם דיווחים על הניסיון שלו להתפרנס כממציא; התקופה שבה עבד כדובר המשטרה; ההצטרפות שלו כסופר והיסטוריון ליוזמה פרטית לחטוף ולהביא לארץ פושע נאצי מספרד; ייסוד התיאטרון למחזות מקור שהביא אותו לפשיטת רגל וכמובן תיאורים של הרומן המתמשך שלו עם "חסמבה" (הוא היה כותב כל ספר במשך שבועיים) ופרטים ידועים זה מכבר על מקס קלינהוף כמקור ההשראה של המערה החשמלית.
ניכר שאבי וייסבלאי, יוצר הסרט, מחבב את מוסינזון. המרואיינים שלו, ביניהם עמוס אריכא וירון זהבי, שהכירו את מוסינזון היכרות אישית, מציירים תמונה חיובית מאוד של האיש, אבל המחיר הוא הימנעות מניסיון להעמיק פנימה אל דמותו של מוסינזון שאולי לא עונה על ההגדרה "לא יאמן" אבל התאפיינה בלא מעט סגולות אחרות שהן חומר גלם לסרט מצוין. וייסבלאי מרפרף על היחסים של מוסינזון עם המשפחה שלו, למשל, על הפרסום המתריס של הספר "אפורים כשק" שהוקיע את החיים הקיבוציים, צעד נועז מאוד בזמנו. אך הוא כמעט ולא מתעכב על המשמעות של המחזה "קזבלן" שגם הוא הקדים את זמנו. הוא לא נוגע בעימות שנוצר בינו לבין "העולם הזה" אחרי שהמחזה "זרוק אותו לכלבים" עלה וכמעט מיד ירד. אין גם נגיעה בנפילת בנו, עדו, במלחמת יום כיפור.
כל אלה אולי נשמעים כמו הצצה צהובה לחייו של מוסינזון אבל צהוב לא מוגדר על ידי סוג הנושאים שבהם מטפל יוצר הסרט אלא על ידי אופן הטיפול בהם. במידה מסוימת דווקא הדילוג השטחי בין אנקדוטות לא בהכרח עושה חסד עם מוסינזון וחייו. התנועות בעולם הרגשי של מוסינזון והתעצבות האישיות שלו בולטות בהיעדרן, וזה ניכר במיוחד בנקודות שבהן הסרט כן עובד – במכתב ששלח לאחיו שבו התנצל על כתיבת הספר, "אפורים כשק" ובנגיעות הקלות ביחסים שלו עם אחיו. פס הקול של הסדרה מתאים יותר למותחן ומייצר תחושה שהצופה עד לאירועים מדהימים, אבל לטענה הזאת אין בסיס בסרט עצמו. מוסינזון, שהקדים את זמנו בלא מעט מובנים (אפילו בהיפסטריזם מזוקן) היה אדם מרתק מהרבה בחינות, וחבל לי, כצופה, שלא זכינו להכיר אותו יותר דווקא בסרט על חייו.
