כשהייתי בן 12 פורסמה עליי כתבה בעיתון ילדים תחת הכותרת: "הילד הכי מפוזר בישראל" (נשבע לכם, תחפשו בארכיון של עיתון "כולנו").
בכתבה הזאת סיפרתי על התרחשויות שונות ומשונות שזיכו אותי בתואר המפוקפק הזה.
פעם אחת איבדתי את המשקפיים, ואחרי שעות של חיפושים אמא שלי מצאה אותם במקרר ליד הצנצנת של המיונז.
פעם אחת העברתי יום שלם בבית הספר עם שתי נעליים שונות.
פעם אחרת, אחרי חוג, נכנסתי לאוטו, התיישבתי, חגרתי חגורה - רק כדי להרים את המבט ולגלות שהנהג הוא לא אבא שלי ושהאוטו הוא לא האוטו שלנו.
השנים עברו, ומילד מפוזר - הפכתי למבוגר מפוזר.
המשכתי לשכוח משקפיים במקרר.
נתקעתי מחוץ לבית עשרות פעמים (עד שחיימקה החליט שהוא מחביא לי מפתח מחוץ לבית באופן קבוע).
שלא לדבר על השעות ששרפתי בחיפוש אחרי הרכב שלי בחניון של הדיזנגוף סנטר.
מה לעשות, הראש שלי משייט בעולמות רחוקים של שירים, והמציאות רוב הזמן עומדת לי בדרך.
לפני שהפכתי לאבא, נולדה בי תקווה קטנה וסמויה שההורות תצליח לגמול אותי מהקלמזיות הזאת.
חשבתי שהתינוקת תגיע, ובאורח פלא, אהפוך לאיש אחר – מאופס. מסודר. מדויק. או לפחות אחד כזה שלא שוכח להרים אמברקס.
דמיינתי איך תנועות הידיים שלי יהפכו לעדינות ומדודות. איך הזיכרון שלי יתחדד. איך כל פיזור הדעת שלי ייאסף כמו הקוקו שאעשה לילדה בכל בוקר לגן.
לפני שבועיים בערך קמתי עפוץ בחמש בבוקר כדי להאכיל את הקטנה הצורחת.
כנראה שלא הברגתי את הפיטמה של הבקבוק כמו שצריך, וכשניערתי היא התנתקה, וכל החלב ניתז לאוויר ונחת על הרצפה.
שלחתי יד לגליל של הנייר הסופג כדי לנקות, החלקתי על החלב, ומכל הדברים שעמדו על השיש, החלטתי להיאחז דווקא בצנצנת נס קפה.
הצנצנת התנפצה על הרצפה ואני אחריה.
הנס קפה נשפך, התערבב בחלב ויצר מין שלולית סמיכה ועכורה.
חיימקה רץ בתחתונים למטבח (אולי חשב שחיזבאללה תוקפים) וכשראה אותי מתפלש בעיסה החומה פשוט שמט לסת וגמגם: "אבל... איך? איך הגעת למצב הזה?".
באותו רגע נפל לי האסימון.
אני לא אהיה האבא הזה.
נו, האבא הזה שהכול בא לו בקלות. שמקלח את הילדה בלי להרטיב את הרצפה. שמחליף חיתול ביד אחת ומקפל את העגלה ביד שנייה.
אני לא בנאדם כזה, אז איך אהיה אבא כזה?
הורות יכולה לחדד אותך. לרכך אותך. למקסם אותך. אבל כנראה היא לא יכולה לשנות תכונות אופי ואישיות.
ובפער הזה, בין האבא שחלמתי להיות לבין האבא שאני – נולדו התסכול, הכאב והאשמה.
מה אם אני אבא לא מספיק טוב? מה אם לא נולדתי לזה?
השאלות האלה לא הניחו לי, במיוחד לאור העובדה שאני חי לצד בנאדם שיכול לנהל את העולם, ושהמוח שלו הוא למעשה טבלת אקסל אחת גדולה.
לפעמים אני מסתכל עליו מהצד מלביש את הילדה, והלב שלי נחמץ.
איך זה בא לו ככה בטבעי. בנונשלנט. למה רק אני תמיד מנסה להכניס לה את הראש בחור של השרוול?
למה אני מתנהל כמו פיל בחדר תינוקות?
למה אני לא יכול להיות יותר כמוהו?
למה אני אבא עפיפון?
קלמזיות מהסוג הזה נראית מהצד תמיד מבדחת. משעשעת. מלאת חן אפילו.
אבל בסוף, רצף התקלות הקטנות האלה ייצרו אצלי תחושה פנימית כבדה של כישלון.
העניין הוא שבדברים הגדולים והחשובים אני לחלוטין מאופס.
הילדה תמיד מוגנת. מטופלת. בטוחה. עטופה.
במקומות האלה אני פנאט.
דווקא בדברים הקטנים אני נופל.
אז לאט-לאט מצאתי את עצמי נמנע יותר ויותר.
נמנע מלהחליף לילדה.
נמנע מלהוציא אותה לטיול בעגלה.
עדיף שחיימקה יעשה. הוא יותר טוב בדברים האלה. אני רק מבלגן.
יש מחיר להימנעות הזאת, כי פתאום נוצר ריחוק ביני לבין הקטנה.
הרגשתי שהרגעים האינטימיים שלנו ביחד, רק היא ואני, הולכים ומתמעטים.
ואז קראו לחיימקה למילואים. שוב.
נשארנו רק הקטנה ואני נגד העולם.
פתאום נאלצתי להתמודד לבד עם כל המשימות שהשתדלתי להימנע מהן.
אין לזרוק על חיימקה יותר.
אז הפשלתי שרוולים והכנסתי ידיים לחרא. נכון, עשיתי טעויות, אבל לאט-לאט המיומנות שלי השתפרה. הביטחון שלי עלה.
כשחיימקה נאלץ לזוז הצידה, לא הייתה לי ברירה אלא לעשות את הדברים, ואפילו לעשות אותם טוב.
חוויתי את הקטנה שלי מאושרת כל כך, והבנתי שעדיף שהיא תראה אבא לא מושלם מאשר שתחווה אבא נמנע.
יש בזה אפילו משהו נכון ומשמח.
כן, גם לאבא מחליק מהידיים.
גם לאבא לא תמיד הולך.
גיליתי שעצם הנוכחות שלי, זה מה שחשוב.
היא צריכה שאהיה שם איתה ובשבילה, ופחות מעניין אותה אם המדבקה של החיתול יושבת לה פיקס.
זו משימה קשה - לברוא את האבהות ממקום אותנטי.
לא להתחפש לאיזו דמות של אבא שאני אמור להיות.
דמות של אבא שעומדת באיזה רף ציפיות.
אבא מתוקתק כזה. אבא מהפרסומות.
בכלל, אני חושב שזה בריא שהקטנה תראה דמויות שונות בבית.
שני הורים שלכל אחד דרך משלו לנהל את האירוע.
שני הורים שונים, שביחד הם צוות.
אנחנו עדיין בתקופה התפעולית.
אז אני עדיין מסיים את ההחתלות עם קקי על המרפק.
עדיין לא מצליח לקשור לבד את המנשא.
אבל דרור מקבלת את זה בהבנה. לפעמים נדמה לי שהיא אפילו צוחקת מזה.
בלב אני אומר לה: חכי-חכי כשיגיע זמן השירים. הסיפורים. הציורים. הריקודים. עוד תגלי שבגדול – אבא שלך הוא מש"קית חוויה.
כל לילה לפני השינה יש לנו טקס מיוחד – לה ולי.
מקלחת מבולגנת.
שירים שכבר שכחתי את המילים שלהם.
שיחת וידאו עם אבא חיימקה כשהוא במילואים.
ואז סיפור לפני שינה.
איכשהו היא תמיד הכי מתחברת ל"אבא עושה בושות".
