אחרי שהעשן של 7 באוקטובר החל להתפוגג ואפשר היה להתחיל לראות את גודל האירוע, החליטה הקולנוענית נועה אהרוני שהיא לא הולכת להתעסק בכל מה שקשור לשבת ההיא ולמלחמה שהתחילה בעקבותיה. זה לא שהיא מעולם לא עבדה עם חומרים קשים, להפך. סרטה הקודם, למשל, "סבוטאז'" (שעליו גם זכתה בתחרות פרסי הפורום הדוקומנטרי ב-2022), הביא את סיפורן של נשים במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שהבריחו אבק שריפה לאנשי הזונדרקומנדו. לא בדיוק קומדיה רומנטית. אבל בניגוד לאותו סיפור הרואי מלפני 80 שנה, הפעם הפצע עדיין מדמם ורגיש למגע, ואהרוני האמינה שהחיטוט בו יהיה לה קשה מדי. אלא שאז פנו אליה מחברת ההפקה קסטינה בבקשה לתעד את משפחות התצפיתניות, וחומת ההתנגדות שלה, או אולי מנגנוני ההגנה, קרסו.
מתוך "חיילות של אף אחד"
(באדיבות כאן )
אהרוני מיד הבינה שסיפורן של החיילות ששירתו במוצב נחל עוז, ש-17 מתוכן נהרגו במקום, שבע מהן נחטפו (בהן גם נועה מרציאנו שנרצחה מאז, ואורי מגידיש שחולצה בחיים) ורק שתיים הצליחו לשרוד, מצדיק את הכאב. וכך נולד הסרט "חיילות של אף אחד" שישודר הערב (א') בכאן, שבמהלכו היא תיעדה במשך מספר שבועות את ההורים של יעל לייבושור, שנהרגה במוצב, את הטלטלה שעוברת על משפחת אשל, שבתם רוני הוגדרה כנעדרת עד שגופתה זוהתה בתחילת נובמבר, ואת הסיפור הטרגי של משפחת מרציאנו, שבתם נועה הייתה בין החטופות ובאמצע נובמבר הודיעו שהיא נרצחה בשבי החמאס והיא הובאה לקבורה בשטח ישראל.
בריאיון רגע לפני עליית הסרט, אהרוני יודעת להגיד שמה שגרם לה להסכים להיכנס לפרויקט האקטואלי, הוא אותו רצון שדחף אותה גם לעשות את "סבוטאז'" - הדחף לתת את הבמה הראויה לסיפור גבורה נשי. "מה שהכי מדהים ב'סבוטאז'' זה שבעצם הסיפור הזה לא היה ידוע ולא נשמע ולא סופר עד אותו רגע", היא מציינת. "יותר משבעים וחמש שנה אחרי, לא ידענו שהייתה מחתרת נשית גדולה שפעלה מתחת לאפם של הנאצים. על המחתרת הגברית שמענו, על הזונדרקומנדו עשו סרטים, הרבה סרטים, אבל לא שמענו על המחתרת הנשית. ולכן היה לי חשוב לספר גם את הסיפור של התצפיתניות עכשיו, להנכיח אותו. להראות שהן ידעו שזה הולך לקרות, הן צפו זה יגיע - לא בגלל שהן נביאות, אלא כי הן ראו את זה בשטח - ולא הקשיבו להן. היה לי חשוב להראות שהתצפיתניות האלו עשו את העבודה שלהן בצורה מדהימה. שהן היו גיבורות, שהן היו מקסימות, שהן היו שם אחת בשביל השנייה ועזרו ותמכו אחת בשנייה כל הזמן".
5 צפייה בגלריה
"הן ידעו שזה הולך לקרות, הן צפו זה יגיע - לא בגלל שהן נביאות, אלא כי הן ראו את זה בשטח - ולא הקשיבו להן". נועה אהרוני
(צילום: אוראל כהן)
לדברי אהרוני, התצפיתניות, כמו גם ההורים שלהן, הן המיקרו-קוסמוס של ישראל. "כל משפחה מגיעה ממקום אחר בארץ ומרקע שונה, והן מייצגות את המדינה. והמדינה הזו איבדה את טובות בנותיה בגלל כשל מדיני-צבאי-מערכתי חמור מאוד. זו פעם ראשונה שנהרגות כל כך הרבה בנות במלחמה וכמובן שפעם ראשונה שנחטפות, וזה בגלל שהמדינה והצבא הפקירו אותן, החל מהדרג היותר-זוטר ועד להכי בכירים, כולל ראש הממשלה והרמטכ"ל ושר הביטחון. עכשיו הן נקודה אחת בתוך כל 7 באוקטובר, אבל הן גם ה-DNA של המחדל הזה. הן מייצגות את כל מה שקרה פה - הזחיחות, היהירות, ההפקרה. כל זה היה על בשרן".
עד כמה את חושבת שזה באמת קשור לעובדה שהן נשים?
"אני לא חושבת שלא הקשיבו להן בגלל שהן נשים, אבל לא הקשיבו להן כי התפקיד הזה נחשב לתחתית ההיררכיה, ובגלל שהוא בתחתית ההיררכיה - אין בו גברים. אז כנראה שיש פה יהירות גברית, שהיא בילט-אין בתוך הצבא. וגם כמובן יש את הקונספציה שהייתה לגבי חמאס".
אהרוני מדגישה שחוסר ההקשבה לאזהרות של התצפיתניות הוא רק חלק משרשרת המחדלים שהביאה לאסון, כשכל אחת מהחוליות בה מעוררת רצון לתפוס את הוואזה הקרובה ולהטיח אותה לקיר מרוב תסכול וזעם. "לפני כמה שנים, החליטו לקחת מהתצפיתניות את הנשק, למרות שהן יושבות על הגדר, בגלל שהן לא לוחמות. אבל אם כבר החליטו שהן יהיו בלי נשקים, אז לפחות היו צריכים להיות חיילים של המוצב שישמרו עליהן. במוצב הזה היו חיילים ששמרו, אבל הבעיה הייתה שכל ארבעה חודשים הגדוד שם היה מתחלף והן לא היו חלק אינטגרלי מהגדוד הזה. וכשהן לא חלק אינטגרלי מהגדוד, ויש פשיטה על המוצב או אירוע קיצון כמו שקרה, הן לא בתודעה. גם המפקדים שלהן לא ישבו בבסיס הזה, הן היו שם לבד.
"מי שהייתה במשמרת, נשארה בחמ"ל בין ארבע לחמש שעות עד שהיא נחנקה מעשן. הן דיווחו בקשר שיש פשיטה, שמעו אותן, ואף אחד לא הגיע. היו גם כאלו שלא היו במשמרת ורצו בפיג'מות למיגונית הקרובה למגורים. לא נדבר על זה שהמיגונית לא ממוגנת בשום צורה, כי היא לא סגורה ואין לה דלת, אבל גם אף אחד מהחיילים עם הנשק לא רץ לשמור עליהן, מכיוון שכאמור, הן לא היו בתודעה. אז לא היו להן נשקים ולא היה מי שישמור עליהן, ולכן גילי לייבושור, אמא של יעל ז"ל, הגתה את המושג המדויק 'חיילות של אף אחד', שהוא גם שם הסרט".
עד כמה העובדות האלו היו ידועות כשהתחלת לצלם?
"נכנסתי לסרט שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר, כשהיה מפגש הורים ראשון. ההורים לא הכירו אחד את השני והם בעצם עשו מפגש בבית של אייל אשל, אבא של רוני, בשביל להכיר. היו שם גם משפחות של הבנות החטופות וגם של הבנות ההרוגות. תוך כדי השיחה ביניהם, הם התחילו לאסוף אינפורמציה ולחבר את הפאזל ולהבין מה הלך שם - גם ביום עצמו דקה אחרי דקה, אבל גם במובן היותר רחב, של איך הן הגיעו למצב הזה. אני לא צילמתי תחקיר, אני לא אילנה דיין, זה סרט שמלווה את המשפחות, את הכאב שלהן, אני רק עוברת איתן את המסע הרגשי-נפשי שלהן, אבל במהלך הצילומים עלו המחדלים שצועקים, וגם אם מאוד רוצים, אי-אפשר להתעלם מהם".
"ההורים מרגישים אשמים. קשה לדעת ששלחת את הילדה שלך לתופת"
הסרט נפתח בשיחת טלפון קורעת לב שהתרחשה במאי 2023, בזמן מבצע מגן וחץ. בשיחה, רוני אשל משתפת את אימה שרון, בקשיים שבתפקיד ובייאוש, ומספרת לה שגם אם תהיה הפסקת אש, השקט עוד רחוק. שרון מחזקת אותה ומעודדת אותה להמשיך בתפקיד. במקרה אחר במהלך הסרט, כשרוני אומרת לאביה שהיא מודאגת ממה שהן רואות מבעד לגדר, הוא מבטיח לה שאין מה לדאוג, "כי הצבא חזק". אלו רגעים שהיום, בדיעבד, הפכו ללא פשוטים לצפייה, והם ממחישים היטב עם אלו רגשות קשים ההורים של אותן חיילות, אלו שכבר אינן בחיים ואלו שמחכות שנוציא אותן מעזה, נאלצים להתמודד.
5 צפייה בגלריה
"ההורים מרגישים אשמים - שהם לא הוציאו אותן כשהיה להן רע, שהם אמרו להן להחזיק מעמד". מתוך "חיילות של אף אחד"
(צילום: טוליק גלאון באדיבות כאן)
"להיות הורים זו אשמה בלתי פוסקת, גם כשהילדים חיים ועל אחת כמה וכמה במוות כזה טרגי", מציינת אהרוני. "ההורים של החיילות כל הזמן מרגישים אשמים - שהם לא הוציאו אותן כשהיה להן רע, שהם אמרו להן להחזיק מעמד. ברור שזו אשמה לא מוצדקת, אבל אני מתארת לעצמי שזה לא משהו שהם יוכלו להעלים. זה נורא קשה לדעת שאתה שלחת את הילדה שלך לתופת".
מן הסתם הם גם חווים משבר אמון מאוד גדול, בצבא, במדינה.
"גם לנו, לכל האזרחים, יש משבר מאוד גדול, ולהם יש באופן מיוחד, בגלל שאף אחד לא לקח אחריות. הם חיכו שמישהו ייקח אחריות, אבל אף אחד מהמפקדים של הבנות שלהם, וכמובן שאף אחד מהדרגות הגבוהות יותר, לא בא ואמר, 'אני נתתי את הפקודה', 'אני זה שלא באתי להציל', 'אני זה שלא הקשיב להן כל השנים'".
את חושבת שיהיה אפשר לשקם את האמון?
"אני מאמינה שקודם כל יהיה צריך לשנות את הנהלים של התצפיתניות, ואני גם חושבת שכדי שיהיה אפשר להתחיל לשקם, נצטרך לדעת מה באמת קרה שם, בזמן אמת. זה יכול לעזור להורים אם תהיה ועדת חקירה ממלכתית והאשמים יבואו על עונשם".
ההורים שפגשת מתעסקים בזה? הם מעורבים בפוליטיקה?
"אני לא נכנסתי איתם לפוליטיקה, לא שאלתי אף אחד מה הוא הצביע או יצביע. זה לא שיח על פוליטיקה. זה שיח על הכאב, על המחדל, וכן - גם על זה שיש אנשים שצריכים לקחת אחריות".
5 צפייה בגלריה
"המדינה מרוסקת, שבורה, בטראומה וצריך לטפל בה - עכשיו". מתוך "חיילות של אף אחד"
(צילום: טוליק גלאון באדיבות כאן)
ומה לגבי הטענה שעכשיו זה לא הזמן לבקר?
"בעיניים שלי, עכשיו זה לגמרי הזמן. אנחנו כבר שבעה חודשים בתוך האירוע, איזו מלחמה לקחה שבעה חודשים? והסיבה שהיא לא נגמרת היא בגלל שלא לוקחים אחריות. צריך להחזיר את החטופים ולהתחיל לשקם את העם הזה, כי העם הזה הוא כרגע שרדי-עם. וצריך לעשות את זה עכשיו. המדינה מרוסקת, שבורה, בטראומה וצריך לטפל בה - עכשיו".
אין לך חשש שדווקא סרט כזה עלול לפגוע עוד יותר במוטיבציה? במורל?
"זה לא רלוונטי בעיניי. צריך לדבר על הדברים. במי זה פוגע כשמראים את האמת בפרצוף? זה כמו שאומרים להורים של החטופים, 'אל תעשו רעש, כי זה עוזר לסינוואר'. זה קשקוש. צריך להחזיר אותם הביתה, נקודה. המשפחה של רון ארד שתקה, המשפחה של אברה מגיסטו שתקה, ואנחנו רואים איפה הם. אז לא צריך לשתוק. צריך לדבר, צריך להציף את הדברים. זה התפקיד שלי פה, ובמובן הזה אני מרגישה שליחות".
"המדינה במצב שפל ועד שהחטופות והחטופים לא חוזרים הביתה - לא יכול להיות שיקום"
במקביל לתיעוד המשפחות שמופיעות ב"חיילות של אף אחד", אהרוני ממשיכה לעקוב אחר המסע שעדיין מתמשך אצל משפחותיהן של החטופות לירי אלבג, קרינה ארייב ודניאלה גלבוע. "המשפחות אמרו שמבחינתן הסרט ישודר כשהבנות יחזרו. לצערנו, לא חשבתי שנגיע לכזה דבר, ששבעה חודשים אחרי עדיין נצלם. לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן".
מתיש ומייאש. בוודאי למשפחות, אבל גם לך זה בטח לא פשוט.
"ההתעסקות בזה היא מאוד קשה. זו התמודדות עם חומרים לא קלים ולהיות שם ברגעים מאוד קשים, לכאוב כאב מאוד גדול. זה מדיר שינה מעיניי. אני מודה שאני בפוסט-טראומה משנית. אין מה לעשות - אם את מתקרבת לאש את נכווית. אני בוכה, אני לא ישנה, אני סובלת מתופעות קשות, ואני מאמינה שיש עוד הרבה אנשים שסובלים גם אם הם לא מתעדים. אני אישית הולכת עם זה כל יום, זה לא עוזב אותי. אני מביאה את זה הביתה. אני מביאה את זה לילדים, לבן הזוג".
5 צפייה בגלריה
"הייתי אופטימית כי חשבתי שיש עסקה, כרגע אני לא רואה נקודת אור". מתוך "חיילות של אף אחד"
(צילום: טוליק גלאון באדיבות כאן)
ובתוך כל זה את עוד רואה נקודת אור? מצליחה לשמור על אופטימיות?
"עכשיו הייתי נורא אופטימית, חשבתי שתהיה עסקה, ואז זה התמוטט. אני באה למשפחות ואומרת להן, 'נו, עוד מעט עסקה', והן אומרות לי שהן לא יכולות לשמוח. שעד שהן לא רואות את הרכב של הצלב האדום, הן לא יכולות להיכנס ללופ הרגשות הזה, כי זו באמת זה טלטלה, זו רכבת הרים ואי-אפשר לחיות ככה. אז כרגע אני לא רואה נקודת אור. המדינה במצב שפל ועד שהחטופות והחטופים לא חוזרים הביתה, לא יכול להיות שיקום, אין תיקון. אנשים נמצאים כבר שבעה חודשים מחוץ לגבולות שלהם, לא בבתים שלהם, אז המדינה לא יכולה להמשיך להתקיים כרגע כסדרה. יש חטופים בעזה, מרחק יריקה מפה, ואנחנו לא מצליחים לחלץ אותם, איך אפשר לחגוג יום עצמאות ככה?".
