בסוף נובמבר 2023 הגיעה דליה פישמן לבארי לביתה של אחותה התאומה, יסמין בירה, שנרצחה ב-7 באוקטובר יחד עם בעלה אורון ושתי בנותיה, תאיר ותהל. פישמן קיוותה להציל את כל מה שנשאר מהבית עבור האחיין שלה יהב, היחיד מבני המשפחה שנשאר בחיים, אבל התקשה להגיע לשם בעצמו. היא הייתה משוכנעת שלא תמצא דבר מהציורים היפים שציירה תאיר לתערוכת הגמר של מגמת האמנות בתיכון נופי הבשור שבו למדה, כשהבית נבזז בחלקו. אבל במחסן היא מצאה שתי שקיות אטומות ובהן הציורים.
"היא מיד כתבה לי בהתרגשות, 'את שומעת, מצאתי את הציורים של תאיר!", ההודעה שהפכה לשמה של התערוכה המרגשת שהוצגה בבית האמנים בתל אביב", מספרת האוצרת הוותיקה נורית טל-טנא. "היו בתערוכה שישה דיוקנאות גדולי ממדים שמצוירים בפחם ובגיר שנעשו בין השנים 2020-2018, ובהם האנשים השקופים, אנשי השוליים שלא תמיד רואים אותם. זה כל כך מרגש".
מאז הטבח הוצגו לא מעט תערוכות של אנשים שנרצחו או נחטפו בו.
"יש בנושא הזה סוג של הצפה שהיא מבורכת. קודם כל הבן-אדם צריך להוציא את נשמתו, את הכאב, לזעוק את הצעקה. לא כל התערוכות טובות. אני מעדיפה לא להיות פוליטית באוצרות שלי כי אני מעדיפה שזה ייגע בכולם. לא מעניין אותי אם האיש שיצפה בתערוכה הוא יהודי, ערבי, דתי, חרדי או חילוני. אני לא רואה את עצמי כאוצרת פוליטית, אלא כאוצרת חברתית. אני הולכת להפגנות במוצאי שבת, אבל אני לא שמאלנית. באתי מבית דתי והשורשים שלי דווקא היו בימין, אבל בעשורים האחרונים אני לא בשום מקום. אני רק במקום של האור. זה נשמע קלישאתי אבל זה ממש ככה. חשוב לי שהתערוכות ידברו לכולם".
"רציתי רק לשרוד"
טל-טנא, 50, בעלת תואר שני בתולדות האמנות, כבר למעלה מ-20 שנה אוצרת תערוכות שעוסקות בנושאים רגישים שזוכים לתשומת לב רבה. כך, אצרה תערוכה בעקבות תקיפה מינית שעברה וגילוי אקראי של התוקף בספר צילומים של אלכס ליבק, ותערוכה על דיכאון אחרי לידה שחוותה. בתערוכה אחרת ניצבה תמונה שנויה במחלוקת של ראש הממשלה בנימין נתניהו שצילם ליבק.
5 צפייה בגלריה
"מציאות אפוקליפטית ומיליטנטית מעורערת שבה ממשלות ואידיאולוגיות מתפרקות". מתוך התערוכה "מיינדפולנס ברוטשילד"
(צילום: אוהד לוי)
בימים אלה היא אוצרת את התערוכה "מיינדפולנס ברוטשילד", שמציגה במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב עד 24 באוקטובר (הכניסה חופשית), ומנסה לתת מענה רוחני ומטפיזי למשבר שעובר על החברה הישראלית עוד הרבה לפני 7 באוקטובר והחריף בשנה האחרונה. בתערוכה מוצגות יצירות של אוהד לוי, אורי זמיר, יעלה גצוב קליינר, ישי חוג'סטה, ליאור כץ, מור אפגין, נטע מוזס עינב שוורץ, רון חן ושני אביבי, והיא עוסקת, לדבריה, "במציאות אפוקליפטית ומיליטנטית מעורערת שבה ממשלות ואידיאולוגיות מתפרקות, הרדיפה אחרי החומר יוצרת ריק, אלוהים שובר שמירה, והבינה המלאכותית מתקבלת כאמת המוחלטת".
טל-טנא נולדה בפתח תקווה בבית דתי שהצביע לימין העמוק. "גדלתי רק עם אמא", היא מספרת. "לא הכרתי את אבי. אמא שלי, שהייתה יועצת חינוכית ומורה, הייתה עגונה 23 שנים. היא עזבה את אבי כשהייתי בת ארבעה חודשים ואחי בן שנה וארבעה חודשים. היא הייתה פמיניסטית במלוא המילה. לא פמיניסטית בכתובים, אלא פמיניסטית במעשים. היא גידלה אותי ואת אחי לבד. אני זוכרת כילדה שהיא הייתה הולכת לבית הדין הרבני ובוכה. אומרת, 'אין לי איך לתת אוכל לילדים', ואז הרבנים אמרו לה, 'אין לך כסף, לכי לגנוב'. זה מה שהיא סיפרה לנו".
פגשת את אבא שלך?
"לא רציתי להכיר אותו. בשנות ה-70 וה-80 היינו משפחה לא שגרתית. משפחות חד הוריות לא היו אז פופולריות כמו היום, במיוחד כשאתה בא מבית דתי. למדתי בבית ספר לבנות והייתי בבני עקיבא, ואח שלי היה בישיבת נחלים. הרגשתי תחושת בושה שאין לי אבא. גם מבחינה כספית היה לנו קשה. אתה מרגיש כמו שולחן עם שלוש רגליים, ושאתה צריך כל הזמן להוכיח את עצמך. זה לא שהכסף התגלגל על הרצפה והיה לי חדר לבד. אין לי ספק שהשורשים האלה הצמיחו אותי למי שאני - לחמלה, להבין מה זה כאב, מה זה סבל, מה זה שאין, מה זה להילחם על האהבה. זה גם מה שאני מנסה לעשות באוצרות שלי".
חלומות הילדות שלה להיות שחקנית נזנחו בעקבות התקיפה המינית שעברה כשמלאו לה 18. "המשחק מצריך חשיפה אישית על הבמה וללכת אל אחורי הקלעים, וזה כבר לא התאים לי", היא אומרת. "הייתי ילדה מלאת תום ואהבה, וכשהגעתי לתל אביב מישהו, האיש בחליפה החומה, תקף אותי מינית. לא אספר לך מה קרה כי זה עדיין עושה לי רע. באתי הביתה ובכיתי נורא. לא יצאתי מהחדר, הרגשתי תחושה של לכלוך. לא משנה כמה תתרחץ, זה לכלוך פנימי. מישהו טימא אותך. גם אכלתי הרבה, סירים של אוכל. אני זוכרת שאימא שלי כל הזמן אמרה לי, 'נוריתי, מה קורה? ספרי לי. לא פגעו בך מינית, נכון?' היא לא הבינה למה אני בוכה ומסתגרת בחדר. היא שלחה אותי לאיזה מטפלת, שם קצת נפתחתי. רציתי רק לשרוד".
לא היה לך שום סיכוי נגדו.
"בוודאי שניסיתי להתנגד לאיש הזה, אבל לא הצלחתי. ראיתי אותו הרבה שנים בחלומות שלי. כל לילה, כשהייתי עוצמת עיניים, הייתי רואה את המבט המטורף שלו. הייתי במצב רגשי מאוד קשה. ילדה-נערה שהחיים שלה נהרסו, והייתי צריכה להשתקם. עדיין קשה לי לדבר על זה. לקח לי המון זמן לשתף מישהו במה שעברתי כי התחושה היא נוראית, תחושה של אשמה. בסוף הגעתי לאיגוד נפגעי תקיפה מינית. אני עדיין זוכרת את הבושה לעלות לבניין שלהם, שלא יראו אותי. את התחושה שעדיף שזה יהיה איזה סרטן, שאפשר לדבר על זה".
"רפי גינת ביקש שאתראיין. אמרתי לו שאני לא מסוגלת"
שנתיים לאחר מכן טל-טנא הגיעה לחנות סטימצקי בתל אביב, ובאחד הספרים שבהם עלעלה, ספר הצילומים של אלכס ליבק, ראתה תמונה של האיש שפגע בה בחליפה חומה. "הייתי בהלם. הרגשתי שחטפתי מכת אגרוף. מה האיש הזה עושה בספר?", היא אומרת. "היה לי חלום שיום אחד אני אספר על זה לאלכס ליבק, שיידע את מי הוא צילם. האיש גם היה גיבור התוכנית 'בשידור חוקר' על פשעים אחרים שהוא עשה. התקשרתי לרפי גינת שהגיש את התכנית. הוא ביקש שאני אתראיין. אמרתי לו שאני לא מסוגלת, אבל שיתפתי אותו במה שעברתי".
מתי נפגשת עם אלכס ליבק?
"בינתיים הכרתי את אלכס בתערוכות שאצרתי. בקיץ 2017 החלטתי לכתוב לו מייל ארוך ובו כל הסיפור. אלכס מאוד התרגש כשסיפרתי לו. מפה לשם אמרתי לו שאני רוצה לעשות מהצילום הזה תערוכה".
התוצאה הייתה התערוכה "האיש בחליפה החומה", שעשתה עם ליבק ושורה של אמנים נוספים, שכל אחד מהם ביטא ביצירתו מושגים הקשורים בתקיפה מינית כמו בושה, השתקה, פירוק זהות, אלימות, שבירת אמון, קורבנות ועוד.
ההשפעה של הפגיעה המינית ניכרת עד היום?
"אני מאוד שלמה עם עצמי, אני מאוד אוהבת מין, מאוד אוהבת להראות את עצמי אחרי שהסתגרתי שנים, אבל קשה לי עדיין לדבר על זה".
עם ליבק עשתה טל-טנא תערוכה נוספת, "יש מצב" - רטרוספקטיבה לתמונות מרכזיות שצילם לאורך שנותיו בעיתונות. במהלך העבודה על התערוכה מצאה בין אלפי הצילומים שלו תמונה נשכחת של בנימין נתניהו מכנס פעילי הליכוד ב-1986 כשידו מונפת במועל יד. "הייתי בהלם. אמרתי לאלכס, 'אין מצב שהתמונה הזאת נכנסת לתערוכה'", היא אומרת. "בסוף היא כן נכנסה. הוא סיפר לי שכשצילם אותה, הוא לא ידע מה צילם. העבודה מול אלכס הייתה מאוד מרתקת. הוא סיפר על העבודה שלו כצלם עיתונות ומהם הגבולות בין חופש הביטוי שלו כצלם לבין צנעת הפרט".
טל טנא נשואה לאורי, מתמטיקאי בחברת הייטק ובעל טור ב"כלכליסט" ואמא לשלושה (עדן, נינה ושביט). בעקבות שתי הלידות הראשונות שלה, שאחריהן סבלה מדיכאון לאחר לידה, אצרה את התערוכה "אי-מהות" וכתבה את הספר "הדובה הגדולה", שבו סיפרו נשים, ביניהן אחינועם ניני, קרוליין לנגפורד והשחקנית אורנה פיטוסי, על הדיכאון שחוו, ובכך סייעה לנפץ את קשר השתיקה סביב הנושא. "המטרה של הספר, שמשובץ ביצירות אמנות, היא שנוכל לדבר על הנושא הזה בלי בושה ובלי לחשוש", היא אומרת. "ישנן גם אימהות שמחליטות להתאבד בעקבות הדיכאון. אצלי זה לא היה ברמה של קיצון, אבל זה התבטא בבכי וחרדה. אומרים שילדים זה אורה ושמחה ושאת בטח מאושרת שילדת, אבל פתאום הרגשתי שאני לא יודעת מה לעשות עם זה. מתברר שגם אימהות צריכות תמיכה וסיוע בטיפול בתינוק".
5 צפייה בגלריה
"הבינה המלאכותית מתקבלת כאמת המוחלטת". מתוך התערוכה "מיינדפולנס ברוטשילד"
(צילום: יעלה גצ'וב)
בעלך הבחין בזה מיד?
"כן. ברגע שהאישה יולדת, הבעל רץ לעבודה והיא נשארת עם החיתולים, עם התינוק שצורח. התערוכה יצאה שנתיים אחרי שהילד הגדול שלי, עדן, שהיום הוא בן 15, נולד. גם עם נינה, בתי השנייה, היום בת 12, חוויתי דיכאון אחרי לידה. חשבתי כבר שאני חכמה גדולה, ואז הבנתי שזה לא רק היבטים חברתיים, יש היבטים נוספים. כמה שנים אחרי זה החלטתי להביא ילד נוסף, את שביט, שהוא עוד מעט בן שמונה. החלטתי שאני מיישמת על ההריון הזה כל מיני טכניקות שלמדתי כדי למזער את הדיכאון, ולשמחתי לא חוויתי הפעם דיכאון.
"בספר יש גם סיפורים על זוג שעשה שמונה שנים טיפולי פוריות, ואחרי שהתינוק נולד חוו דיכאון אחרי לידה. רציתי שנדבר על הנושא הזה כמו שאנחנו מדברים על סוכרת ועל סרטן, על הלם קרב. זה משבר בחיים שאפשר לעבור אותו ביחד ולא להתבייש. עדן ונינה יודעים על מה שעברתי. הייתי הולכת להרצות על זה וחוזרת מאושרת עד הגג. אני מדברת על הרבה דברים בפני הילדים שלי".
תערוכה נוספת שטל-טנא אצרה הייתה "מוזיאון החלומות", ושבה הוצגו ציוריו של יהודה פוליקר. "יהודה השתתף בתערוכה קודמת שאצרתי וככה הכרתי אותו", היא מספרת. "הוא אמן בכל רמ"ח איבריו. יש לו את השפה המיוחדת שלו, שכמובן מחוברת לנשמה הגדולה שלו. כמו שהיצירה המוזיקלית של יהודה תמיד מלאת רגש, גם העבודות שלו. זה לא ציור פיגורטיבי, זה לא נוף, או משהו שכלתי, זה יותר עבודה אישית, מופשטת. בזמנו הוא צייר המון פנים עם תחושה של כאב, אולי כאב שלו, אולי של הוריו".
