אנחנו מדברים על טיפול. כמעט כל הזמן, פחות או יותר בכל מקום ועם כל מי שמוכן לשמוע. אנחנו מדברים על כמה הציל אותנו הטיפול, על כמה היינו רוצים להתחיל טיפול, על כמה כסף עולה טיפול. מתווכחים אם עדיף אנליזה או CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי); אם כדאי פרוידיאני או דווקא לאקאניאני; גם שמענו שחייבים דינמיקה קבוצתית; שטיפול אסוציאטיבי מצליח להגיע לנבכי התת-מודע; שמיינדפולנס לוקח בהליכה. בפודקאסט עם הכלים בכיור, בכותרות של ריאיונות סוף השבוע, בסטורי או בטוויטר או בדרינק של אחרי העבודה. לא יהיה מופרך לקבוע שאנחנו חיים בתור הזהב של הטיפול, שהוא גם תור הזהב של החרדה. דווקא על הרקע הזה, האפשרות לעבור חוויה טיפולית באמצעות סרט של דיסני נראית כמעט מגוחכת. אבל אז הגיע "אנקאנטו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בעולם המאויר של "אנקאנטו" דווקא לא מדברים על טיפול. יותר מזה - גם על ברונו, דמות שהיא משל מונפש להתמודדות נפשית, לא מדברים. עד כדי כך שהלהיט "אנחנו לא מדברים על ברונו" מתוך פס הקול של הסרט תפס את החברים בדיסני לא מוכנים. אף אחד שם לא האמין ששיר מיוזיקלס מובהק ומורכב כזה, שמבוצע על ידי קאסט שלם ומשלב סגנונות מוזיקליים שונים בתכלית בכל אחד מהחלקים שלו, יוכל להפוך ללהיט מוזיקלי-ויראלי באופן גורף, לטפס לראש רשימות ההשמעה בשירותי הסטרימינג ובמצעדים ולהתעקש להישאר שם שבוע אחרי שבוע. כל כך לא האמינו בו בדיסני, שלקטגוריית פס הקול בטקס פרסי האוסקר הוגשה הבלדה המתוקה "Dos Oruguitas" (שני זחלים, בתרגום חופשי) - השיר היחיד בסרט שהוא בעל מבנה כמעט קלאסי של להיט דיסני. הוא לא זכה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ברונו הוא רק חלק אחד מהפאזל המסועף שמרכיב את משפחת מדריגל, משפחה קולומביאנית שחיה בבית קסום ושבה לכל אחד מהחברים יש כוח מיוחד: היכולת לתקשר עם בעלי חיים, כוח פיזי בלתי מוגבל, האפשרות לשלוט במזג האוויר, לנבא את העתיד או להצמיח מרבדי פרחים. לכולם, מלבד למיראבל, ילדה-נערה ממושקפת שהקסם שלה נעדר, ולכן היא נדחקת לשוליים ומנסה למצוא לה מקום בתוך המשפחה.
כישופים וקסמים הם אלגוריה בסיסית אך יעילה לנושאים כמו פנימיות וייעוד, אבל זו רק תבנית נרטיבית שלתוכה נמזגים בכישרון וברגישות התכנים הראשוניים של טיפול - העיסוק בדינמיקה משפחתית. כאן "אנקאנטו" הולכת כמה צעדים קדימה מהמודל העלילתי הרווח של דיסני. מ"מלך האריות" ועד "לשבור את הקרח", המשפחה כמעט לא רלוונטית. בהיגיון הפנימי של דיסני, הגיבורים עוברים מסע התפכחות על רקע אין-משפחה, על רקע ניתוק מוחלט ממנה, על רקע אסון כלשהו שממית או מעלים או משתיק את המשפחתיות. לגיבורים של דיסני אין מבוגרים אחראים, אף אחד לא מחכה להם בבית. לעיתים יש להם עניין לא פתור מול דמות מרכזית אחת - אם חורגת, אחות מרוחקת או אבא נעדר. אף פעם לא מול דינמיקה שלמה.
הדינמיקה הזאת באה לידי ביטוי לא רק בעלילה, אלא גם בפס הקול שיצר לין-מנואל מירנדה ("המילטון", "מואנה"). אפילו יותר מבעלילת הסרט עצמה, במארג המוזיקלי אפשר לזהות ממש כל דמות. גם בלהיטים עמוסי קאסט מירנדה מתעקש לאפיין מוזיקלית, קולית ולירית כל אחד ואחת מבני המשפחה. זה פס קול שמהדהד הרבה אחרי שהסרט כבר נגמר, ושמתפוצץ בסופו של דבר עם "All of you", שיר שיש לו כוח כמעט מרפא, שהוא קתרזיס בפני עצמו.
"אני חושבת שהגיע הזמן שתלמדו - אתם יותר מאשר המתנות שלכם", שרה מיראבל לבני המשפחה אבל בעיקר לעצמה, ברגע שבו העלילה מתכנסת לכדי פתרון: מיראבל מגלה שהכוח האמיתי שלה הוא באיחוד בני המשפחה, בריפוי הפצעים, בהצפת הנושאים המודחקים, בסדיקת הדימוי המזויף של המשפחה המאושרת והמושלמת לטובת התחלה חדשה, טובה ובריאה יותר. זה גם הרגע של ההתמודדות מול הסבתא - האמ-אמא של כל האמהות, שהיחסים שלה עם מיראבל מהדהדים יחסי אם-בת קלאסיים (אף שטכנית, מיראבל היא הנכדה שלה). ההשלמה הזאת קורית רק מכיוון שסבתא "אלמה" (נשמה) חושפת לראשונה את העבר הפרטי שלה, את הטראומה שלה, את הפצע שהגדיר אותה ואת היחס שלה ליתר בני המשפחה במשך שנים.
זה רגע מזוכך שאין אדם בוגר שלא חולם עליו: לשבת מול האנשים האלה שהם הבסיס של הקיום שלנו, גם חוף מבטחים וגם סערה, ולשמוע ממקור ראשון מה דפק אותם, מה עיצב אותם, איך השריטות שלהם הפכו לכוח חיים מניע, וכמה הם בעצמם צריכים כבר ללכת לטיפול, ויפה שעה קודם. נכון, זה לא פותר את כל הבעיות, אבל זה הופך את הפצעים מגושים מעיקים של שתיקה למשהו שאפשר ללמוד לחיות איתו. זה מסביר מנגנונים אנושיים של פעולה ותגובה, את המכניזם הפנימי המסוים שהופך כל אדם למי שהוא, גם מחוץ לתפקיד המשפחתי המסוים שלו.
כמעט חמש שנים נמשכה העבודה על "אנקאנטו", וכמיטב המסורת הדיסנית, ההכנות כללו גם נסיעת מחקר לקולומביה. באופן לא שגרתי, מירנדה הוזמן להצטרף לנסיעה ולשאוב השראה לטובת העבודה על פס הקול של הסרט. "אני לא זוכר אם אבא שלי ממש הוזמן על ידי דיסני או שהוא פשוט הופיע", סיפר מירנדה בריאיון, "אבל התרומה שלו הייתה מכרעת. הוא סיפר לנו על הסבתא הפורטוריקנית שלו, על האופן שבו שלטה ביד רמה בכל המשפחה הענפה - כשכולם חיים תחת אותה קורת גג". הדמות של סבתא אלמה הושפעה מאוד מהאנקדוטות המשפחתיות האלה, וכך גם הדינמיקה המסוימת בין הדוד פליקס לבין אשתו, פפה, שבאה לידי ביטוי בעיקר בשיר "אנחנו לא מדברים על ברונו". "אלה ההורים שלי", סיפר מירנדה, "זה אבא שלי על המסך".
בחזרה לברונו. הדוד המוזר, הנוכח-נפקד, זה שלא מדברים עליו, מתגורר ממש בתוך קירות הבית, לאחר שהוגלה מהמשפחה בעקבות נבואות הזעם שלו. הקסם המסוים שלו הוא זה שהכי קשה לעיכול - כי לשמוע מה צופן העתיד זה נפלא רק בתנאי שהעתיד ורוד. הפרדוקס של ברונו - דמות שכאמור נבנתה כדי לעסוק באופן שבו אנחנו, כמשפחות וכחברה בכלל, מעדיפים שלא לראות מצוקה נפשית - הוא גם הפרדוקס של המשפחה המתפקדת. להגלות את ברונו זה לטאטא את הבעיות, להשתיק את הדיבור עליו זה להשתיק את הפגמים. זו גם הסיבה שהקתרזיס של "אנקאנטו" כולל סוף-סוף שיחה פתוחה גם עליו. ברונו הוא הסוד המשפחתי - החומר האפל והחמקמק שרק ברגע שמתקרבים אליו אפשר להתחיל לפורר את הטראומה.
גם לשאר בני המשפחה יש אישיוז שמצלצלים מוכר להכאיב: מיראבל נטולת הקסם נאבקת לקבל הכרה וקבלה בזכות עצמה, ומחפשת את המקום המסוים שלה בתוך הדינמיקה המשפחתית; לואיסה העוצמתית תוהה מי ומה היא מחוץ ליכולת שלה לסחוב, מילולית, את כולם על הכתפיים; איזבלה המושלמת לכאורה רוצה להפריח, מדי פעם, גם קקטוסים קוצניים ולא רק מרבדי פרחים יפהפיים; וכמובן סבתא אלמה, דור ראשון לטראומה, זו שמנחילה את הפצע המשפחתי בעל כורחה - כמעט כמו מטען גנטי - הלאה אל שאר בני המשפחה.
זה לא סתם ניתוח פסיכולוגיסטי בשקל. לצד ההכרה בעניינים חדשים יחסית של ייצוג (משפחה לטינית ראשונה אי פעם בסרט של דיסני), של ריבוי דמויות ושבירת מוסכמות, יותר ויותר אנשי טיפול, בייחוד כאלה שמתמחים בדינמיקה משפחתית, רותמים את הסיפור ואת הדמויות של "אנקאנטו" למטרות טיפוליות. מאז יצא לאקרנים בנובמבר האחרון, האיכויות הטיפוליות של "אנקאנטו" מככבות בסרטוני טיקטוק ויוטיוב שבהם אנשי טיפול צופים בקטעים מהסרט ומפרקים אותו לגורמים - בדרך כלל בדמעות. בריאיון ל-CNN סיפרה מטפלת משפחתית מג'ורג'יה על האופן שבו צעצועי "אנקאנטו" משמשים אותה בתרפיה, והדגישה כי "יש בסרט כל כך הרבה שכבות וכל כך הרבה סוגים של דינמיקה", מה שהופך אותו לכר פורה במיוחד לטיפול.
המטפלת המשפחתית סטפני ייטס פרסמה ביוטיוב וידאו שמוקדש לאנליזה של בני משפחת מדריגל. היא עושה את זה באמצעות התייחסות רחבה למודל תהליך התוקף האנושי של וירג'יניה סאטיר, מטפלת וסופרת פורצת דרך בתחום הטיפול המשפחתי. סאטיר התמקדה בדפוסי תקשורת פנים-משפחתיים, לצד מרכיבים כמו ערך עצמי, במטרה לאפיין נתיבים אפשריים לשינוי. במשך כמעט חצי שעה, ייטס מנתחת כל אחת מהדמויות המרכזיות ומדמויות המשנה המרכיבות את משפחת מדריגל המסועפת, ומדגימה את דפוסי התקשורת הייחודיים וגם את האופן שבו הם יבואו לידי ביטוי בטיפול. וכן, זה סרטון שרשם כבר יותר ממיליון צפיות.
גם ערוץ היוטיוב "סינמה ת'רפי" (טיפול באמצעות קולנוע) - בעצמו תוצר של שיח טיפולי דרך אמצעים תרבותיים - הקדיש פרק שלם ל"אנקאנטו". במהלכו יושבים מבקר קולנוע ומטפל מוסמך, צופים ומגיבים יחד לסרט. "אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי מהעבודה כמטפל הוא איך עוזרים למטופל לראות שההתנהגות הקשה והפוגענית של בן המשפחה שלו נעשית דווקא ממקום של ניסיון לעזור, ואיך זה משתבש. וככל שזה משתבש, כך הם הופכים מבולבלים יותר. וכך גם מיראבל - היא מאבחנת בצורה מדויקת את ההתנהגות הפוגענית של סבתא שלה, אבל לא מצליחה לאבחן את הכוונות (הטובות) שלה". גם כאן, יותר מ-1.2 מיליון צפיות לאנליזה המלאה.
אף ש"אנקאנטו" מסופר מבעד לעיניים הממושקפות של מיראבל, יתר בני המשפחה מקבלים ייצוג כמעט שווה - במאפיינים, בטקסטים, בזמן המסך. במקום מסע אחד של גיבורה אחת יש כאן מסע משותף, שמצליח ב-109 דקות מונפשות להסביר את מערך הקשרים בין כל בני המשפחה. זה לא סרט על קולומביה ועל התרבות הלטינית, לא סרט על ריאליזם קסום, זה אפילו לא סרט על מסע לקבלה עצמית. יותר מכל, "אנקאנטו" הוא סרט על טראומה בין-דורית, על האופן שבו היא משתרשת, מועברת ומאיימת לכלות מבנים משפחתיים. זה גם סרט על האופן המזוקק שבו התפקידים הראשוניים שלנו - אלה שאנחנו מגלמים בתוך התא המשפחתי - מעצבים אותנו לשארית חיינו.
במופע הסטנד-אפ המצוין שלה, הקומיקאית גיתית פישר, מטופלת בכירה בעצמה, שולחת את הקהל כולו לטיפול. המוח, היא אומרת, הוא איבר מטומטם להפליא, שמקבל בשבילנו החלטות על סמך חוויות חיים ראשוניות - גם אם קטנות או זניחות לכאורה. "זה כמו גרב בפריזר", היא מתפייטת, "זה פשוט לא שייך לשם". טיפול מאפשר לנו למיין את הבלגן - להוציא את הגרב מהפריזר ולזרוק לסל הכביסה. להבין מה מפעיל אותנו ולמה, ולעשות לעצמנו חיים קצת יותר קלים. עוד לא השתכנעתם להתחיל טיפול? עזבו, שבו לראות "אנקאנטו".
