את סרטי הפעולה של נטפליקס ניתן לחלק לשני סוגים עיקריים: אלה המיועדים לצפייה תוך כדי שטיפת כלים, ואלה שצופים בהם אגב נמנום קל. "האיגוד" (The Union), שעלה שם בסופ"ש האחרון, שייך לקטגוריה הראשונה, למי שאין בבתיהם מדיח כמובן. ישנן בו כמה תפניות עלילתיות שמצריכות ריכוז קל, אבל הן כה מופרכות ושרירותיות עד שההסבר אינו מצדיק סגירה לרגע של הברז והתמקדות בנעשה. בסרטי הנמנום, למי שתהה, אין גם את אלה.
כאשר אנו פוגשים לראשונה את מארק וולברג בסרט, הוא זה עתה התעורר במיטתה של המורה שלו לספרות מכיתה ז'. וולברג, אומר לנו הסרט, לא ממש התקדם מאז בחייו, הוא בקושי עובד, מתגורר עם אמו בניו ג'רזי, ומוקף בחבורה של גברים-ילדים בני מעמד הפועלים כמוהו שנפגשים מדי יום לשתייה בבר. לעומת זאת, עוד קודם לכן, כאשר אנחנו נתקלים בדמות שמגלמת האלי ברי, זה קורה במלון מפואר בטריאסט שבאיטליה, שם היא מפקחת על מבצע חשאי שנכשל בשירות האיגוד הסודי שבכותרת - גוף שאפילו ג'יימס בונד, אפשר להניח, לא שמע עליו. מסיבות כאלה ואחרות, בעיקר נטולות שמץ של היגיון עלילתי, דרכיהן של וולברג וברי יצטלבו, ואז גם יתברר לנו שהם היו מה שנקרא High school lovers. וולברג יגויס לאיגוד נגד רצונו, ליתר דיוק הוא נחטף מניו ג'רזי ללונדון, ומסתבר שלא צריך הרבה כדי להיות חבר בגוף המובחר הזה. מה שכן, זוהי לונדון כך שהבדיחה על חשבון נהיגה נכונה (right) בצד שמאל חוגגת בסרט את הופעת המיליון שלה.
המרדף בסרט נעשה אחר מידע גנוב שמכיל, פחות או יותר, את שמותיהם של כל הסוכנים החשאיים שאי פעם שירתו בסוכנות כלשהי. זהו, מן הסתם, השלב שבו כתם עיקש בסיר מונע ממי ששוטף כלים תוך כדי צפייה בסרט לתהות איך תיתכן רשימה כזו ומדוע קל כל כך לגנוב אותה מבית מלון בטריאסט. אבל, הופ, הנה הכתם הוסר ואפשר להמשיך הלאה מבלי לחשוב יותר מדי. ואיך נכנס הנה וולברג? פשוט מאוד. כיוון שכל הסוכנים בעולם חשופים איכשהו, צריך למצוא מישהו שאינו סוכן כדי שיוכל לאתר ולהשיב את המידע לאיגוד, כלומר להאלי ברי ולמפקדה (ג'יי.קיי. סימונס) שאכן נראה כמו ראש איגוד, אבל של פועלי נמל.
העובדה שוולברג וברי היו זוג בתיכון – מסתבר שעניינים גזעיים מנעו מהקשר הזה להימשך, והיא נישאה (ואז גם נפרדה) לגבר שחור שאף הוא משרת באיגוד – הופכת את הסרט לסוג של קומדיה רומנטית שבה שני הפכים מהעבר שבים ומתאחדים בחסותה של משימת ריגול עולמית. נטפליקס אוהבת למקם את סרטי הפעולה שלה בנקודות תיירותיות על פני הגלובוס, וגם הסרט הזה יוביל אותנו מטריאסט ללונדון (המטה של האיגוד הוא בראש מגדל בריטיש טלקום, וזו אולי הבדיחה המקורית היחידה), ואז גם לחצי האי איסטריה שבקרואטיה. מי שיגיעו אל הסוף – לא חייבים, אם כבר סיימתם לנגב את הכלים ולהחזיר הכל למקום – יגלו שהיעד הבא, בסרט ההמשך לכשיבוא, הוא מרקש. בקיצור, הסרט הוא גרסת מעמד הפועלים של "משימה בלתי אפשרית".
אגב כך: סצנות הפעולה בסרט – אלה כוללות ניתורי פארקור בין גגות, קרבות יריות גנריים, ואפילו מרדף מכוניות שמסתיים בהצדעה לא מכוונת ל"צ'רלי וחצי" – נראות כאילו יצאו מפח המחזור של סרטי בונד ו"משימה". לא שיש מה לחדש, ולא שמישהו בנטפליקס מנסה לעשות את זה, אבל נראה כאילו מה שמופיע בסרט היה בכלל מיועד לגריסה. הכימיה בין וולברג וברי מתבססת על משפטים שדמויותיהם לא אמרו זו לזה מאז נשף הסיום בתיכון – וזה היה יכול להיות משעשע אילו מישהו היה כותב אותם כמו שצריך (על התסריט חתומים ג'ו ברטון ודייויס גוגנהיים). שחקנים מצוינים כמו סימונס וג'קי ארל היילי ("ילדים קטנים") שמגלם כאן אשף מחשבים וכל תפקידו מסתכם במשפטים כמו "אני עוד מעט שם" או "המחשב נתקע" – מתבזבזים כאן לחלוטין.
3 צפייה בגלריה
כבר עדיף לחזור לתא ב"אוז". ג'יי.קיי סימונס והאלי ברי, מתוך "האיגוד"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
כמקובל, גם במאי חתום על המוצר הנלווה הזה לסבון כלים ושמו ג'וליאן פארינו (הוא ביים פרקים בגרסה האמריקאית של "בטיפול" וכשני תריסר מפרקי "הפמליה"). התפקיד שלו היה להוכיח שגם תוכנת AI יכולה לביים, רק צריך שמישהו יהיה חתום על התוצאה. אם יש משהו מדאיג ב"האיגוד" זה לא היותו סרט גנרי ותפל, אלא המחשבה שאולי באמת העולם מנוהל על ידי האנשים החשאיים האלה, ואז הוא באמת בצרות. זהו, סיימנו עם הכלים. אפשר עכשיו לשבת ולראות סרט אמיתי.
