כשיוצר קולנועי כמו אלפונסו קוארון עובר לטלוויזיה, הוא גורר איתו שק ציפיות ללא פחות מהטוב ביותר. כשקוארון, על שלושת פרסי האוסקר שלו (ארבעה אם מחשיבים את "רומא", שלקח את פרס הסרט הטוב ביותר, אבל הוענק למקסיקו באופן כללי) פוגש בתקציבי הענק של אפל TV פלוס וביומרנות העקבית של הסדרות שלה, הוא מבסס את ההנחה שהצופה עומד להעמיק אל סיפור מלא משמעויות ולקחים על החברה האנושית. כשמתברר שקייט בלאנשט ("טאר המנצחת") וקווין קליין ("דג ושמו וונדה") יככבו בתפקיד הראשי, אפשר להניח שהמשחק ישלים את הסריה ויהפוך את הסדרה לצפיית חובה. "היזהרו מנרטיב ומצורה", מזהירה אחת הדמויות בסצנת הפתיחה בפרק הראשון של Disclaimer ("כתב ויתור", בתרגום חופשי), ששני הפרקים הראשונים שלה עלו השבוע. "הכוח שלהם יכול לקרב אותנו לאמת, אבל הם גם עלולים להתברר כנשק בעל כוח הטעיה עוצמתי".
"כתב ויתור" – טריילר
(צילום: באדיבות אפל TV פלוס)
כנראה שקוארון לא כל כך סומך על צופי הטלוויזיה, כמו שהוא סומך על הצופים הקולנועיים שלו, או שהוא מעדיף לא לקחת את הסיכון ולא משאיר מקום לתובנות עצמאיות. המשפט המפוצץ על האמת נאמר בטקס הענקת פרס לדוקומנטריסטית קתרין רייבנסקרופט (בלאנשט), על היותה "מגדלור של אמת". קתרין יכולה לטפוח לעצמה על השכם – בנוסף להיותה אשת מקצוע מוערכת היא חיה ברמת חיים גבוהה למדי, יחד עם בעל שהוא התגלמות הגבר החדש, המכיל והמאפשר (סשה בארון כהן!). נכון, יש את העניין הפעוט הזה שהבן שלה, ניקולאס (קודי סמית-מקפי) לא כל כך מוצא את עצמו בחיים ובאופן כללי שוטם אותה מעט. אנחנו פוגשים אותה קצת לפני שבעיה נוספת מכתימה את חייה המושלמים: היא מקבלת בדואר רומן בשם "זר מושלם", שנפתח בהתראה (Disclaimer, שם הסדרה באנגלית): הקשר בין הדמויות שבספר ובין המציאות אינו מקרי.
את עלילת הרומן יקבל הצופה גם משתי נקודות מבט נוספות: האחת של סטיבן בריגסטוק (קליין, אולי אחד מיחידי הסגולה האמריקאיים שמצליחים לאמץ מבטא בריטי מבלי לגרום לצופים שלהם להתעניין בהתחרשות), מורה מקשיש בבית ספר שאשתו, ננסי (לסלי מנוויל) ובנו ג'ונתן, מתו, כל אחד בנסיבות אחרות. סטיבן מוצא ספר שכתבה אשתו, "זר מושלם", שבו נחשפת סיבת מותו של בנו, וכעת הוא מקדיש את עצמו לנקמה. השנייה היא של ג'ונתן עצמו (לואיס פרטרידג', "אנולה הולמס"), בטיול אחרי האין צבא שלו באירופה, בזמן אחר. עם הזמן מתברר שחייהם של קתרין, ג'ונתן וניקולאס, ובמקרה של ג'ונתן גם מותו, קשורים בקשר הדוק. לאט-לאט (ממש לאט) נחשף רומן שהתנהל בין קתרין לג'ונתן, כשהשניים טיילו באיטליה, והשאר הוא כבר בגדר ספוילר.
בפועל "דיסקליימר", שהיא עיבוד לרומן של רנה נייט בשם "קשר מקרי", קצת לוחצת מדי על הדוושה כשהיא מנסה לגרום לצופה שלה לחשוב על החיים. הצורה, ממנה מזהירה הפתיחה, היא מושלמת. בלאנשט וקליין משחקים נהדר. הצילום והאסתטיקה, שמוכרים מהעבודות הקודמות של קוארון, מדהימות ביופיין. הכול מונח במקום והעין לא שבעה. אבל קוארון, שכתב וביים את שבעת הפרקים, לא מצליח להתאפק מללעוס עבורנו את המסר. כן, קתרין היא דוקומנטריסטית, כמה נוח, שהמקצוע שלה הוא בחירת הדרך הנכונה לספר את האמת ועוסקת באופן בו אנשים עושים מניפולציות על האמת כדי שתתאים לצרכים שלהם. כן, היא חשפה לא מעט נוכלים. היא עצמה חוטאת בשקרים קטנים, כמו בפעם שבה סיפרה לקולגה שלה שעומדים לעבד את אחד הסרטים שלה בהוליווד. כן, מסתבר שהיא עצמה מסתירה סוד נכלולי שאם הוא ייחשף כל המוניטין שלה יקרוס.
גם הצורה ב-Disclaimer מאומצת למדי. בנוסף לצירי הזמן ולנקודות המבט קוארון בוחר להשתמש בשתי (!) קריינויות שונות שמלוות את הגיבורים. האחת של סטיבן-קליין עצמו והשנייה של אינדירה ורמה ("משחקי הכס"), שמקריינת את מחשבותיה ורגשותיה של קתרין כאילו היא צופה בה מהצד. אף אחת מהן לא מצליחה להתעלות מעל האלמנט האמנותי ולהצדיק את קיומה. הפרקים היפהפיים (כל השבעה נשלחו לביקורת) איטיים להחריד, עמוסים בשתיקות מלאות ייגון, בהיות וחתולים משום מה, וקליין, ההולך ומאבד את שפיותו, משוטט בסריג של אשתו המתה באופן שהוא על גבול הקומי, טון שאין לו שום קשר לסדרה.
וכמובן – הפתרון, במה שמציג את עצמו כמותחן, אבל אינו עולה מאף אחד מששת הפרקים שקדמו לו. הפתרון הוא פשוט האמת שקתרין בחרה להסתיר, אבל מסיבות שונות מאלה שהובילו אותנו לחשוב. מה שאמור להיות טוויסט של נקודות מבט הוא פשוט סיפור שונה מזה שהנחו את הצופים להאמין שהוא האמת, אם אפשר לנסח את זה ככה, מבלי לחטוא בספוילרים. המלודרמה של קוארון, שבסרטים שלו משתלבת כאמירה אומנותית, פחות מוצאת את עצמה במותחן טלוויזיוני. אם קוארון היה הופך את הסיפור הזה לסרט של 90 דקות יתכן והצופה שלו היה מגיע עם ציפיות אחרות. בכל מקרה, מוסר ההשכל שלו חשוב ותקף גם ל-Disclaimer עצמה: היזהרו מנרטיב וצורה.
