בשנות ה־90, כשהתסריטאי עמית כהן עוד היה חייל ב־8200, התחילה היחידה המפורסמת לעשות את המעבר מעיסוק במודיעין אולד־סקול להתמקדות כמעט מוחלטת בסייבר. "היינו מגיעים כל בוקר וקוראים דף תדרוך מהלילה, ותמיד בראש הדוח היה כתוב מהם הסיכויים למלחמה", הוא משחזר. "כל בוקר, במשך שנים, 'הסיכוי למלחמה נמוך'. העין כבר ידעה לסנן את זה. עד שבוקר אחד היה כתוב על הדף 'הסיכוי למלחמה גבוה'. את רגילה שמלחמות פורצות במפתיע, ופתאום אומרים לך מראש שיש סיכוי גבוה למלחמה. זה מטלטל".
כתבות נוספות למנויים:
את התחושה הזאת ניסה כהן להעביר לסדרה החדשה שכתב, 'רוח צפונית', שמתרחשת בתוככי יחידת 8200 בעולם של 2024, שנשלט כמעט לגמרי על ידי טכנולוגיה.
מטורף להסתמך על בינה כזו, אבל אני יכולה להבין למה זה ממכר.
"ב־8200 התפקיד המודיעיני המרכזי נקרא קב''ר, קצין בינה רשתית. המילה 'בינה' היא חלק אינהרנטי מהג'וב הכי חשוב. זו מערכת כל כך כבדת משקל והיא אומרת לך, 'תקשיבי, אלה הסיכויים'. את יכולה להגיד לה, 'את טועה, זה לא מה שאני חושבת', והמערכת תענה, 'אוקיי, זו החלטה שלך'. אבל עד כמה זו באמת החלטה שלך? כשווייז אומר לך לפנות ימינה, זו לא החלטה שלך, את מקשיבה לו ופונה ימינה. הנחנו שהצופה יישב וישאל את עצמו, 'זה באמת ככה?' ואז בא 7 באוקטובר והמלחמה שאחרי, ומתברר שזה באמת ככה".
כמעט נבואה טרגית.
"לא, זה פשוט מתכתב עם המציאות כי זו המהות של מודיעין. החשש מטעות זה מה שמפחיד כל איש מודיעין. אני לא אומר את זה כדי לנקות אף אחד, אין לי קשר ל־8200 ומי שטעה הוא האחראי. אני רק מסביר שגם כשיש לך את כל הנתונים, בסוף מדובר בבני אדם והם תחת פחד קבוע לטעות".
היה מעניין לראות את הפרקים הראשונים במקביל לתגובה האיראנית על ההתקפה בדמשק. אם להאמין לסדרה, אפשר להניח שההערכה של ישראל שהאיראנים לא יגיבו הייתה החלטה של בינה מלאכותית.
"בסופו של דבר אנחנו עושים דרמה מומצאת, לא סדרה דוקומנטרית, אבל אני מניח שהתשובה היא כנראה שכן".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כהן נולד בבית של יחידה 8200. ההורים שלו שירתו בה, הכירו בבסיס בסיני והתחתנו במלחמת יום כיפור. הוא גדל על סיפורי המחדל והטעויות המודיעיניות, ועל איך לא הקשיבו אז לאזהרות שכן היו. "בפרספקטיבה של זמן", אומר עכשיו כהן, "כשאת רואה את כל המידע שהיה שם לפני מלחמת יום כיפור, את משתגעת. איך לא ראו את זה בא, אבל עובדה שלא ראו. 50 שנה אחרי, בפעם הראשונה אני מבין איך".
איך?
"קשה מאוד להתנתק מקונספציות. במשך עשור שנים הייתי כתב לענייני פלסטינים. הסתובבתי בשטחים, בעזה, לפני ההתנתקות ואחריה, לפני גלעד שליט ואחריו, רק אני וצלם, ולפעמים רק אני. הכרתי את הרצועה, הכרתי את ראשי חמאס והרבה אנשים במודיעין שלנו. ראיתי איך מתגבשת קונספציה בתוך מערכת והראייה פשוט נתקעת".
או אולי זו סתם יהירות. פעם 8200 הייתה פשוט יחידת מודיעין של הצבא, ועכשיו זה מותג, שלא לומר מיתוס, של 'הייטק ניישן'.
"מאוד יכול להיות. אני חושב שחלק מהעובדה ש־8200 מזוהה עם הכישלון של 7 באוקטובר, אולי יותר מאשר גופים אחרים בקהילת המודיעין, אכן נובעת מהיותה מותג. בישראל אוהבים לבנות מיתוסים, לטפח אותם ואז לכעוס או לצפות לכישלון. הרי אין דבר כזה 8200, זה רק שם של יחידה שבתוכה יש אנשים שמתחלפים, ולפעמים הם טובים יותר או פחות. מה שהשתנה זה שאנשים הפסיקו לראות בהליכה ל־8200 אתגר מודיעיני, זו פשוט הפכה להיות הדרך לסטארט־אפ, איך להשתמש ביחידה הזאת כקיצור דרך לאזרחות".
השירות ב־8200 שינה אותך? הפך אותך יותר ציני?
"הגעתי עם הציניות בילט־אין. ההבדל שמבלבל בתחום של סיגינט (יירוט מסרים במטרה להשיג את המידע הצפון בהם. צ"ש) הוא הריחוק הרגשי המאוד־גדול מהאובייקטים. כשאת מגייסת סוכן, את רואה בן אדם, הוא יכול לבכות, הוא יכול להקיא, הוא יכול להתחנן. בישיבה מול מסך קל מאוד לשכוח שבצד השני יש בן אדם, שיש לו רגשות וצרכים, ומהרגשות והצרכים האלה תבוא בסוף הפעולה שלו. כשאת עובדת עם מאסות של מידע שהבינה המלאכותית מספקת לך, אז תהיה לך כמובן הרבה יותר אינפורמציה מבכל מגע אנושי עם אדם אחד בצד השני, אבל לפעמים את עלולה לפספס את הדבר האחד שחשוב. כשעבדתי עם חיילים צעירים, ניסיתי לגרום להם להבין שלדברים שאנחנו עושים בחדר יש השלכות על העולם האמיתי, ולהפך, ובסוף יהיו סגירות מעגלים ואנשים ימותו".
כהן, 49, נמצא הרבה זמן מחוץ לקהילת המודיעין וגם מחוץ לעולם העיתונות, אבל את הסיפורים הרבים שצבר בשני העולמות, הוא הופך כבר שנים לסדרות טלוויזיה שנמכרות מהר לחו"ל. הן עוסקות כמעט תמיד בממשק שבין ריגול, ביטחון ופוליטיקה, וכך גם 'רוח צפונית', אבל כאן החיים זימנו לו טוויסט שלא הייתה לו שום שליטה עליו. אין שום קשר בין האווירה הציבורית שהייתה בישראל כשכהן החל לעבוד על הסדרה לזו שיש בה ברגע העלייה לאוויר – שגם נדחתה בעקבות המלחמה. "מבחינה יצירתית, לא נגענו בכלום", הוא אומר, "כל מה שכתבנו ועשינו בסדרה לפני 7 באוקטובר נשאר גם אחרי. תמיד יש התלבטויות מתי לעלות ואת מנסה לחשוב אם הצופה בשל. התחושה שלי היא שעכשיו כבר כן".
עלילת הסדרה, שמשודרת בימי חמישי בשעה 22:00 ב־HOT3, ב־HOT VOD וב־Next TV, מתמקדת בשני אחים שחייהם נקשרו, לטוב ולרע, ליחידה המודיעינית. אח אחד, דואי, שמגלם מיכאל אלוני, הוא סופרסטאר 8200 לשעבר, שצמח להיות איש הייטק עם גבולות מוסריים מטושטשים מאוד. אחיו הצעיר, אמיר (אלישע בנאי), ילד טוב, הצטרף ליחידה למרות שהוא לא באמת בנוי למקום הזה. למערבולת היחסים הזו מצטרפים עדי, חברתו של אמיר שהיא גם המפקדת שלו (לוסי איוב), מרדפים אחרי מחבלים והאטרקציה הגדולה: 'בעלת האוב', שמה התסריטאי של מערכת הבינה המלאכותית של 8200.
"אלה דברים שכתבנו לפני שנתיים והיום הם כותרות של 'הניו יורק טיימס''', אומר כהן, "מבחינתנו, מההתחלה 8200 הייתה רק הרקע לחקור מערכת יחסים בין שני אחים, שאחד מהם כוכב והשני חוסה בצילו. במציאות של היום, התפאורה עברה קדימה ונמצאת בפרונט, לטוב ולרע, כי כולם רואים את זה בעיניים אחרות עכשיו".
מה שבעיקר רואים בעיניים אחרות זה את כל הביטחון שתלינו ביכולות הטכנולוגיות. 7 באוקטובר יצר תחושה שנפלנו בהייפ של עצמנו.
"נכון, וגם את זה ניסינו לפצח הרבה לפני 7 באוקטובר. הרעיון לא היה רק לרדוף אחרי חוליית מחבלים, אלא לבנות אפקט דומינו שמראה באיזו קלות מדינה יכולה להיגרר למלחמה. אנחנו רגילים שאנחנו המתוחכמים, אנחנו אלה ששולחים את המרגלים שלנו למקומות אחרים, אז מה קורה כשמתברר שהצד השני לא פחות מתוחכם, ואיך מאירוע אחד, גדול ככל שיהיה, דברים יוצאים משליטה".
אחרי שהשתחרר מ־8200 התכוון כהן לעשות את המסלול הביטחוני־אזרחי המתבקש, אבל הדרך השתנתה לגמרי כאשר ב־2002 קיבל טלפון מרון לשם, שהיה אז ראש מערכת החדשות ב'מעריב'. כך התחילו עשר שנות עבודה עיתונאית שלקחה אותו למקומות המסוכנים ביותר בשטחים ובעזה, וחשפה אותו אל מאחורי הקלעים של רגעים משני היסטוריה. "שאלת אם השירות ב־8200 הפך אותי לציני", הוא אומר, "אבל אם משהו באמת הפך אותי ליותר ציני, סקפטי ואפילו פסימי, זו התקופה שלי בעיתונות. דרך זה את באמת רואה את הקשר בין צבא לפוליטיקה, לכסף, לתקשורת. את רואה את בית הקלפים של העולם ומבינה שזה לא ישתנה אף פעם".
הקשר עם לשם הפך עם השנים לשותפות שהולידה כתיבה של כמה מהסדרות המצליחות שראתה הטלוויזיה הישראלית. הם כתבו יחד את 'תא גורדין', שנמכרה ל־NBC, ועוד חמש סדרות, כולל 'שעת נעילה', הפקת יוקרה של ממש שנמכרה ל־HBO. את 'רוח צפונית' של גרוס הפקות הוא כתב עם אסף ברנשטיין ודניאל שנער, ולשם היה הפעם שותף להפקה.
נראה שלכל הסדרות שלכם יש נרטיב קבוע שמרגיש כמעט אוטוביוגרפי.
"לא אוטוביוגרפי, אבל אני חושב שיש לנו יש רעב גדול מאוד לסיפורים. אולי זה נובע מהימים שלנו יחד בצבא ובעיתונות. רון שותף מדהים, היכולת שלו לראות תהליכים לטווח רחוק נדירה".
כמה קשה היה לעבור מעיתונות לתסריטאות?
"מה שהצריך שינוי מחשבתי גדול זה ההבדל בין סיפור עיתונאי לסיפור דרמטי. בסיפור עיתונאי המטרה היא להביא את האמת, מדויקת ועובדתית. כשאת כותבת דרמה את משקרת, ממציאה משהו שלא קיים. האמת לא משנה, מה שחשוב זה המהלך הדרמטי והדמויות. בכתיבה עיתונאית אין ייסורים, את מביאה את הסיפור וכותבת אותו ב־400 מילה. בכתיבה דרמטית יש המון ייסורים, ואני באופן כללי לא בן אדם שמתייסר".
כשאתה יושב לכתוב, יש לך בראש 'אני חייב לעשות משהו שאפשר יהיה למכור לחו"ל'?
"זו שאלה שנשאלתי על ידי מפיקים זרים, שניסו להבין איך כמעט כל הסדרות שכתבנו נמכרו. אולי הקוראים שלך יחשבו שאני מחרטט, אבל אני חושב שאם מנסים להנדס, אז זה ייכשל. הדרך למכור היא עם אותנטיות. 'כפולים' הייתה הסדרה דוברת עברית הראשונה שנמכרה כמו שהיא. לא חשבנו שזה אפשרי. עשינו סדרה ישראלית והערכנו שזה פורמט שאפשר יהיה לעבד לרימייק, ובסופו של דבר מה שהצליחה זו הגרסה המקורית. כבר היו אלינו פניות בסגנון 'קחו את הספר הזה ותעבדו אותו, תעשו לנו 'כפולים''. הלוואי והייתי יודע לעשות את זה כי אולי הייתי מרוויח קצת יותר טוב''.
העולם הוא כמעט קהל שבוי בכל מה שקשור לריגול ולביטחון ישראליים. זה בוודאי עוזר.
''את 'שעת נעילה' שמכרנו ל־HBO לקח כמעט עשר שנים להביא למסך. אף אחד לא דמיין שסדרה דוברת עברית, בוודאי סדרה תקופתית על מלחמת יום כיפור, יכולה להימכר בעסקה משמעותית. זו הייתה הסדרה הכי ישראלית שיש והיא נמכרה למקום הכי איכותי שיש. לתעשייה הישראלית יש שם חזק מאוד בעולם, אבל היא צריכה את הכסף הזה מחו''ל. אם מישהו חושב שאפשר היום להפיק כמו לפני עשר שנים ולהחזיק את התעשייה, זה לא ילך. למכור סדרה לחו''ל זה לא כישלון''.
מי אומר שזה כישלון?
''יש כאלה שחושבים שזה מסלול מהיר לעשות כסף. לחפף, לייצר משהו ז'אנרי על חשבון איכות ולמכור במהירות. אני חושב שזה מעיד על חוסר הבנה בצרכים של התעשייה הישראלית. אנחנו בשוק עולמי שמתעניין בתוכן זר, ואנחנו מספיק טובים להיות בתוך המשחק הזה וצריכים להיות גאים בכך. אם לא תהיי אותנטית לא תצליחי למכור, אבל את כן מחפשת דרך להגיע לקהל רחוב יותר. זה נכון לגבי כל יצירה''.
כהן, נשוי ואב לארבעה, גר כבר עשר שנים בלוס־אנג׳לס. האווירה האנטי־ישראלית המתגברת בחלקים שונים של התעשייה בארה''ב עדיין לא הגיעה אליו אישית, אבל הוא מרגיש את הרוחות שלה. ''אני שומע על שינויים וחששות'', הוא אומר, ''אני די בטוח שישראלים שמתעסקים בתחומים כמו אמנות, מדע, ואני מניח שגם ספורט, ירגישו יותר ויותר קשיים''.
חושבים לחזור לארץ?
''בינתיים אנחנו בלוס־אנג׳לס ומסתכלים באופן כללי על כל העולם בדאגה. הטיסה שלי לארץ לקראת פסח התעכבה כי הייתה על ישראל התקפת טילים מסיבית, אז זה לא שנחזור למקום יותר בטוח''.
מתי תעשה קומדיה רומנטית?
''אני רואה שאשתי דיברה איתך. היא ממש רוצה שאעשה סדרה לילדים, אבל בטח גם זה יהיה על ריגול''.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.05.24
