לפני שנתיים רשם "לשחרר את שולי" הישג בתולדות הקולנוע הישראלי, והפך לסרט הרביעי הכי נצפה בהיסטוריה של הקולנוע המקומי. סרטה של שלישיית מה קשור הפך לתופעה, צופים שבו וחזרו לראות אותו, הוא חצה את סף מיליון הצופים תוך שהוא משאיר הרחק מאחור כמה להיטים קודמים של הקולנוע הישראלי, והשאלה מה עורר את התגובה הנלהבת הזו – הפוגה בסגרי הקורונה, הפופולריות של מה קשור, הכמיהה הנוסטלגית לקולנוע הפופולרי של שנות ה-70 שהסרט נעשה בהשראתו – עניינה ומעניינת יותר מאשר הסרט עצמו. מבקרי קולנוע שהלכו לצפות בו נדמו לרגע כמו אנתרופולוגים שיוצאים לחקור התרחשות שבטית מוזרה.
טריילר לסרט "ההילולה"
(באדיבות גרוס הפקות, שלום אסייג הפקות וסרטי יונייטד קינג)
"ההילולה", סרטם של שלום אסייג ואריאל בנבג'י, אמור להיות "שולי" של קיץ 2023. הוא מבוסס על דמויות אהובות מסדרות הטלוויזיה המצליחות "שנות ה-80" ו"שנות ה-90". לא צפיתי מעולם בסדרות הללו, אבל נדמה לי שרוחן עוברת היטב כבר בדקות הראשונות של הסרט. הן המשך ישיר של הקומדיות של שנות ה-70, אלה שכונו במידה רבה של זלזול "סרטי בורקס" ועסקו בפערים אתניים ומעמדיים בחברת המהגרים הישראלית. הקומדיות הפופולריות האלה, שהושפעו בין היתר מקומדיות עממיות שהופקו עשור קודם לכן בקולנוע האיטלקי, הדגישו מאפיין מרכזי של ההומור הישראלי: קריקטורות עדתיות. סדרות כמו "שנות ה-" מחויבות לסרטים האלה, כמו גם לקולנוע הרב-תרבותי שהחל לפרוח בישראל בראשית המאה הנוכחית ועוד לפני כן, עם סרטים כמו "שחור" (1994) של חנה ושמואל הספרי ו"חתונה מאוחרת" (2001) של דובר קוסאשווילי.
אפשר כמובן להתלהב מהאופן שבו "ההילולה" נדרש למבטאים העדתיים הקריקטוריים שהונצחו בסרטי הבורקס, כאילו היה ניאו/פוסט/אולטרה בורקס, מחק את המיותר. אפשר גם להצביע על האופן שבו הוא מעצב אחווה יהודית-פלסטינית בעזה שלפני ההתנתקות – שנות ה-90, כן? – תוך שמירה קפדנית על זהותם של תושבי עזה המוצגים בסרט כחוטפים לא יוצלחים. יש בו אפילו כמה סצנות המתרחשות בקרבת קבר יוסף שבשומרון – אחרי הכול, הסרט הזה נעשה במימון קרן שומרון המגונה – והשומרון מוצג כנקי מכל נוכחות פלסטינית, ממש כמו אידיאל הארץ הריקה שעיצבו הסרטים הציוניים המוקדמים. יודעים מה, אז שלא יהיו פלסטינים בשומרון, ושאנשי עזה יהיו רק חוטפי ישראלים. ממילא הרבה ישראלים חושבים בדיוק את זה. אבל למה הסרט צריך להיות כל כך משעמם?
הסרט נפתח כאשר סבו של פרוספר (אסייג) מופיע בחלומו, ומורה לו לנסוע להילולת הבאבא סאלי בנתיבות, ולא – מישהו בסביבתו ימות. פרוספר מאמין שסבו הביא לסיומה של מלחמת המפרץ ושעליו להיענות לצו, ועל כן הוא אוסף את תושבי השכונה, שוכר אוטובוס, ומוביל את כולם להילולה. אם להיתלות באילן גבוה, Get on the Bus של ספייק לי מ-1986 שעקב אחר מסעה באוטובוס של קבוצת אפרו-אמריקאים למצעד המיליון בוושינגטון – זה לא. ישנה מן הסתם איזו סמליות באוטובוס המסיע בני כל העדות להילולת הבאבא סאלי, אבל לא הייתי רוצה לחשוב מהי.
לביקורות קולנוע נוספות:
בכל מקרה, במקום להגיע לנתיבות, נהג האוטובוס (צחי נוי) ממשיך בטעות קצת הלאה, וחוצה די בקלות את הגבול לעזה. קצת מוזר, יש להודות. שם נחטפת החבורה על ידי עזתים, מה שיוביל בהמשך לסצנת חילוץ שלקוחה היישר מ"גבעת חלפון אינה עונה". בהבדל אחד: בסרטו המיתולוגי של אסי דיין הסצנה הזו מצחיקה ואפילו שנונה. החיבור בין היהודי המזרחי והאויב, במקרה ההוא המצרים, לא רק שניבא את הסכמי השלום עם מצריים, אלא שגם הראה כיצד יכולה להתקיים אחווה על בסיס מרחבי-תרבותי בין היהודי המזרחי והערבי. ב"ההילולה" כל האפיזודה המתמשכת והחוזרת על עצמה הזו רק מדגישה את העליונות היהודית הממזרית. אחרי הכול, הם, העזתים, רוצים להרוג אותנו (רק שהם לא מצליחים כי הם הלוא טיפשים ונלעגים יותר מאיתנו) בזמן שאנחנו – אנחנו! – מסייעים לאישה עזתית צעירה ללדת את בתה.
ב"ההילולה", כמו סדרת הטלוויזיה עליו הוא נשען, מגלם אסייג דמות המבוססת על זו של אביו. אוולין הגואל, אחת השחקניות הטובות ביותר שלנו, משחקת את אמו. הממד האוטוביוגרפי מודגש דרך ליהוקו של דניאל אסייג, בנו של שלום, לתפקיד אביו בצעירותו. סרטים כמו "ההילולה" הם צדו האחר של המטבע שצדו האחד הוא אותם סרטים אוטוביוגרפיים שעסקו במשפחה המרוקאית כקפסולה אתנית-אותנטית החושפת את הטראומה של ההגירה ואת הדיכוי הפטריארכלי (ע"ע "ולקחת לך אישה", "שבעה", "גט – המשפט של ויויאן אמסלם", "אנשים כתומים"). הם הופכים את הזיכרון האוטוביוגרפי לקריקטורה עדתית שנדמית יותר כמו נוסטלגיה לסרטי שנות ה-70. ההבדל הוא שאת הסרטים ההם ביימו אשכנזים שהואשמו בהתנשאות וגזענות. ונניח שנפטור את משפחת אסייג (האחים שלום ומני, והבן דניאל שכתבו את התסריט יחד עם אור כהן) מכל שמץ של התנשאות – מה הקריקטורות שהם מעצבים אמורות לייצג היום? ערב רב ומטומטם של מבטאים שאפילו אינם מצחיקים.
2 צפייה בגלריה
הזיכרון האוטוביוגרפי הופף לקריקטורה עדתית. מתוך "ההילולה"
(צילום: אייל אפרתי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ונניח שזה מצחיק מישהו. מדוע הסיטואציות הקומיות דלות כל כך? האם ישנה פה סצנה אחת שתיחרט בזיכרון? בסרט הזה כולם טיפשים, כולם גזענים, עם ובלי להיות מודעים לכך, כולם רבים עם כולם ומעליבים את כולם עד שזה מגיע לערבים, ובדרך לאחווה, כמו בסרט ההוא על חתונה ווגאס, עוברים בקבר הבאבא סאלי. שלא לדבר על כך שהסרט הזה ממומן בידי קרן פוליטית שחרטה על דגלה להראות את כל הטוב והיפה שבשומרון, עד שזה מגיע לפלסטינים. הסרט הזה הוא רוח הזמנים האלה, ועל כן הוא לא רק לא מצחיק אלא גם מטריד.
