המשורר, פזמונאי, סופר, עיתונאי, מחזאי, מתרגם, ובטח יש עוד כמה וכמה תארים שהיו יכולים לסכם את היצירה של יהונתן גפן, מענקי התרבות החשובים ביותר בישראל. האיש שנולד בנהלל לפני 76 שנה, לאחת ממשפחות האצולה הכי ישראליות שיש, והלך היום (ד') לעולמו. עם הידיעה על דבר מותו, חזרנו לחלק מהשירים שכתב ושהרכיבו את פסקול תמצית הישראליות.
לאורך כל חייו גפן יצא נגד הכתיבה המגויסת ויישור הקו שהממסד ציפה שאמניו יצייתו לו, והוציא את ספר שיריו הראשון עוד כשהיה במדי הצנחנים ("שירים שענת אוהבת במיוחד"). נדמה שמאז הוא חי ופעל על קו המתח שבין הקצין הקרבי במיל' לבין המשורר רודף השלום. זה שלדבריו מאוד אהב את הפלוגה שבמסגרתה הוא לחם ואפילו איבד כמה חברים לנשק, אבל שהיו לו כמה עניינים לסגור עם המדינה ששלחה אותו (ואותם) לשם. הוא כעס ואהב אותה באותה הזמן ובאותה העוצמה. ואולי בגלל הרקע הקרבי, וגם הייחוס המשפחתי, סלחו לגפן על יצירה וכתיבה אמיצות ואף קשות לפרקים. בבחינת למי ששב משם מותר לדבר. וגפן היה מבין הראשונים שעסקו בטראומות הקרב בתרבות הישראלית, דווקא בשנים שבהן המדינה הקטנה הפכה בין לילה לגדולה ולשיכורת ניצחון. ולמרות ההצלחה וההכרה שלהן זכה מגיל צעיר לא תמיד היה לו קל פה.
היוצר יהונתן גפן הלך לעולמו - סיקור נרחב:
אולי בגלל זה הוא ברח מדי פעם לאנגליה, לניו יורק ולבוסטון. אבל תמיד הוא חזר בסוף הביתה, כי הגעגועים הכניעו אותו. "יונתן סע הביתה" שכתב לאושיק לוי בראשית הסבנטיז או "ביקור מולדת" שנתן לדויד ברוזה כמעט 20 שנה אחרי, הם רק שניים משירי הגעגועים שחיבר לארץ. גפן כתב נפלא על העבר (למשל, "אתם זוכרים את השירים" ששר חנן יובל) אבל הוא לא מיהר להתרפק עליו, ובעיקר, הוא הקפיד לתקוע מדי פעם איזו סיכה קטנה במיתוס הגדול. האיש, שבמופעי שנות ה-70 וה-80 שלו, עזר להשיק כמה קריירות סולו (דני ליטני, ברוזה ויעל לוי, למשל), אמר על הבמה את מה שהוא חושב בלי לחשוש. הוא היטיב לכתוב שירי מחאה שעוררו סערה (ובראשם המופע "הווי ובידור" עם שלמה גרוניך, שיצא כתגובה למלחמת לבנון), אבל הוא גם תרם כמה רגעים יפים לגדולי האמנים שפעלו פה כמו הגשש החיוור ("פסטיבל שיר דיכאון"). הניגוד בין שני הקטבים הללו - של אהבת המולדת והביקורת עליה - מאפיין את הכתיבה של טיפוס ציני-רומנטי כמותו.
בחירת עשרת שיריו הגדולים היא משימה לא קלה ובקלות ניתן להכפיל או לשלש אותה. מי שכתב מאות שירים משלהי שנות ה-60, כשהיה חלק מחבורת "לול" (ואחרי זה סגר איתה חשבון ארוך בספרו "חומר טוב"), ועד אמצע שנות ה-90. עשרות משיריו הפכו ללהיטים ושימשו עוגן בקריירות של האמנים המבצעים, החל בלהקת השלושרים ("מי מפחד מגברת לוין") ושולה חן (אוריה") דרך מירי אלוני ("להיות לבד"), תמוז ("ככה את רצית אותי"), אריק סיני ("ילד ירוק") וריקי גל ("מקום לדאגה"), וכלה בפורטיסחרוף ("ואלס עם מתילדה") וגידי גוב ("נערה במשקפיים"). והרשימה, כאמור, חלקית בהחלט.
"איך שיר נולד" - הכבש הששה-עשר (1978)
"הכבש הששה-עשר" הוא תקליט ילדים, אך כזה המיועד למאזינים נטולי גיל. על אף שאת הספר, שממנו נוצר בהמשך אחד מהאלבומים הכי גדולים שהופקו בארץ, גפן כתב במהלך חמישה ימים בפריז, עד היום הוא נשמע הכי ישראלי שיש. 44 שנה חלפו מאז שיצא, ולפחות שני דורות של ילדים דוברי עברית גדלו על המילים של גפן ועל הלחנים המופלאים ששידך להם יוני רכטר (וגם יצחק קלפטר ב"אני אוהב", עדה נסטוביץ' ב"הי, אני כבר לא תינוק" ושפי ישי ב"ריבים קטנים"). אלו שהאזינו לאלבום כילדים, העבירו הלאה את התורה (גם במקרה של החתום מעלה), ומיליגרם מהקסם והיופי של הדקלומים והשירים לא פג בדרך. להיפך. יצאו לא מעט שירים גדולים מ"הכבש", שכל אחד ממשתתפי האלבום והמופע לקח בהמשך לקריירת הסולו שלו - "הילדה הכי יפה בגן" (יהודית רביץ), "רעמים וברקים" (ברוזה) ו"גן סגור" (גוב). לבחור שיר בודד מאלבום כה גדול זה לא עניין קל. אבל ב"איך שיר נולד?", הפותח, מקבלים את כל התורה בשיר ארס-פואטי אחד. ה"כבש" מצליח גם היום לא רק בגלל הנוסטלגיה (בסוף רמת גן כבר אי אפשר להריח יותר שוקולד, מקסימום לעמוד בפקקים), אלא כי הוא נכתב, נוגן והוגש בצורה היחידה שבה יש לפנות לקהל - ובכל גיל - בגובה העיניים, ובלי להתחנף.
("הכבש הששה-עשר", NMC United)
"שיר לשירה" - קורין אלאל (1989)
למרות ש"שיר לשירה" הופיע בספר "הכבש ה-16", הוא נשאר מחוץ לאלבום הילדים המיתולוגי ההוא. יעל לוי ביצעה אותו (בלחן של משה לוי) באלבום הבכורה היפיפה שלה, אך הוא זכה לתהילת עולם רק כשקורין אלאל הלחינה ושרה אותו באלבומה, "אנטארקטיקה". "עולם חדש וטוב אני אתן לך / כבר במבט כחול את מגלה / כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח / קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה", שרה אלאל את המילים שגפן כתב לבתו שירה. האב בשיר מבטיח לבתו שהוא ישמור עליה וייתן לה "עולם חדש וטוב", אבל לא בטוח שיצליח לעמוד בהבטחתו. אחרי אלאל זכה השיר לעוד כמה ביצועים, ובשנים האחרונות הוא מזוהה גם עם שירה בנקי ז"ל שנרצחה במצעד הגאווה. כשמקשיבים ל"שיר על שירה" וחושבים על בנקי (ולא על גפן), השורה "תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך" כואבת במיוחד.
(קורין אלאל, "אנטארקטיקה", NMC)
"יהיה טוב" - דויד ברוזה (1978)
מבין כל השותפים של גפן, ברוזה מחזיק בקילומטרז' הארוך ביותר לצידו. זה החל בשנות ה-70 עם המופע "שיחות סלון", שבו בוצע לראשונה השיר "יהיה טוב", המשיך ב"כבש הששה-עשר", באלבום "קלף", במופע "דויד ויהונתן", ברב-המכר "האישה שאיתי" ונמשך עמוק אל תוך שנות ה-90. גפן תמיד רדף שלום - לפני שאחרים האמינו שהוא אולי יגיע יום אחד, וגם אחרי שרבים התייאשו נוכח הפער בין מה שקיבלנו לבין מה שהובטח לנו. "יהיה טוב" הוא מין בלדת סיקסטיז נאיבית שנכתבה בשלהי הסבנטיז, אבל אולי דווקא בגלל זה השיר מחזיק עד היום לא רע. גם מי שטרם נולד אז לא יכול שלא להתרגש היום משורה כמו "הנה בא נשיא מצרים / איך שמחתי לקראתו / פירמידות בעיניים / ושלום במקטרתו", תוך הבנה שלתקווה שברוזה שר עליה יש גם מחיר לא קל ("ואמרנו בוא נשלימה / ונחיה כמו אחים / ואז הוא אמר קדימה / רק תצאו מהשטחים"). מעציב שהחלקים הפחות אופטימיים בשיר נותרו רלוונטיים אפילו יותר ("ילדים לובשים כנפיים / ועפים אל הצבא / ואחרי שנתיים / הם חוזרים ללא תשובה") ובעיקר - השורה "הליצן נהיה למלך / הנביא נהיה ליצן".
(דויד ברוזה, "דויד ברוזה", NMC)
"הנסיך הקטן" - קצת אחרת (1975)
שירות המילואים של גפן במלחמת יום הכיפורים צילק אותו. יותר מפעם אחת הוא תיאר בראיונות את מצבו כשחזר בתום הקרבות הביתה למשפחתו כ"רוח רפאים". היום יוגדר מחבר השיר "הנסיך הקטן" פוסט-טראומטי. אז עדיין לא נתנו שם לחיילים המצולקים ששבו מהחזית לאחר שראו יותר מדי חברים לנשק נופלים חלל בחולות סיני או על הרי הגולן. לאלו, שניסו להבין מה עבר על יקיריהם השבורים, עזרו השירים. את "הנסיך הקטן" כתב גפן על חבר לפלוגה שלא שב הביתה, והטקסט הופיע לראשונה בטור שלו ב"מעריב". אחרי המלחמה שם טוב לוי (עוד אומן שניהל שותפות פורה עם גפן) הלחין אותו לאלבום היחיד של להקת קצת אחרת, ומאז הוא הפך לבאנקר בכל פלייליסט של יום הזיכרון. "פגשתי אותו בלב המדבר / יפה שקיעת שמש ללב עצוב / ציירתי לו עץ וכבשה על נייר / והוא הבטיח לי שישוב", כותב שם גפן ומחבר בין הנסיך שלו מפלוגה ב' ש"לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח / וכל שושניו הן קוצים כעת / וליבו הקטן קפא כקרח" לבין גיבור הספר של אנטואן דה סנט-אכזופרי, שסיים את חייו במלחמת העולם השנייה כשהתרסק במהלך טיסה מבצעית אל מצולות הים.
(קצת אחרת, "קצת אחרת" הליקון)
"לוקח ת'זמן" - צליל מכוון (1979)
שורה כמו "אם אני רואה אישה פנויה / אני שואל אותה מה בנוגע" עלולה להישמע צורמת היום, אבל השורות "אם בסיבוב ניגש אליי שוטר / אני מושיט לאזיקים את הידיים" או "אם אני רואה חתול/ אני לטובתו", הן כמוסת זמן מאחד מהאלבומים היותר יפים שיצאו כאן בשלהי שנות ה-70. הן מופת של כתיבה מלאת חמלה המוגשת בצניעות, שמהדהדת את גיבור השיר הנחבא אל הכלים ומעדיף להביט על הירח ולראות את העולם מסתובב כמו תקליט ולא בדיוק דוחף את עצמו יותר מדי. טיפוסים הישגיים עלולים לתפוס את גיבור "לוקח ת'זמן" כבטלן או לוזר שמוותר מראש בלי קרב, אבל יש משהו מאוד אנושי בשיר היפה הזה שגפן כתב וקלפטר, שהלך לעולמו לפני מספר חודשים, הלחין ושר באלבום היחיד של שלישיית צליל מכוון. אה, וקלפטר מנגן פה כל כך יפה על הגיטרה שלו.
(יצחק קלפטר, "לבד, מחזיק מעמד", NMC)
"בלדה לנאיבית" - יעל לוי (1979)
מי שהאזין ב-1982 לאלבום הבכורה היפה של יעל לוי, היה בטוח שהיא עומדת להפוך לאחת הזמרות הכי גדולות במוזיקה הישראלית. אבל למרות שירים כמו "גשם, הקשב לנשים" (תרצה אתר/ נפתלי אלטר) ו"נערה גבוהה" (שתרגמה רחל שפירא), זה לא בדיוק קרה. הצמד גפן את קלפטר חתום על שני הלהיטים הגדולים מהאלבום, "אי ירוק בים" ו"בלדה לנאיבית", שהוקלט ב-1979 בעיבודו היפה של מתי כספי. קלפטר הלחין לאלבום גם את הקטע הפותח "תמונה", המשמש עד היום כאות הפתיחה של התוכנית "ארבע אחרי הצהריים" בגלי צה"ל. לוי, שהופיעה לצד גפן במופע "שיחות סלון" ושרה עם קלפטר את "בלילה" למילותיו של יורם טהרלב, קיבלה מגפן וקלפטר את אחד מהשירים הכי נוגים שנכתבו בעברית - "בלדה לנאיבית", הנחשב עד היום לשיר שהכי מזוהה איתה.
(יעל לוי, "יעל לוי", הד-ארצי)
"פחות אבל כואב" - יהודה פוליקר (1990)
אחרי שעסק בכאב של בני הדור השני לשואה ב"אפר ואבק", יהודה פוליקר התפנה לחפור בפצעים אחרים באלבומו הבא "פחות אבל כואב", ועל אף (או בגלל) השירים שורטי הלב שהרכיבו אותו, זכה להצלחה מסחרית עצומה. בשיר הנושא שכתב גפן, פוליקר שר בין היתר את המילים "על מה שנפצע בי, נפצע והגליד / כמעט ואינני חושב / לומדים לחיות עם זה ככה / פחות אבל עוד כואב". בודדים כתבו כך על כאב ועל ניסיונות ההדחקה שלו כמו גפן בשיר הזה, ואין רבים שהצליחו לבטא את השבריריות הגברית הישראלית באופן כן כמו פוליקר. כי כמו שמבינים בהמשך השיר, גם אם אפשר להמתיק מדי פעם את הצער ("עם כוס ורקיק") או לנסות לברוח ממקור הבעיה, הכאב תמיד חוזר, גם אם כואב פחות.
(יהודה פוליקר, "פחות אבל כואב", NMC)
"יכול להיות שזה נגמר" - אריק איינשטיין (1973)
גפן כתב לא מעט שירים לאריק איינשטיין, אבל ל"יכול להיות שזה נגמר" יש קסם מיוחד, גם הודות ללחן הנהדר של שם טוב לוי. "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי" הוא הפתיח לרשימת מכולת די ארוכה הכוללת כמה מרגעי המופת המכוננים של הציונות וארץ ישראל הישנה (שומר עברי, טרומפלדור, פלמ"ח, ייבוש הביצות, מחתרת, ירון זהבי וילקוט הכזבים). גפן, בן למשפחה שקשורה לכמה מהמיתוסים האלו, לא באמת רוצה לנפץ את החלום הציוני או ללעוג לו. הוא לא קובע שהוא נגמר ושהגיע הזמן שכולנו נתעורר (כי להם דווקא היה בשביל מה לקום בבוקר), אלא רק תוהה - קצת בעצב - מה קרה לנו מאז. איינשטיין, אחרי פאזת הרוק של ימי לול, כלל את השיר היפיפה הזה באלבום "ארץ ישראל הישנה והטובה" במעין סגירת מעגל עם חברי הצ'רצ'ילים והימים שבהם ניסח בעזרתם את צלילי הרוק העברי. האלבום יצא בשנת 1973, וכך מילותיו של גפן בפיו של איינשטיין קיבלו משמעות מצמררת אחרי מלחמת יום הכיפורים.
(אריק איינשטיין, "ארץ ישראל הישנה והטובה", פונוקול)
"ערב של יום בהיר" - אפרים שמיר (1977)
גפן עבד עם כמה יוצאי להקת כוורת. לאלבום הבכורה המשותף של אפרים ואסתר שמיר שנשא את שמם ויצא ב-1977 הוא תרם את הטקסט היפה ביותר בו. כשנה לפני שגפן קיבל את הלחן משמיר, סנדרסון כתב לו מילים באנגלית במטרה להשיק את הקריירה של כוורת בארצות הברית (You Are My Soul). לאחר שזו התפרקה והשמירים הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, "ערב של יום בהיר" הג'ורג' האריסוני באופיו זכה להצלחה. למה? כי במדינה מדברית, שהופכת כל גשם חורפי לשיטפון שיטביע את כולנו, קשה שלא להתאהב מיד בשיר שנפתח במילים "הירח שט בין השלוליות / ויוצא מהמסלול / כל העננים בוכים בבת אחת / רק שלא יהיה מבול".
(אפרים ואסתר שמיר, NMC)
"גשם כבד עומד ליפול" - דני ליטני (1974)
גפן לא רק כתב יפה בעברית, הוא גם תרגם יפה. למשל, הוא תרגם את השירים הספרדיים שברוזה גדל עליהם, את טום וייטס ("גלוית שנה טובה משוש המתאבדת" שגם אותו שר ברוזה), את ולדימיר ויסוצקי ("טמבל" ששר ארקדי דוכין), את רנדי ניומן ("שיר של רנדי ניומן" ששר איינשטיין), ובעיקר את בוב דילן. ב"זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל," המופע הראשון של גפן עם דני ליטני, הופיעו כמה תרגומים של המושבניק לשעבר מנהלל לטקסטים של משורר הרוק היהודי, שנולד במינסוטה. "ומה תעשה עכשיו, ילדי תכול העין? / כן, מה תעשה עכשיו ילדי הקטן?" שואל שם ליטני במילים של גפן-דילן, ומיד ממשיך בנבואת הזעם שלו, "עכשיו אני יורד כי הגשם בשער / עכשיו אני הולך עמוק אל תוך היער / איפה שיש אנשים בלי ידיים / והחרא עולה שם ומציף את המים / ויונים מתות מכוסות עלי זית / ופנים של תליין מסתכלות מכל בית". בהמשך העשור שב ליטני לשיר הזה, וביצע אותו מחדש באלבום היחיד של להקת שמיים. 20 שנה לאחר מכן, אביב גפן חידש את השיר שתרגם אביו.
(יהונתן גפן ודני ליטני, "בינתיים זה הכל", Galton )
פורסם לראשונה: 08:10, 18.02.22
