כבר קרוב לשני עשורים שפסטיבל "דרום אדום" מתקיים מדי שנה בחודש פברואר. מאז, המרבדים האדומים של חג הכלניות של צפון הנגב הפכו לאחד הסממנים המזוהים ביותר עם האזור, שמושך אליו אלפי תושבים מכל הארץ. אולם מאז אותם אירועי יום שבת השחור, ה-7 באוקטובר, הביטוי מקבל - ואולי לתמיד - משמעות אחרת, טרגית יותר.
כמו מדינה שלמה, גם שיר מאיר גנות, מאיה אברמובסקי, אירית אורמן ונטע פרדקין - ארבע חברות ובוגרות המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר - התעוררו באותה שבת בבוקר בשוק מוחלט. "מהר מאוד זה הפך למצב רגשי קשה", נזכרת מאיר גנות בשיחה עם ynet. "אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להתיישב ולנסות לשרבט משהו. בחרתי בכלנית, זה היה נראה לי מובן מאליו. ואז שלחתי את הסקיצה לבנות, שיציירו את הגרסה שלהן".
לאחר שיחה משותפת שלהן, הן החליטו לצאת בבקשה לקהל הרחב - לצייר כלנית ולשלוח להן. מאז הבקשה הפכה לפרויקט ויראלי - עמוד אינסטגרם בשם "כלניות" (mykalaniyot), שנכון לכתיבת שורות אלה מונה כבר למעלה מ-250 ציורים ודימויים של כלניות, כל אחת מספרת סיפור אחר, באמצעות טכניקות שונות. "הבנו שעוד אנשים נמצאים במצב כל כך קשה ומורכב, ושהם זקוקים להפוגה. אז אמרנו 'בואו נשלח את זה לעוד אנשים, נבקש מהם לצייר כלנית'. רצינו להציע את העצירה הזאת מתוך אמונה שיצירה יכולה לשחרר כל נפש".
תחילה הן פנו למעגל חברים קרוב, אנשים שלמדו איתן בשנקר. "ידענו שתהיה היענות", היא מסבירה. "מדובר על אנשים שתומכים בנו מהרגע הראשון ומעריכים את העשייה שלנו. אחרי שפתחנו את זה לקהל הרחב קיבלנו ציורים מקשת רחבה של אנשים - מכאלה שלא יוצאים מהבית בכלל, אנשים שאין להם בהכרח קשר הדוק עם הקהילה הישראלית, ואפילו ילדים", מספרת מאיר גנות.
6 צפייה בגלריה
חברות הסלון, מימין לשמאל - נטע פרדקין, מאיה אברמובסקי, אירית אורמן, שיר מאיר גנות
(צילום: סלע גנות)
היה ציור שריגש אתכן במיוחד?
"זה לא ממקומי לספר סיפורים אישיים של אנשים ששולחים לנו ציורים, אבל כן למשל זכור לנו במיוחד מקבץ ציורים שקיבלנו מכיתה שלמה של מגמת אמנות בראשון לציון. אני חושבת שציורים שמגיעים מילדים הם מאוד חזקים. למשל ציור של אחת התלמידות שציירה כלנית שמתוכה יוצא מוצץ. דווקא המקום הסוריאליסטי שהילדים מביאים איתם בציורים מאוד מרגש".
מאיר גנות, אברמובסקי, אורמן ופרדקין סיימו את הלימודים לפני שנתיים, אך כבר בשנה הראשונה הפכו לחברות, ותוך זמן קצר הקימו את מיזם "הסלון" - תוצר של הרבה שיחות משותפת וביקורת שהייתה להן על עולם העיצוב המקומי. "כולנו נשים מאוד ביקורתיות", מאיר גנות מספרת. "זה מה שהניע אותנו. חשוב לנו להשמיע קולות נוספים, לא רק של מי שנמצא באליטה. חשוב לנו לא להמשיך ולהעניק במה לאותם אנשים שזוכים לה כל הזמן".
כשמביטים באיורים השונים בעמוד, וחושבים על מאורעות חרבות ברזל וקורבנותיה, קשה שלא לעשות את ההשוואה בין הכלנית לבין דימוי פרח דם המכבים - ועל אף שאחד מהדימויים שקיבלו רפרר לאותה מדבקה מיתולוגית מטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל, הקונוטציה לא הייתה שם מההתחלה. "הבחירה בכלנית הייתה מאוד אינטואיטיבית ורגשית", מסבירה מאיר גנות. "חשבנו על בארי ועל יישובי עוטף עזה, על 'דרום אדום' ועל להגיע פעם בשנה בשביל לראות את הכלניות. לא עשינו השוואה לפרח דם המכבים".
מאיר גנות מספרת כי הן לעיתים מקבלות כ-50 ציורים ביום, אולם לדבריה הן לא מסננות אף ציור שנשלח אליהן. "כל אחד ואחת יכולים לשלוח. אין צורך בזיקה לאמנות או בכישרון מולד לציור, ואני חושבת שגם אפשר לראות את זה בציורים שמופיעים בעמוד. זה כל היופי. אנחנו בעיקר שמחות לראות כמה אנשים מתרגשים מהציורים, מסיפורים של אנשים אחרים. העובדה שזה מוצג באינסטגרם ומאפשר לקהל הרחב גם לקרוא את הפידבקים והתגובות לדעתי רק תורמת. בסוף זאת המהות של הפרויקט הזה".
זאת מבחינתכן מטרת העל של הפרויקט?
"כן, לצד העברת מסר של הנצחה וסולידריות. אבל זאת בעיקר הפעולה הזאת של להציע לאנשים ליצור. אין כאן אמירה פוליטית, זה נטו ממקום של לעצור רגע וליצור מתוך הכאב. אנחנו מנסות כמה שיותר להיות בהתמודדות, והפרויקט הזה ממש עוזר לנו לעשות את זה. הקושי שכולנו חווים הוא קולקטיבי. גם אנחנו איבדנו אנשים, כמו כולם בארץ. הכאב הזה הוא חלק מהשגרה עכשיו".
קשה להתחמק מהשאלה הבנאלית, אבל אתן מאמינות שלאמנות יש כוח לעורר שינוי במציאות?
"אפשר לעורר שינוי דרך אמנות, בטח. זאת נקודת החוזקה של הפרויקט הזה, השינוי שאדם עובר כשהוא מתיישב לצייר. ברמה הלאומית אנחנו מרגישות שהפוקוס המרכזי צריך להיות על החזרת החטופים, במטרה להגיע לאיזה שקט במדינה שלנו. אבל בשביל להגיע לשקט הזה צריך להגיע קודם כל לשקט אצל כל אחד ואחת מאיתנו, ואנחנו מאמינות שלעשות את העצירה ההכרחית הזאת מובילה לשלווה ושקט, וזה ההיפך ממלחמה".
