עשרות מכרים וחברים באו להיפרד היום (ה') מאיש הטלוויזיה, הפזמונאי והמשורר עמוס אטינגר, שהובא למנוחת עולמים בבית העלמין הירקון.
"קשה לי לדבר בציבור", הסביר בנו, הקומיקאי אבי אטינגר, ל-ynet. "אתה חושב שאם אתה מבוגר יותר קל לך להתמודד עם המוות של אבא שלך, אבל מסתבר שלא. בינתיים הדיכאון וההכחשה עובדים. אולי ב-30 למותו אוכל להגיד כמה מילים. אבא היה איש עוצמתי מאוד, שעשה הרבה בחייו וטרף את החיים. הוא כתב ספרים, שירים, מותחן ופרסומות, ביניהן את הפרסומת לנקה 7, עם יורם ארבל ואת 'העם החליט קפה עלית'. איך הוא היה כאבא? הוא היה אבא של פעם - מהאבות האלה שעובדים הרבה, לא כמו האבות של היום שמחתלים את התינוקות שלהם. אבל הוא גם ידע לתת ואהב אותי. כשהיינו באמריקה הוא ירד במיוחד והביא לי פתית שלג מתנה".
איזה עוד זיכרונות לא תשכח?
"הוא תמיד הצליח לבלוט. הוא היה נוסע לראות כל אולימפיאדה, גם קיץ וגם חורף. הייתה לו אובססיה לזה. הייתה לו חולצה נורא זוהרת, ממש בטעם רע. יום אחד אני רואה בערוץ הראשון שידור של גמר כדורעף נשים, ופתאום בין כל האנשים עבר מישהו בחולצה מנצנצת. אמרתי, 'יו, איך הוא לא מתבייש'. הוא פשוט רצה לשדר בכל מקום. כילד, בין 12-14 חשבתי שיש לו כוחות על, שהוא לא ימות לעולם. אבל הנה, זה לא עזר".
לצד הבן, הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון גם אחיו אבישי, ותיקי רשות השידור, ביניהם יאיר שטרן, הבמאי חגי מאוטנר, משה טימור, קובי אשרת ודוד קריבושי, השחקן ואיש הרדיו דודו ארז, שחקנית תיאטרון גשר נטשה מנור, איש יחסי הציבור רני רהב, איש הרדיו אמנון פאר.
"עמוס אחי", ספד לו אבישי. "שמונה שנים הפרידו בינינו. גדלנו בשכונה קטנה ברמת גן. אבא שלנו היה חבר מפ"ם מסור ומחויב, וכל מערכת החיים המשפחתית סבבה סביב זה. אנחנו בילינו בעיקר ברחובות השכונה. קן השומר הצעיר הפך להיות מרכז החיים של עמוס. הוא למד בתיכון קלעי בגבעתיים ונחשב לתלמיד טוב בזכות כישורי השחייה שלו. עוד לפני שירותו הצבאי יצא לטיול הראשון ובמשך שנה טייל בכולם. כשהתגייס לצבא היה חייל קרבי בחרמ"ש, ומשם עבר ללהקת פיקוד מרכז. בתקופה זו דרכנו נפרדו. אני עברתי לקיבוץ ועמוס המשיך את חייו בעיקר ברדיו. רבים משיריו ממשיכים להתנגן ומזכירים לנו את ארץ ישראל הישנה והטובה. הוא היה איש של חברים. אחרי יציאתו לפנסיה הקדיש את חייו לכתיבה. חבל ששנותיו האחרונות היו מאוד לא קלות".
הזמרת דגנית דדו, מלווה בגיטריסט יובל קידר, שהופיעו עם אטינגר בארץ ובעולם שרו את השיר ב"קצה הים", שאת מילותיו כתב והם הלחינו. "הופענו הרבה עם עמוס", אמרה דדו. "הוא לימד אותנו ליהנות מהחיים, ובגדול".
"אני נזכר בימים שהייתי בלהקת פיקוד מרכז", ספד לו משה טימור. "כשמפקד הלהקה כעס על הלהקה וקרא לנו לסדר, היה לו משפט קבוע. 'חכו חכו, עוד מעט יגיע ללהקה עמוס אטינגר, אז תשמעו איזו שחקן הוא. יום אחד הגיע עמוס ללהקה. איזה זמר! איזה שחקן! אבל מה שהיה חזק אצלו הייתה היכולת לחבר שירים.
"באחד מספריו של עמוס מצאתי שיר שכאילו נכתב אתמול", המשיך טימור וקרא שיר מהספר "אהבות שכאלה": "היום כותב אני על מותי שלי. לא מפני שאני יודע שהוא יבוא. מפני שהוא כבר בא. כשסקרתי את פניהם של המשתתפים בצער ראיתי פנים של אנשים שלא הכרתי, פנים של אנשים שהכרתי, פנים של נערות שהכרתי, פנים של נערות שלא הכרתי, וראיתי את פנייך. אינני מבין מה את עושה פה עכשיו, כאשר גם מהמעט שהיה בינינו לא נותר דבר, או שסתם באת לכאן להיות בטוחה שבאמת הלכתי".
לפני ההלוויה אמר טימור: "עמוס היה מלא חיים וכישרון. הוא היה איש מצחיק, נעים הליכות, שכתב הרבה שירים. כשהוא הבטיח לכתוב שיר הוא יכול היה לסחוב את זה עד הדקה ה-90, אבל התוצאה הייתה נהדרת. הוא כתב מאות שירים יפים, אבל גם כתב ספרים מרשימים, שלא לדבר על 'חיים שכאלה'. הוא עוד יכול היה להעשיר אותנו בהרבה דברים, וחבל ששנותיו האחרונות לא היו קלות. עצוב היה לראות אותו אז".
יאיר שטרן, חברו הטוב, סיפר אחר כך על ההיכרות עם אטינגר. "הכרנו כשהגעתי לטלוויזיה בסוף 1970. עמוס כבר היה נטוע שם. התקרבנו ארבע שניםאחר כך. הוא עשה אז תוכנית 'חיים שכאלה' על אמא שלי רוני, אבל התוכנית הייתה בעצם על אבא שלי, אברהם יאיר שטרן. דרך אמא שלי הוא סיפר את הסיפור של לח"י ושל אבא. באותם ימים זה היה רעיון אמיץ לעשות תוכנית כזאת בטלוויזיה על דמות שבאותן שנים לא הייתה כל כך מקובלת. מאז נהיינו חברים נורא קרובים.
"בעוונותיי זכיתי גם להיות הבוס של עמוס כשהפכתי להיות מנהל הטלוויזיה. הוא היה אמן בנשמתו, משורר, איש מלא חיים ומלא תרבות והתעניינות בכל מיני שטחים, כולל ספורט. הוא היה עולם ומלואו. יצא לי בזמנו לעבוד עם אשתו הראשונה תמר אבידר כשהייתי עיתונאי ב'מעריב'. זה היה עולם של פעם. אני לא יודע אם יש היום דברים כאלה. אז כולם הכירו את כולם. גם בעבודה וגם מחוץ לעבודה".
מה אתה זוכר במיוחד מההיכרות ביניכם?
"'חיים שכאלה' רצה הרבה שנים עד שהגיע מנהל טלוויזיה חדש בשם יוסף בראל והפסיק את התוכנית. הוא חשב שהגיע זמנה לרדת, ועמוס היה הרוס מזה. מבחינתו זה היה סוף החיים. סוף העולם. הוא הסתובב נרגז וכועס והיה מוכן להרוג את בראל שפגע באחד הסמלים של הערוץ הראשון, אבל זה לא עזר לו. התוכנית ירדה, ועמוס התחיל לעשות 'חיים שכאלה' באופן פרטי. זה נתן לו קצת חיים מחדש, גם אם זה לא שודר בטלוויזיה. התחקיר וההיכרות עם האנשים מילאו את המצברים שלו מחדש".
בתום ההלוויה, כשכולם התפזרו, אמר אחד הנוכחים: "חשבתי שיגיעו לכאן הרבה יותר אנשים. לאיש שידע לספר כל כך יפה וכל כך על חייהם של אחרים הגיע פרידה מכובדת יותר. אבל מה לעשות, הדור שלנו הולך ופוחת. עוד מעט לא יישאר מאיתנו איש".