מה זה אומר על העולם שלנו, אם הכלב שלי זקוק לטיפול נגד חרדה?
כשהייתי בגן חובה מצאנו צב בחצר, הכנסנו אותו לקופסת נעליים והבאנו אותו לגננת. הוא היה כמה ימים איתנו, זו הייתה שמחה גדולה, עד שאבד או משהו, ומה שאני זוכר בבהירות זה שהגננת סיפרה לנו בדיחה, כנראה הראשונה שאני זוכר שסיפרו לי. זה היה על חילזון שהתלונן למשטרה שצב דרס אותו. איך זה קרה, שאל השוטר, והחילזון אמר: אני לא יודע, הכול קרה כל כך מהר.
כמה שנים אחרי זה, 30 בערך, הייתי על אופנוע בקו החוף בטנזניה, יחד עם בחור מקומי ששמו איברהים (שעוד שולח לי הודעות מצחיקות לפעמים לוואטסאפ), וראינו צב ים ענקי שוכב על הגב, וניסינו להפוך אותו, אבל התחוור לנו שהוא כבר איננו בין החיים, וניסיתי לספר לאיברהים את הבדיחה מהגן אבל לא ידעתי איך אומרים חילזון באנגלית, והוא לא הבין מה אני רוצה מחייו.
נזכרתי באיברהים השבוע, כי הוא לימד אותי ללכת בים בלי לדרוך על קיפודי ים, וחשבתי שיש לו כל מיני יכולות שלי לא יהיו בחיים, אבל אין לו וויי־פיי בכפר, אז מצבו של מי בעצם טוב יותר? ובכל מקרה, אולי החיים שלי טובים יותר, אבל חילזון באנגלית שנינו לא יודעים להגיד. כמו כן, בטרם נמשיך אציין כי הבדיחה השנייה שאני זוכר שסיפרו לי היא על ילד שיצא מהבית ונפל לבור ממנו לא הצליח לצאת, אז הוא רץ הביתה, הביא סולם ויצא מהבור. רמה גבוהה מאוד, מה יש לדבר.
למה אנשים בודקים את הגלידה לפני הקנייה? מה הסיכון הגדול? מה כבר יכול לקרות, חברים? שהגלידה לא תהיה טעימה? ומילא זה היה איזה אוכמניות-לימון. אבל וניל? מה אתה עוד לא יודע על וניל?
הלאה: נׂח, הכלב שלי, סובל מבעיות פסיכולוגיות. זה דבר לא ייאמן עד כמה מידרדרת האנושות, שאפילו הכלבים שלנו כבר לא מסוגלים להתמודד עם הפאקינג חיים. פעם מישהו אמר לי ביום הולדת שלו, שאם היו אומרים לו בגיל 18 שהוא יגיע לגיל 60 ויהיה אדם כל כך סקפטי, הוא לא היה מאמין (קחו רגע). ואני אומר שאם היו אומרים לי כשהייתי צעיר שיהיה לי כלב חרדתי, הייתי חושב שחומדים לי לצון. גם אם היו אומרים לי שיום אחד אעמוד בתור לגלידה בתל־אביב ומישהו לפניי יבדוק שישה טעמים לפני שיחליט מה לקנות, גם לא הייתי מאמין.
מה העניין הזה, תגידו? למה אנשים בודקים את הגלידה לפני הקנייה? מה הסיכון הגדול? מה יש בתקופה הזאת שהפך אותנו לחדלי אישים עד כדי שהסיכון שניקח גלידה שהיא לא בול לטעמנו הוא משהו שאנחנו לא מסוגלים לשאת? מה כבר יכול לקרות, חברים? שהגלידה לא תהיה טעימה? אז תאכל גלידה לא טעימה, מה קרה, אבא? תאכל קצת מהגלידה ולא תסיים אותה. וואו, ממש טוב מותך מחייך, מה יש לדבר. וגם מילא אם כל טועמי הגלידות היו בודקים טעמים מיוחדים. אני עוד יכול איכשהו (נגיד) להבין אדם שמבקש לטעום גלידה בטעם אוכמניות־לימון. אבל, הם מבקשים גם לטעום מהקפסולה של הווניל! מה אתה בודק בווניל? אתה נראה לי בגילי, מה אתה לא יודע על וניל שאתה עוד צריך לדעת?
תראו, הזמנים משתנים. אני מבין את זה. בשבת דיברתי על כך עם אחי. שאלתי אותו אם הוא זוכר את כתב היד של החברים מהכיתה שלו, חבר'ה שלמדו עימו לפני 40 שנה. הוא זוכר. יכול לדמיין את כתב היד של חבריו לספסל הלימודים. אבל את כתב היד של הילדים שלו הוא לא בטוח שהוא זוכר. וכמה מספרי טלפון אתה זוכר, תהיתי. שנינו זוכרים מספרי טלפון מהילדות, אבל מספרים של אלה שאנו מדברים עימם היום? בואו נגיד שאם יעצרו אתכם וישימו לכם טלפון בחדר ויאפשרו שיחה אחת, יש איזה מספר שאתם זוכרים בכלל, או שהייתם מחייגים 100 או משהו?
ולא שזה רע. אחי אמר לי בצדק שפעם גם ידעו לרכוב על חמורים. לאנשים הייתה טכניקה לגרום לחמור לזוז מהר יותר והיום לאף אחד אין מושג. וזה בסדר. אולי צריך להפסיק ללמד ילדים לכתוב על נייר? אולי האדם העתידי לא יזדקק לכך? זו בשורה לא טובה לאילון בר יוסף, אבל כל השאר יסתדרו. ולמרות זאת, אני קצת מתגעגע לאנשים שהיינו, לתקופה שבה ידענו לנווט בלי ווייז והעזנו לשלם על גלידה בלי לעשות ארוחת טעימות לפני כן. אני מבין שלאיברהים אין באמת עתיד מזהיר עם היכולת ללכת יחף בלי להידקר מקיפודי ים, אבל בואו, אם ממילא הוא גר בעולם השלישי, לא עדיף לפחות שלא תהיה תקועה לו מחט בבוהן?
אז אנשים בודקים גלידה ולכלב שלי יש חרדה, ובנוסף לזה יש לו גם צ'יפ. לקחתי אותו השבוע לווטרינר, והוא חידש לו אותו. ואני מעריץ וטרינרים, אל תטעו. הרי להיות רופא זה קל: אתה מתמקד בתחום אחד - יש רופא אף־אוזן־גרון, יש רופא אוזניים ויש אחד לעיניים ויש גם, אם תרצו ואם לאו, פרוקטולוג, שמקדיש את חייו לחורי תחת. הווטרינר לעומת זאת צריך לדעת הכול. הוא צריך לטפל בכאב ראש של פילה ובטחורים של הבאפלו, ועל הדרך גם להתקין צ'יפ או מה שזה לא יהיה על הכלב שלי. יש אפשרות שווטרינרים עובדים הרבה יותר קשה מרופאים, אם כי, צריך להודות, לרופאים אין את הפריבילגיה להרדים את המטופלים שלהם בכזו תדירות.
בכל מקרה, זה דבר די מדהים: הכלב שלי נלחץ כשאנחנו הולכים. זה פשוט לא ייאמן. הוא נכנס לחרדה כשהוא לבד בבית. מתי זה קרה שכלבים, שבילדותי היו מסתובבים חופשי כל היום וחוזרים עם ערב לאכול קצת ולישון, הפכו לרכיכות כאלה? המליצו לי לשלוח אותו למטפל בחרדה, מעין פסיכולוג כלבים. חברים, אני גדלתי בתקופה שמי שפחד לא קיבל טיפול, אלא כפכף בראש, אז את הכלב אשלח לטיפול עכשיו?
מוסר השכל? במקום שבו אנשים מבקשים לטעום גלידה לפני שהם קונים, כלבים יקבלו ציפרלקס. שבת שלום.
המטרה: להתחבר לגיל 50. האמצעי: לפצח את החידוש ל"סקס והעיר הגדולה"
ביום שבו אני צופה בסדרת החידוש של "סקס והעיר הגדולה", אני קמה בבוקר ומבינה שנקלעתי למלכודת בוטוקס. לפני בערך שנה החלטתי שזהו, אני לא משלימה יותר עם מצבו של המצח שלי. אנשים חושבים שנשים עושות בוטוקס כדי לחזור להיות שוב צעירות, אבל לפעמים את עושה בוטוקס פשוט כי הפנים שלך כבר לא משקפים את מי שאת. זה העלבון האמיתי בלהזדקן. אני למשל בן אדם אופטימי וקליל, אבל בשנים האחרונות התיישבו עליי מין פסי דאגה, ומה לי ולמצח כמו של ש"י עגנון שרוכן על עששית?
תמיד חשבתי שהזדקנות זה לאבד את היופי שלך, אבל לא, להזדקן זה סתם להיראות עייפה כל הזמן, לא משנה אם ישנת 17 שעות בלילה או חזרת מחופשה בטוסקנה, וכשאת נראית עייפה כל הזמן את מרגישה מובסת. מרגישה שאנשים מסתכלים עלייך וחושבים "לא משנה בת כמה היא, היא נראית כאילו החיים גמרו עליה ואין לה תקווה". מסיבות כאלו התקשרתי לרופאה הכי טובה בגוש דן, וקבעתי איתה שתזריק לי במצח. "את רואה", אמרה לי אחרי שסיימה להחדיר למצח שלי שתי מחטים דקיקות, "אם עושים את זה בעדינות, זה לא נראה מפלצתי. זה פשוט רענון קטן לפנים".
מאז הקפדתי ללכת אליה כל שלושה־ארבעה חודשים, והאמת? הייתי די מאושרת. זה נחמד לקום בבוקר למצח יחסית חלק, למרות שאף אחד לא שם לב. לפעמים זה מספיק שיש לך סוד קטן שאת חולקת עם המראה, משהו פצפון שגורם לך לצאת לרחוב ולהרגיש שאת מתה על עצמך. רק שבאותו הבוקר, נכנסתי לאפליקציה של הבנק וגיליתי ששוב נכנסתי לבור כלכלי. בהתחלה עוד שיחקתי עם המספרים, טוב, הילדות יאכלו החודש פחות עוף, בוטוקס זה צורך חיוני בדיוק כמו ארנונה, עד שבסוף הגעתי למסקנה שלא, אין שום מצב שאני מוציאה 1,600 שקלים על הפנים שלי כרגע.
יש מלכוד שלא כל כך מדברים עליו עם בוטוקס, את חייבת להמשיך לחדש אותו כל הזמן, אחרת הפנים שלך יהיו מקומטים אפילו יותר ממה שהם היו לפני שהתחלת עם השיט הזה. פתאום קלטתי שכבר עברו מזמן ארבעה חודשים מאז הפעם האחרונה, ועכשיו לא רק שהמצח שלי יותר מודאג מתמיד, הוא כבר ממש נראה כאילו שעוד מעט יקראו זן חדש של כלב בולדוג על שמי. "יופי", חשבתי, "מה עשית לעצמך? נכנסת למחויבות טיפוח שאין לך שום גב כלכלי לעמוד בה, ועכשיו את במצב אפילו יותר דפוק ממה שהיה קודם".
כשהתיישבתי לצפות ב"פשוט ככה", ככה קוראים לרימייק של סקס והעיר, חשבתי לעצמי שזו יכולה להיות אחלה עלילה לאחת הבנות. היא נתקעת עם בוטוקס שקרס ופשוט לא יכולה לחדש. אבל מבט ראשון בקארי, מירנדה ושרלוט הבהיר לי שטעיתי. אמנם חלפו 20 שנה מאז שפגשתי אותן בפעם האחרונה, אבל זה לא נראה ככה מבחינת בגדי המעצבים, הנעליים היקרות, תסרוקת ה"רק יצאתי מהמיטה המבולגנת" שהנונשלנט שלה עולה לפחות 500 דולר אצל הספר. לא היה ספק, לנשים שעמדו מולי לא תהיה שום בעיה לחדש את הבוטוקס שלהן.
שרלוט נראתה כאילו שהיא מחזיקה בפנטהאוז שלה שלושה מנתחים פלסטיים בתורנות תמידית. קארי כאילו שהיא וסטינג חברים טובים וקופצים לפעמים לטרנסילבניה, לעשות כמה בריכות במעיין הנעורים. יותר מאוחר, גם עשו לנו תזכורת למצב הנדל"ן שלהן. מתברר שמירנדה גרה בבית לבנים חום בברוקלין, וקארי בראדשו מחזיקה לא דירה אחת בניו־יורק אלא שתיים - היא גם גרה עם ביג וגם השאירה לעצמה את דירת הרווקות הישנה שלה. כי דירה במנהטן זה בדיוק כמו ג'ינס שלך מכיתה י"א שאת שומרת בשביל הנוסטלגיה, הגיוני.
"מה קורה פה?" אמרתי לרן, "היה חתיכת משבר כלכלי ענק בעולם, אחר כך הגיעה הקורונה, אתה באמת רוצה להגיד לי שאף אחת מהנשים האלו לא נפגעה אפילו קצת?" עכשיו, סקס והעיר תמיד הייתה ממלכת פנטזיה של בגדים יפים ודירות פאר, וזה אף פעם לא היה הגיוני כמה כסף רץ אצל עיתונאית סקס, ועדיין, אם כבר עוסקים בחייהן של נשים בנות 55, לא היה צריך לראות שלפחות אחת מהן ספגה כמה חבטות בפגוש הכלכלי או המקצועי?
צריך להגיד את האמת, גיל 50 פלוס הוא לרוב לא פסגת ההצלחה והקריירה בחייו של בן אדם. אנחנו תמיד ידענו לזהות באיזה כיוון נמצא העתיד. יש לכולנו את היכולת להריח מי פוסע לקראתו על שביל נוצץ, מוזהב, בדרך למחר, מי יודע מה זה קריפטו לעזאזל. ומי לא יעזור לו אף בית דין, הוא כבר לא שייך לעולם החדש. כשאני נכנסת בטעות לבית קפה חדש ומגניב בפלורנטין, אני כבר לא חושבת "הו, הם בטח שואלים מי זו הג'ינג'ית המעניינת הזאת עם מעיל העור של הבלש האנגלי". לא, אני יודעת שהאנשים הצעירים והיפים בוהים בי באכזבה, כי הנה נכנסה אישה עייפה בגיל של אמא שלהם. בא לי לפעמים לצרוח שהייתי פעם, שאני עדיין. לצרוח, "אין לכם מושג מי אני, פעם עליתי במעלית של מלון בוונציה עם בראד פיט, פעם הייתי מודליסטית עירום".
פעם חשבתי שאני מוקפת בקסם, שגם אם אני לא אעשה כלום, יקרו לי דברים נפלאים בקרוב. היום אני יותר מאמינה בדברים מדכדכים כמו בסוף כולם מתים, אין מה לעשות, ואף פעם לא כדאי ללכת לישון עם כלים בכיור
פעם חשבתי שאני מוקפת בקסם, שגם אם אני לא אעשה כלום, יקרו לי דברים נפלאים בקרוב. היום אני כבר לא מאמינה שמה שלא יהיה אני אנצח בסוף, יותר מאמינה בדברים מדכדכים כמו בסוף כולם מתים, אין מה לעשות, ואף פעם לא כדאי ללכת לישון עם כלים בכיור. יום אחרי יום, אני נשבעת לעצמי שמחר אני אקום מהספה ואצא למלחמה הארורה הזו שבני 50 צריכים לצאת אליה כדי לתת עוד סיבוב אחד, עוד פייט אחרון, קאמבק מרהיב. רק שאין לי כבר שום אש, אמביציה, רעב בגוף, ואני יותר אייג'יסטית כלפי עצמי אפילו מהבחורה ששאלה עליי בטוויטר, "היא? היא עוד חיה בכלל?"
אני לא הייתי בגיל ההתבגרות או אפילו בשנות ה־20 שלי כשראיתי את הסדרה בסיבוב הראשון. לא, אני הייתי בערך בגיל של קארי בראדשו והבנות, ואני בערך בגיל שלהן גם ברימייק הזה. "שלום לך", חשבתי לעצמי כשהמסך השחור התחלף והפריים הראשון של שרה ג'סיקה פרקר הופיע. הייתה איזו התרגשות בלחכות לשמוע את שרה ג'סיקה פותחת את הפה ומוסרת את הטקסט הראשון שלה, כמעט כמו לפגוש את עצמך במסעדה אחרי 20 שנה שלא התראיתן. לראות מה השתנה, מה נאבד, אולי גם נוספו כמה דברים טובים?
בגלל זה כל כך התבאסתי כשהיא עמדה באמצע המסעדה, והדבר הראשון שהיא אמרה היה "זוכרים שהיינו כולנו מחויבים מבחינה חוקית לעמוד במרחק שני מטרים אחד מהשני?" אז בסדר, הבנתי. חייבים לעשות סדר על ההתחלה ולהבהיר שהסדרה קורית אחרי הקורונה. אבל ראבק, קארי, זה מה שיש לך להגיד אחרי כל כך הרבה זמן? דאחקה של "הקורונה זה גן עדן למיזנתרופים" מהפייסבוק? קארי קיבלה סוף־סוף את השולחן המיוחל והביעה את שמחתה בלקפוץ באוויר ולמחוא כפיים כאילו היא רוכבת רודיאו בת 19. ושם התחלתי אקטיבית לקלל.
בסדר, לקארי תמיד הייתה קופצנות של גור נוירוטי, אבל היא בת 50 פלוס, למען השם, גיל שבו כל הנשים שאני מכירה מתלוננות שקצת קשה להן להתרגש מדברים כמו פעם. כבר אכלנו בכל המסעדות הווייטנאמיות החדשות, כמה כבר אפשר להתעלף מאגרול עם פטריות שיטאקי. את כבר יודעת שהילדה שכעסה עלייך בלילה תיתן לך חיבוק מחר בבוקר, שכל ההבטחות שנתת לעצמך בחופשה המדהימה שלך ביוון, דברים כמו "אני חייבת להתחיל לשחות בים כל בוקר, גם בחורף" יתפוגגו בשנייה שתשימי רגל בנתב"ג. אני כבר כמעט לא מצפה לשום רגע טהור של אושר שלא יתחלף תוך יום בסחלה של עצב. יודעת שגידול ילדים זה העבודה היחידה בעולם שאת יודעת שהצטיינת בה רק כשמפטרים אותך והילד עוזב את הבית. וגם שמי שמטנפת עליי היום, תשכח מזה בעוד יומיים. אז להתרגש מזה שעברתי סלקציה במסעדה? בחייאת.
ואז הגיעה התפנית הטרגית, לא נעשה פה ספוילרים. נגיד רק שהאובדן בא לבקר, אובדן ענק ממוטט. הנשים חזרו לדבר באמת, פתאום יצאו מהן שוב התובנות הרגשיות המדויקות האלו שהפכו את סקס והעיר לאירוע שעיצב דור שלם. ויחד עם זאת, שמתי לב למשהו אחד שלא השתנה. שעם כל העצב והיגון, הנשים הן עדיין פביולס בדרך שלהן. פביולס זה אולי ה־מונח שסקס והעיר הגדולה הכניסה לתרבות שלנו. בתרגום חופשי לעברית זה אומר "להיות גדולה מהחיים". גם כשרע לך, גם כשנכשלת נוראות בעבודה, או ששוב זרק אותך מישהו שקטן עלייך בחמש רמות, קחי דרינק ליד, שימי על עצמך משהו מהמם ומופרך ברמה של שמלת נשף עם טישירט פילים מלמעלה, ולכי לצחוק עם החברות שלך. אפילו עכשיו, כשהן בנות 55, התכונה הזאת להישאר גדולה גם כשהחיים קטנוניים נשארה. והנה, זה משהו שאיבדתי ואסור היה לי לאבד. בוטוקס קורס או לא, זה שאת בת 50 זה לא אומר שאת צריכה לאיין, להעלים את עצמך, להיות בשקט. שימי את הרגליים שלך על הרצפה עד הסוף, ותכריזי, אני כאן, וזה נפלא.
הייתי פעם בת 32, ואיזה יצור מפואר הייתי. התלבשתי יפה, היו לי מלא חברות, מסיבות ודברים פשוט קרו לי. בגיל 50, אין לי ספק שאני פחות מפוארת ממה שהייתי אז, הלכה לי האמונה, נשחקה התעופה העצמית, יש לי הרבה פחות פוזה. אבל כן הרווחתי המון שקט שנובע מזה שאני יודעת שהכול משתנה כל הזמן ואין שום דבר קבוע, וכבר לא מנצחים אותי במשפט מרושע אחד כמו פעם, כולה אנשים, הם ימותו גם. "עכשיו רק צריך להוסיף לזה קצת פביולס", אני אומרת לרן, שבינתיים כבר חצי נרדם, אבל לפחות הוא איתי.
