הדבר הראשון שמתחשק לכם לעשות במקרה שמזדמנת לכם היכרות עם מאיר שלו הוא, כמובן, לנסוע אליו לעמק. כל המיתולוגיה והרומנטיזציה סביב שלו – גינת הבר שלו, הקשר העמוק שלו לנופי מולדת ואדמת העמק בפרט, כל החספוס החלוצי־אבל־שנות־האלפיים הזה – הם משהו שאתם רוצים כרטיס כניסה אליו, או לפחות הצצה מגוף ראשון.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זה מיותר לחלוטין, מתברר בדיעבד. שלו אכן מתגורר ביישוב אלוני אבא כשסביבו גינת בר מטופחת ונוף פתוח ומערסל אל העמק, ובדירת הסוכנות הפשוטה שלו, לצד שולחן הכתיבה הישן והחתולה פיצה ("היא היורשת של קרמר. אחרי שהוא מת הגיעו הנה חתולים לאודישנים להחליף את מקומו") – תוכלו לקבל, וקיבלתי, מרק שעועית מצוין, תוצרת עצמית, עם תועפות פטרוזיליה ששלו קוצץ פנימה בלייב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כל זה בשביל ספרו החדש, "אל תספר לאחיך" (הוצאת עם עובד), וזה לגמרי בלתי נחוץ. כי אין בספר הזה שום דבר שקשור לכלום מכל זה. זהו ספרו הראשון של שלו שהוא לחלוטין נטול חקלאות, עמק, כפריות, שורשים – מנטליים או פיזיים – או חיות בר כלשהן; לא, זה ספר שגם שלו, בן 73, מסכים איתי שהיה הולם יותר לקיים את הראיון בעניינו בדירתו שבתל־אביב. יש גם כזו.
זה צד כמעט בלתי מוכר של מאיר שלו, התל־אביביות זוטא שלו. העובדה שהוא מחזיק דירה גם בלב העיר, שאפשר היה לראותו פה ושם ב"נילוס" – פאב אופנתי במורד רחוב אלנבי – עם חברו הטוב (שהורשע בהטרדה מינית ומרמה וירצה עשרה חודשי מאסר) ניסו שחם. ההוויה האורבנית העכשווית – ששלו לא זר לה – יכולה הייתה לשמש רקע מתבקש בהרבה לשיחה על "אל תספר לאחיך", הספר שבו שלו עושה משהו שלא עשה מעולם: כותב רומן מתח, רומן ארוטי, רומן אימה, רומן קצר ומצומצם יחסית – בגלריית הדמויות וגם במספר העמודים – שבמרכזו לילה אחד בלבד וסטוץ שהולך ומסתבך בין גבר לאישה.
הזהו מאיר שלו? אה, כמובן. למקרה שהחמצתם. גם זהו. ו"אל תספר לאחיך" הוא, איך לא, ספר שאין דרך להניח מהיד מהרגע שגמעתם עמוד ראשון. זה שלו בהילוך מהיר, שלו שכתיבתו כמו מתכנסת כאן ממניפה מרהיבה לאגרוף אפקטיבי. שלו על ספידים.
סיפור המסגרת מפגיש לליל שתייה ועדכונים שני אחים בני 60 ומשהו – איתמר יפה התואר והרווק הנצחי שמתגורר בארה"ב ומגיע לביקור שנתי בישראל – ובועז, האח הנשוי. בעודם לוגמים עוד ועוד כוסות בוכא (ליקר תאנים), מגולל איתמר את סיפורו של סטוץ בלתי נשכח שלו מלפני כ־20 שנה בזרועות בחורה מסעירה בשם שרון, שאספה אותו בפאב, הביאה אותו אל ביתה, ולאחר שסירב להבטיח לה שיישאר עד הבוקר העלימה את משקפי הראייה שלו והפכה אותו לעיוור למשך שעות רבות. התוצאה היא התגוששות גבר־אישה – כולל כל הרפרטואר האפשרי והבלתי אפשרי, ממין לא שגרתי ועד, בלי ספוילרים, דם אמיתי – לאורך לילה עמוס תפניות וגילויים.
בעולם מנומס פחות ופשטני יותר, הייתי כותב "50 גוונים" פוגש את "מיזרי", אבל "אל תספר לאחיך" הוא לא זה ולא ההוא; הוא עבודה שלוית לתפארת, כתובה לעילא, ועדיין לא דומה לשום דבר שהאיש פירסם בעבר. "לפני המון שנים, כשהייתי סטודנט, הייתה בחורה שעוללה לי משהו דומה", שלו מנסה להסביר. "היא פשוט אמרה: אני לא רוצה שתלך, וניצלה מום שלי: את קוצר הראייה. היא לכדה אותי רק לשעה בערך, אבל זה יצר אצלי חוסר אונים, ולמרות שלא הגענו לכדי אלימות, אני זוכר שזה נתן לי הרגשה לא נעימה".
בכלל, הוא אומר, יותר משהספר החדש הוא על אחים או זיונים, מדובר בסיפור על קוצר ראייה – נושא שמעסיק אותו מילדות. "בנהלל של שנות ה־50 הסתרתי את קוצר הראייה שלי, כי נכד של אנשי העלייה השנייה עם משקפיים היה בעצם הצהרה שהציונות נכשלה. לא לזה הם חתרו. וידעתי שאני קצר רואי, וחייתי בעולם מעורפל עם כל מיני שיטות הסתרה, שאפילו ההורים שלי לא הבחינו, עד שהמורה שלי לחשבון ראה שאני לא קורא את השאלות שהוא כותב על הלוח. המשקפיים הראשונים שלי, בגיל עשר וחצי, כבר היו של 2.5 דיאופטריות בכל עין. והתחדדות העולם הייתה כמו פגיעה פיזית, לא יכולתי להתרגל לזה. עד היום אני מסתובב מדי פעם בלי משקפיים רק כי נוח לי גם בעולם המעורפל, הפחות מחייב".
"מדובר בלילה שבו בחורה פוגשת גבר יפה מאוד בבר, וכמו שקורה, הם הולכים אליה הביתה, והם לא באו לשם כדי לקרוא יחד את שירתו של הורטיוס. אבל הסיפור הוא לא סיפור הזיונים, אלא סיפור המאבק ביניהם"
הסיפור חיכה להיכתב זמן ארוך. בתשע השנים שחלפו מאז "שתיים דובים", שלו הספיק לפרסם את "גינת בר", להתחיל לכתוב עוד שני רומנים ולא לסיים אף אחד מהם; את הראשון זרק קומפלט לפח "כי זה לא היה טוב", והשני – רומן תנ"כי רחב־יריעה – יהיה "כנראה הספר הבא שלי". אבל הספר הנוכחי בער בו פתאום הרבה יותר. "רציתי את המשהו האחר הזה. העורך המנוח שלי, אברהם יבין, אמר: נגר צריך לדעת לעשות לא רק ספות, גם ארונות – הוא תמיד הדגיש את העניין הזה שסופר הוא בעל מלאכה. והרגשתי את הצורך לכתוב הפעם ארון ולא שולחן".
אין סכנה שיגידו שמאיר שלו המבוגר הפסיק לעסוק בהתיישבות ובחקלאות והתחיל להתעסק בזיונים?
"ה'יגידו' הזה הופיע גם לגבי הספרים הקודמים, כשהיו הרבה אנשים שאמרו שאני לא יודע לעשות שום דבר חוץ מלכתוב על ההתיישבות העובדת, ושאני חוזר על עצמי וכו'. לא נתתי את דעתי על האמירות האלה בעבר, ואני לא אתן גם הפעם".
גילית שקשה לכתוב מין בעברית?
"אני ממילא לא מתייחס בספרים שלי למבנה האנטומי של חלציה של הגיבורה, נגיד ככה. אני לא אוהב, ואין צורך בזה. מה שבועז, האח, דורש לדעת בספר, 'איפה כל רגל הייתה', איתמר לא מספר לו בפרטי פרטים. תשמע, מדובר בלילה שבו בחורה פוגשת גבר יפה מאוד בבר, וכמו שקורה, הם הולכים אליה הביתה, והם לא באו לשם כדי לקרוא יחד את שירתו של הורטיוס. אבל הסיפור הוא לא סיפור הזיונים, אלא סיפור המאבק ביניהם".
לא חששת שתצא מזה אשמאי?
"יחסים עם בנות המין השני מעניינים אותי בערך מגיל ארבע, וגם היום. אני זוכר שכילד, אמא שלי הייתה צוחקת שהתיאוריות של פרויד על גיל החביון לא קיימות אצל הבן שלה. אני תמיד העדפתי את החברה של הילדות בגן. הייתי מאוהב בילדות כל הזמן".
להלן הבהרה: להוציא הגרעין הסיפורי הבסיסי, אין ב"אל תספר לאחיך" שום דבר אוטוביוגרפי – "בספר הזה לא מכירים את הדודים שלי, ההורים שלי, הסבתות שלי – זה באמת ספר שכולו פרי תוצרת של עבודה ספרותית", שלו אומר. "אני גם לא חושב שאני אעניש את הציבור ברומן אוטוביוגרפי".
זו התבטאות משעשעת טיפוסית לשלו, שברגע שאתם צולחים את חשדנותו וריחוקו הראשוניים תגיעו עד מהרה אל צדדיו המצחיקים, הביתיים ומלאי הסתירות הפנימיות. מצד אחד, לפניכם גבר מחוספס של עבודת כפיים חקלאית, חיבה לג'יפים ולשטח ונכונות תמידית ללכוד נחשי צפע גינתיים באמצעות מגב ביתי ויד אחת פנויה. מצד שני – המשקפיים, החנוניות המוצהרת, סט הרגישויות של סופר גדול.
מיהו מאיר שלו באמת? בוודאי הכול מהכול. ונדמה שספרו החדש כמעט קורא לחיטוט בנקודות ההשקה, בתקווה שיש כאלה, בין גלגולו הנוכחי כמספר שמבטיח לך "פירורים מהמיטה" – כפי שאומר איתמר לאחיו בועז בספר – לבין שלו של החיים האמיתיים.
בפרספקטיבה של שנים, מונוגמיה היא בחירה בעייתית בעיניך?
"בחיים, כל בחירה שאתה עושה מונעת ממך דברים אחרים; קניתי מכונית שנוסעת טוב בשטח? קיבלתי מכונית שהביצועים שלה על הכביש לא ממש מרגשים. זו טויוטה לנדקרוזר קצר, אגב; אני הולך ומתרכך עם הגיל".
העבודה על "אל תספר לאחיך" נמשכה כשלוש שנים, שבמהלכן ערך שלו לא מעט תחקירים, טכניים ורגשיים כאחד. הוא נפגש עם מכונאי צוללות ומדריכי כושר – מקצועותיהם של שני האחים – וגם עם 12 גברים יפי תואר, לצורך כתיבת הדמות הראשית של איתמר היפה. "רציתי לדעת איך נראים החיים בתור גבר יפה, ושמע, זה עולם שלם", הוא משתף. "כולם אומרים 'אבל אני בכלל לא יפה', אבל אחרי רבע שעה של שיחה אתה מבין שהם מודעים ליופיים, ומקצתם משתמשים בו בצורה מושכלת. ראיינתי גברים מגיל 19 עד כמעט 90, שהגעתי אליהם אחרי ששאלתי נשים שאני מכיר אם הן מכירות גברים יפים, וקיבלתי מספרי טלפון. זה היה מאוד משעשע; צילצלתי והצגתי את עצמי, 'אני כותב ספר שהגיבור שלו הוא גבר יפה, אמרו לי שאתה גבר מאוד יפה, האם אני יכול לפגוש אותך לשיחה?'".
זה בטח הביך אותם.
"אבל אף אחד מהם לא אמר 'לא'. סיקרנה אותם השיחה שעתידה להיות בינינו".
מה גילית? זה שונה מלהיות אישה יפה?
"בכמה דברים זה דומה מאוד. גם הם מכירים את התופעה של הדלתות הנפתחות והזרועות המחבקות והחיזורים והפניות".
זה עורר את קנאתך?
"לא. אני מעולם לא חשבתי שאני נער או גבר יפה, כי לא הייתי. וניסיתי לפצות על המראה באמצעות היכולת שלי להצחיק. זה עבד".
כמה חששת שלספר בנושא כזה עלולה להתגנב התבטאות שתצא מקטינה או מחפיצה כלפי נשים, אפילו בלי שתהיה מודע לזה?
"כיום אני חושש מהתבטאויות כאלה גם כשאני קונה במכולת. אני יודע שיש בדיחות שהיו עוברות יופי כשהייתי בן 20 ואסור לספר אותן יותר. אני מקבל את זה, רק קצת מרחם על הדור שנכנע בקלות כזאת לתקינות הפוליטית. אני חושב שהכניעה הייתה ללא תנאי ומוגזמת".
יש לך את החשש הכל־גברי הנוכחי שמשהו מהעבר שלך יצוף פתאום?
"שלדים בארוני? לא חושב. היו מקרים שבהם ניסיתי, סורבתי ונסוגתי. אבל לא כפיתי את עצמי אף פעם על אף אישה. אני חושב שהנשיקה הראשונה שלי עם אשתי, כשהיינו בני 17, אם אתה רוצה, אפשר לפרש אותה היום כסוג של הפעלת כוח. הלכנו יד ביד, כשאני מענה את עצמי במחשבה איך סוף־סוף אני אנשק את האישה שכה מענה את לילותיי וכה מושכת אותי, וכמעט בלי לשים לזה לב פשוט משכתי אותה אליי פתאום בכוח כיוון שידינו היו אחוזות והתנשקנו. אחר כך התנצלתי, והיא אמרה: זה דווקא מאוד מצא חן בעיניי".
תנועת מי־טו הלכה רחוק מדי בעיניך, אפרופו המאסר של חברך ניסו שחם?
"ניסו שחם לא הסתבך עם מי־טו אלא עם מערכת המשפט. התברר שהוא מעולם לא כפה את עצמו על אישה, וחלק מהנשים אמרו בחקירה שהן היו היוזמות. אני חושב שמערכת המשפט הלכה רחוק מדי; הוא היה ראוי לענישה מסוימת אבל לא מה שהוא קיבל. אם הייתי חושב שניסו שחם אנס או כפה את עצמו על מישהי, הוא לא היה חבר שלי".
המקומות שמהם מגיע שלו ידועים: יליד נהלל, בנם של המורה והסופר הירושלמי יצחק שלו והמורה בתיה בן־ברק, שירות בסיירת גולני, פציעה מארבעה כדורים במלחמת ההתשה, קריירה טלוויזיונית מבטיחה כמבקר עיתונות וסטיריקן נשכן, שבירת כיוון חדה בגיל 40 לכתיבת רומנים רחבי־יריעה שנכנסו מיד לקאנון הישראלי – בהם "רומן רוסי", "עשו", "יונה ונער" – לצד ספרי ילדים מצליחים וטור שבועי ב"ידיעות אחרונות". נדמה שכמעט הכול כבר ידוע על האיש, ועדיין, שלו אוהב לנוע לא פעם בדרכים לא סלולות.
"אני לא בן־אדם פחדן", הוא אומר. "בגיל 40, כשהחלטתי שאני מפסיק לעבוד בטלוויזיה – שהיה לי בה מעמד טוב והצלחתי בה יפה וכבר התחילו להגיע הצעות לקראת ערוץ 2, קמתי והתפטרתי. ויתרתי על קביעות ומשכורת והימרתי הימור של ממש. ומדי פעם אני יוצא לאיזושהי הרפתקה. הספר הזה הוא ביודעין יציאה לכיוון חדש, אחר. הוא הראה לי קשיים חדשים שלא הכרתי, כמו איך לבנות עלילה קטנה – רק לילה אחד – אבל רבת־נפתולים".
נתקעת הרבה במהלך הכתיבה?
"אני תמיד נתקע, בכל ספר. בדרך כלל כשאני נתקע אני כותב ספר ילדים, ואז אני נרגע. ולפעמים אחרי חצי שנה אני מסתכל עליו ושואל: מי צריך את זה בכלל, ואני זורק את זה".
כלומר מוחק מהמחשב?
"דליט, טיוטות שרופות, הכול. ובדרך כלל כשאני מחליף מחשב אני מוציא החוצה את ההארד־דיסק ומועך אותו. עושה דליט עם פטיש חמישה קילו. אני לא מתמצא בעולם המחשבים מספיק כדי לדעת איפה המסמכים שלי משוטטים, ואם יש שם משהו לא טוב, אני לא רוצה שזה יתפרסם. כי אחד הדברים שאני מאוד לא אוהב זה שמדי פעם מוצאים באיזו קופסה מעופשת באיזה ארכיון טיוטות או מכתבים שלסופר לא היה לו אומץ או שכל להשמיד, ופתאום קופצים ומפרסמים דברים שאתה מיד מבין למה הוא לא פירסם את זה בעצמו".
השנתיים האחרונות שיגרו את שלו ממילא לדרכים לא נודעות. העורך המיתולוגי שאיתו עבד, אברהם יבין, נפטר, ואת הספר החדש ערך יובל שמעוני ("היו לי חששות, אבל היינו מאוד נינוחים אחד מול השני ובהחלט נרגעתי"). לפני כשנתיים נפטרה אחותו, רפאלה שיר, שיצרה איתו את "גינת בר", ומסביבו נדמה שהכותבים הולכים ופוחתים, בהם יהושע קנז, חיים גורי ועמוס עוז, שהלכו לעולמם.
פרשת הגרסאות המשפחתיות להתנהלותו של האחרון מעוררת בשלו עניין, גם אם לא מעבר לזה. "אני מכיר את המשפחה", הוא אומר, "ואני חושב שכאבה של גליה הוא כאב אמיתי, והיא כנראה הגיבה ברגישות מאוד גבוהה כילדה למה שקרה. אין לי אפשרות להוכיח מה קרה, אבל כשאני הייתי ילד קטן, אין לך מושג כמה מכות ילדים קיבלו מההורים שלהם. אני זוכר, בשיכון שגרנו בו בירושלים, היינו שומעים את הצעקות והזעקות והבכיות מכל מיני חלונות".
אתה רואה בעצמך הגבר העומד אחרון מבין הכותבים המובילים בני דורך?
"חיים באר מבוגר ממני בכמה שנים. גרוסמן צעיר ממני בכמה שנים. אבל אין לי גנטיקה טובה; אמא שלי מתה בגיל 64 מסרטן השחלות, והקשר שלי איתה היה מאוד חזק. אז כששואלים אותי ממה אני עתיד למות אני אומר: מסרטן השחלות. אבא שלי מת בגיל 74, הייתה לו היסטוריה קרדיולוגית, ואני אגיע לגיל שבו הוא מת בעוד כמה חודשים".
כמה אתה מפחד?
"אני קרוב לגיל 74, בוודאי שאני חושב על המוות לפעמים, ובעיקר זה נראה לי פשוט לא לעניין, הסידור הזה. יש לי עוד המון דברים לעשות. ויש לי חברים שבאמת נעשו בטטות עם פרישתם, אבל אני עובד באותו קצב ובאותה צורה כבר 35־40 שנה. לגבי הפחד – כשנפצעתי במלחמה כמעט מתי, והתחושה הזאת של קרבה אל המוות הייתה תחושה מאוד נעימה בדרכה. איבדתי הרבה דם, וכנראה זה מכניס אותך לאיזה דליריום כזה נפלא שלא ידעתי מעולם, והתחושה הזאת של הריחוף ושל הנה אני הולך למות הייתה תחושה נעימה באיזשהו אופן. הכאבים, שהיו נוראים בדקות הראשונות, פתאום פגו. לא איבדתי הכרה. לא ראיתי מנהרה לבנה אבל חשתי התרוממות. אז הדבר שמפחיד אותי הוא לא שאני אמות בחטף אלא אחרי תקופה משפילה של רפיון חושים וגוף".
יש דברים שאתה מתחרט שלא הספקת?
"ברור לי שאני לא אכתוב עוד עשרה רומנים, אבל אם אכתוב עוד שניים אני אהיה מרוצה. החשש הוא שאני לא אייצר את אותו נפח ספרותי שאולי רציתי לייצר, וגם לא ברמת הכתיבה של נבוקוב, למשל. אז יש סופרים טובים ממני ואני יודע מי הם. פוקנר ונבוקוב, למשל".
ובארץ?
"יש בארץ סופרים מצוינים, אבל לא הייתי הולך לקורס כתיבה אצל אף אחד מהם".
אתה חש ירידה ביכולות כלשהן?
"אני שומע פחות טוב, נע פחות טוב, משתין פחות טוב, השרירים שלי נחלשו, אני כאוב יותר. זה טבעי. אבל אני עדיין עולה כל שנה כמה פעמים לגג והולך לאורך שולי הגג עם מפוח כדי להעיף משם עלים. זה לא מומלץ, אבל אני צריך להרגיש שאני יכול".
יש גם צורך להיאחז בליבידו?
"השאלה אם הליבידו אוחז בך. זה הוא מחליט. כמו שאמרה לי פה גברת אחת מהיישוב, בת גילי בערך: 'בן כמה אתה עכשיו?' והייתי אז בן קרוב ל־70. והיא אמרה, 'יש משהו שאתה עושה היום יותר טוב ממה שעשית בגיל 50?' אמרתי לה, 'לא, אין'. אבל זה כל כך ברור לי שאלה פני הדברים. זה גורם אי־נוחות אבל זה המצב וגמרנו, אני לא מתעסק עם זה. וכשאני רואה את ערימת הבחורים שתלויים בנינג'ה, זה משהו שלא מעורר בי שום תחושת קנאה או החמצה. בכלל, בנוגע לספורט אני אומר: קרפיון מהשוק שוחה יותר טוב מפלפס. כל כלב זקן קטוע רגליים רץ יותר מהר מיוסיין בולט. וכל שימפנזה ממוצע עובר את מסלול הנינג'ה במהירות פי אלף יותר גבוהה. לכן זה לא עושה עליי שום רושם".
עכשיו אנחנו אוכלים את מרק השעועית המצוין והעשיר של שלו – "אני עקר בית לא רע בכלל", הוא מעיד, ונזכר בליל הסדר הבודד שהעביר בגפו ממש כאן, ליד שולחן הכתיבה הזה, במהלך שנת הקורונה הראשונה. "אחר כך טענתי שארוחת הסדר שלי הייתה הכי טעימה כי אני יודע לבשל את מה שאני אוהב לאכול ופינקתי את עצמי".
מה אתה אוהב לאכול?
"אני אוהב סלט ירקות ישראלי. ביצייה עין. סטייק שעשוי כמו שצריך. מרק עוף, מרק שעועית, ודברים חרוכים – עגבניות, בצלים".
שריקת מטוסי חיל האוויר מפלחת מדי פעם את הנוף הפסטורלי ונשמעת היטב גם בתוך הדירה, ושלו מודה שלגבי המלחמה הסמוכה הוא חצוי: "אני בחילוקי דעות פנימיים; הרי סבא אחד שלי הוא מאוקראינה וסבא שני מרוסיה. הם כבר מתו שניהם, ובכל זאת, יש לויאליות לשניהם".
הפוליטיקה הישראלית עדיין בוערת בו מספיק כדי לפרנס את הטור בעיתון, גם בעידן שאחרי נתניהו. "השתתפתי בהפגנות נגד שלטונו ואני חושב שהוא היה ראש ממשלה גרוע ביותר, אבל מטריד אותי בעיקר הימין הדתי, שקובע את סדר היום במדינה הזאת".
תחת הממשלה הנוכחית אתה מרגיש רגוע יותר?
"אני לא רגוע. האמת היא שאני בכלל לא מזהה את רוב הח"כים, לא יודע איך קוראים להם ולאיזו מפלגה הם שייכים. אני חושב שגם בנט וסער לא יודעים, הכל נראה שם אותו דבר".
תמיד יש את דודי אמסלם.
"תשמע, איש מהמצביעים של הליכוד לא יצביע לו אם הוא יהיה ראש הרשימה, כולל המצביעים המזרחים. בסופו של דבר, כל המזרחים של הליכוד העריצו ובחרו במנהיג האשכנזי הפריבילגי השמנמן מקיסריה".
את הדברים האלה אומר שלו תוך שהוא קם להביא מגב על מנת להדגים לי, כפי שהבטיח, איך לוכדים באמצעותו נחש צפע. זה לא נראה מסובך, רק מפחיד, למרות ששלו מרגיע שאין מקום לדאגה, וגם שולף צילום שלו מחזיק בגאווה בנחש הצפע האחרון, והארוך במיוחד, שלכד בגינה.
אתה נראה כאן גאה ומחויך כחתן בחופתו.
"בוודאי. מה נשאר לגברים לעשות, תגיד? יש המון דברים אחרים שאנחנו רוצים לעשות ואז אומרים עלינו שאנחנו וולגריים, שטחיים, ילדותיים, גסי רוח. אתה תופס צפע, ביד, אף אחד לא יכול להתלונן".
דווקא ב"גינת בר" כתבת ש"אדם צריך להכיר בירידה של יכולתו עם הזמן. כך אפסיק יום אחד לכתוב ספרים וללכוד צפעים".
"אני משער שהצפע הבא, יכול להיות שאני כבר לא אתעסק איתו. או שאולי רק עוד אחד".
פורסם לראשונה: 07:45, 04.03.22
