שבועות אחדים לאחר ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב הודיעה "אמזון" כי המכירות של "1984" גדלו ב-700 אחוזים. 66 שנה לאחר מותו ג'ורג' אורוול הוא עדיין רב-מכר. ספריו, ובעיקר שני האחרונים: "חוות החיות" ו-"1984", זכו לעיבודים שונים וקוראיהם משוכנעים כי האמת הצפונה בהם עדיין זוהרת לכל אחד מאיתנו ומזהירה — ראו מה יקרה לכם אם לא תקפידו לשמור על החירות שלכם. הנסיבות השתנו וגם האיומים חלפו, לכאורה, שהרי סטלין ויורשיו סולקו וגם אימת הטוטליטריות מימין חלפה עברה. אך אימתו של עולם נורא, שבו החזירים שולטים ואמת היא שקר, עדיין מתכננת במסתרים את שובה. העובדה שטראמפ הפיח חיים באימה התפרשה בעיני חסידיו של אורוול כי צדקו הטוענים, כבר עם צאתו לאור של הספר באמצע 1949, כי המסר של הדיסטופיה הקשה של אורוול חורג מביקורת ממוקדת על המשטר הקומוניסטי של ברית־המועצות, ולמעשה מתפרס על כל משטרי הדיכוי, השקר וההרס. מה ההבדל, הם שואלים, בין המניפולציות של האמת בנוסח "האח הגדול" והפייק ניוז של השקרן ממיאמי?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ג'ורג' אורוול הוא שם העט של אריק ארתור בְּלֵייר. סיפור חייו ויחסיו עם מקורבים וידידים מעידים עליו, שלא היסס לבקר קשות ובלא רחמים אפילו סופרים וכותבים שראו בו ידיד קרוב. העובדה שפירסם ביקורת נוקבת ומלעיגה על סופר מסוים בגיליון סוף השבוע של עיתון לא הייתה סיבה מספקת להימנע מפגישה ידידותית עם הסופר בפאב ביום שלישי. הפחד הנורא של אורוול היה שמא הוא לא ייחשב איש של אמת. היו לו אויבים ומקטרגים בשני המחנות. אנשי שמאל, ובעיקר רדיקלים וקומוניסטים מן השורה, אהבו את התייצבותו לצד הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד, אך האשימו אותו בחבירה לפשיסטים כשביקר את שיטות ההשתלטות של מוסקבה על המורדים. לשמאל הממוסד הייתה הלכה סדורה ומערכת חוקים שיש לדבוק בה גם כשמתעורר הספק. האפשרות שייווצר לו מוניטין של מי שהולך בתלם הייתה הפחד הגדול של חייו. השמאל הזה לא קנה את ההסברים ההיסטוריוגרפיים של אורוול ותומכיו. כמה מן העורכים החשובים והמו"לים הנחשבים בבריטניה דחו את "1984", משום שהתפרש בעיניהם כהתקפה בוטה ולא ראויה על ברית-המועצות — בעלת הברית האמיצה במאבק נגד הנאציזם. השמאל הרדיקלי פירש את הספר כתקיעת סכין בגבה של מהפכת הקִדמה והחירות. חסידיו של סטלין סברו כי מיני טרוניות על דיכוי החירות ומשטרת המחשבות הן סימן מובהק לסופר תפנוקים, למי שאינו מצליח להבין כי האביב שמבטיח שמש העמים גדול וחשוב לעומת תעריפי הנסיעה שיש לשלם בדרך. הם ליגלגו ואמרו כי הרבה לפני שנת 1984 יתבררו תחזיותיו של אורוול כהזיות של איש שמאל מתחזה.
הם טעו.
אך לאורוול היו מחרפי שם ואויבים גם מימין ובעיקר בקרב השמרנים האידיאולוגים. הם לא הצליחו להבין כיצד איש מקרבם, בן למעמד הביניים הגבוה, בוגר בית הספר "איטון" של בני האצולה, מסוגל להתחבר למיני ארחי פרחי יחפנים חסרי תרבות ומסורת. שני ספריו האחרונים שינו קצת את מאזן החיוב והשלילה. בשמאל רק גברו הטינה וההתנגדות, בימין השמרני השלימו עם האיש "משלנו" שמתעקש להיראות כמו פרולטר. 'חוות החיות' היה מיד עם צאתו לאור להיט ענק והמו"לים שלו התקשו לעמוד בקצב הביקוש לו. המלכה מרי, אלמנתו של ג'ורג' החמישי שלחה את אנשיה לרכוש למענה את הספר, אך כששבו ריקם הורתה להם לחפש את הספר בחנות הספרים של האנרכיסטים. רופאו של וינסטון צ'רצ'יל סיפר כי כשבא לבקר את מטופלו ראה את "1984" בשידה שלצידו.
העניין באורוול לא פסק גם עשרות שנים לאחר מותו. קשה לומר שהוא זכה במעמד של אחד הסופרים החשובים של המאה ה-20 בזכות איכות יצירתו. אפילו בקרב בני דורו בבריטניה ומחוצה לה פעלו וכתבו סופרים שיצירתם מוערכת ונחשבת יותר מכמה וכמה מספריו של אורוול. ברבות הימים אף השתנה היחס למכלול יצירתו. הוא הרבה לכתוב לעיתונות ובכלל 20 הכרכים המאגדים את כל כתביו יש רבים המגלים בהם מאמרים, ביקורות ספרים וסרטים וקטעי הגות בענייני חברה ותרבות שהם בחזקת פנינים ספרותיים.
עד מעורבותו במלחמת האזרחים בספרד והספר שכתב על כך, "מחווה לקטלוניה", היה ג'ורג' אורוול סופר שולי למדי. הספרים שכתב עד אז לא עוררו עניין, ובקרב קוראיו הלא-רבים נודע כמבקר חריף של המצב החברתי בארצו ושל הקולוניאליזם. חמש שנות השירות שלו במשטרת בורמה, התנסותו בחיי העוני בצרפת ובחיי העובדים והכורים בארצו היו המקורות שמהם שאב את יצירתו. המעטים שידעו כי ג'ורג' אורוול הוא אריק בלייר שלמד איתם ב"איטון" לא הצליחו להבין מה קרה לו. אך "איטון" והשכבה החברתית ששלחה את בניה לבית ספר יוקרתי זה, היו מורגלים במיני חריגים שצמחו מקרבם. הם סלחו לו אך נזעקו כאשר התברר להם שהוא אינו מסתפק בביקורת חברתית ויש לו מה להגיד על העולם שבו אנו חיים. ההתנסות במלחמה בברצלונה, ההתוודעות לשיטות של שלוחי מוסקבה כלפי הסיעות הרפובליקניות האחרות שאינן סרות למרותה, שינו את עולמו של אורוול לבלי הכר. הוא פרץ את גבולות ההוויה הבריטית ויצא לעולם הגדול. משעשה זאת נתקל באויבים יותר קשים וחסרי רחמים מחבריו בימין השמרני.
השמאל הרדיקלי, שהתקשה להכיר בתבוסתו, לא פיספס ולו הזדמנות קלושה להסיר מעל ראשו של אורוול את כתר "הצדיק". הם ניסו הכול, ובכלל זה ידיעה שאין בה ממש ולפיה הסופר שלח, ממיטת חוליו שממנה לא קם, לשירות החשאי הבריטי רשימה מסודרת ומפורטת של כל הקומוניסטים המוכרים לו. כשהתפרסם המכתב ששלח אורוול לידידה, שעליו התבססו מאשימיו, התברר שלא מדובר בהפללה מסכנת של בעלי נטיות אדומות.
The New Life, הביוגרפיה החדשה של אורוול, היא הקובץ השני שכתב הסופר והביוגרף בעל השם די. ג'יי. טיילור על הסופר האנגלי עטור השבחים. הקובץ הראשון יצא ב-2003 וזכה בביקורות נלהבות. טיילור לא היה הביוגרף הראשון והיחיד של אורוול. ב־1980 הפקידה סוניה בראונל, אלמנתו השנייה של אורוול, את מלאכת הכתיבה של הביוגרפיה הרשמית של בעלה בידי חוקר השמאל, ברנרד קריק, וזה עשה מלאכה ראויה בהתחשב במיעוט העדויות והמסמכים שהועמדו לרשותו. האלמנה שנישאה לאורוול חודשים אחדים לפני מותו בבית המרפא לא הסתירה את דעתה עליו. אחרי קריק החלה התחרות: מי יכתוב את הביוגרפיה המושלמת של אורוול. היו מועמדים לא מעטים. טיילור הצטרף, ופירסם את חיבורו לפני 20 שנה. עתה שב למפעל ומציע לקוראים מקצה שיפורים. כתיבה של ביוגרפיה שנייה על גיבור שכבר כתבת עליו ספר עב כרס ומקיף, היא בהחלט תופעה נדירה. וחשוב להדגיש, Orwell: The New Life אינו מהדורה מחודשת ומתוקנת של יצירה ישנה, כי אם חיבור חדש לכל דבר ועניין. האם ההחלטה לשוב אל אורוול צריכה להתפרש כהודאה בכישלונו של הניסיון הראשון? כיצד מסביר טיילור את החלטתו ליחד שלוש שנים נוספות לחייו של סופר שהוא כבר כתב עליו? אולי התפתה בתקווה כי ציון 120 שנה להולדתו של הסופר בימים אלה יעורר מחדש את העניין בו ובכתיבתו.
התשובה הראשונה של טיילור היא טכנית במהותה. מאז יצא לאור ספרו הראשון נערמו תילי תלים של עדויות ומסמכים המאירים באור חדש ומורכב יותר את חייו ואת יצירתו של הסופר. לתוהים אם כל אימת שמתגלים מסמכים חדשים יכתוב טיילור ביוגרפיה חדשה הוא משיב כי האפשרות שייחשפו מסמכים ועדויות חדשים אינה קיימת. לאחר יותר מ-70 שנה ממותו לא נשאר איש שזכה להכיר את אורוול בחייו ויש לו מה לספר על כך. הסיבה השנייה לטרחה טעונה ומורכבת יותר. אין מה לחדש בסיפור חייו של אורוול, אך בימינו התגבשו הנסיבות לבחינה מחדש של מורשתו. וכבר אמרנו שגרף המכירות של "1984" הרקיע שחקים לאחר בחירתו של טראמפ. קוראיו החדשים של אורוול מוצאים בו מסרים שנעלמו מעיני קוראיו בשנות ה-50 של המאה ה-20.
הבחינה המחודשת של העדויות, ובעיקר של המכתבים, היומנים וכתבי הזיכרונות של המקורבים לו שראו אור מאז נכתבו הביוגרפיות הישנות אכן מגוונת מאוד את הדיוקן של הסופר, מסירה מעליו את נזר הקדושה, ומעשירה מאוד את הבנת הקשרים בין החיים ליצירה. סיפורם של היבטים אחדים בחייו וביחסיו עם בני דורו מעיד על עומק הסתירות בין הדמות שיצר לעצמו וביקש להשרישה בעיני הציבור ובקרב קוראיו, לבין התכונות המהותיות של אופיו ושל התנהלותו. טיילור לא מבקש לנתץ פסלים אלא להפוך את הגיבור שלו ליצור בשר ודם. 'הביוגרפיה החדשה' אכן מציגה אישיות חדשה, מורכבת יותר, אנושית יותר. ננסה להאיר תחומים אחדים באישיותו כפי שהם עולים מן הבחינה המחודשת:
יותר מכל אהב אורוול להסתיר את מוצאו החברתי. הוא לא פסח על שום הזדמנות להשמיץ, ללעוג, לקעקע את יסודות התפיסות המעמדיות ששולטות בתרבות האנגלית. לצורך כך הזניח את לבושו, עישן סיגריות זולות ומסריחות והפגין קורת רוח כל אימת שישב לכוס בירה, זולה, כמובן, בפאב של כורים ועובדי תעשייה. הוא דחה הזמנות להיוועד עם חבריו משכבר מ"איטון" בבתי קפה ובמסעדות יקרות, שבהם מבלים בני מינו. אך אורוול לא הצליח לשטות איש בתחפושות שלו. לא פעם הופתע כשפגש פועל תעשייה או כורה באחד הפאבים של העובדים כשהמלצר פונה אליו בתואר "סר". המלצר לא קנה את התחפושת של אורוול, הוא ידע כי מי שמבקש את שירותו הוא "אדון" לכל דבר. אפשר להיפטר מן העניבה, אך קשה להתנער מן השפה והדיבור המאנפף של בוגר "איטון".
אורוול, בכמה ממאמריו החשובים ומאירי העיניים על תפיסת המעמדות הממאירה המייחדת את החיים בבריטניה, ייחס לבתי הספר המיוחסים, כמו אלה שהוא למד בהם, תפקיד חשוב ביצירת המחסומים החברתיים. מאמריו על הנוער ועל תרבות הנוער בארצו מעידים על חדות יכולותיו וראייתו. טיילור מזכיר לקוראיו, מה שלא עשה בספרו הראשון, כי כשאימץ אורוול את בנו ריצ'רד, תינוק בן יומו, כתב בהתלהבות רבה על השינוי הדרמטי בחייו ועל תכלית החינוך שישקיע בו: להיות ראוי להתקבל ללימודים ב"איטון".
לאשתו השנייה נישא אורוול, כאמור, חודשים אחדים לפני מותו. אשתו הראשונה נפטרה שנים אחדות לפניו, וכשבוחנים את יחסיו עם הנשים בחייו ועם הנשים בספריו, טוען טיילור, נחשפים לדפוס קבוע: אורוול אהב מאוד נשים ולא הסתיר את חיבתו אליהן. מן המכתבים ששלח לאהובותיו המובאים בספר מתגלה הסופר כאיש "שאינו מוכן לקבל לא כתשובה". הוא לא דרש הרבה מן הנשים שהציע להן נישואים. הוא אפילו היה מוכן לוותר על חיי מין סדירים ובלבד שהמועמדת להינשא לו תבטיח שהיא יודעת כיצד לשרת אותו. הוא לא היסס לפנות למכותבותיו בשאלה מפורשת זו. לנישואיו השניים אין כל הסבר המניח את הדעת. מדוע נישא ביודעו כי מותו הקרוב אינו נמנע. מדוע הסכימה סוניה בראונל להינשא לו? התשובות המקובלות לדילמות אלה אינן מניחות את הדעת. קשה לצפות לביוגרפיה נוספת שתבהיר סוגיה זו.
התבטאויותיו בשאלות מגדר ונטיות מיניות לא יחבבו אותו כלל על קוראים מקהילת הלהט"ב. אורוול לא יכול היה לשאת הומוסקסואלים וכל התנהגות החורגת מן המקובלות של מגדר ומין בחברה שבה הוא חי. והוא ראה הומוסקסואלים בכל מקום. הסופר המאופק והמיושב בדעתו איבד כל מידה של ריסון כשכתב עליהם ביומנו. הוא לא היסס להדביק להם את כל ההגדרות והכינויים הרווחים בשפת הביבים של הרחוב האנגלי. "ורדרדים" הייתה המילה המתונה ביותר במילון שלו. טיילור מנסה לומר לקוראיו כי ראוי לגלות אורך רוח למקרא ההתפרצויות האלה של אורוול; אחרי ככלות הכול, אורוול היה בן תקופתו ותרבותה. בימים שהוא כתב, הומוסקסואלים נזרקו לכלא. ובכל זאת הוא תוהה, ביודענו על האווירה ועל היחסים בין התלמידים לבין עצמם, והנוהגים של המורים שלהם במוסדות החינוך שלהם, אין מנוס מן השאלה נגד איזה שד מנסה אורוול להילחם ביחסו אל ההומוסקסואלים. טיילור נעזר בשייקספיר ושואל את קוראיו האם ייתכן שאורוול מוחה יתר על המידה?
ישעיהו ברלין אמר באחד מחידודיו החכמים כי באנגליה שבה חי ואת רוחה ותרבותה הכיר, אנטישמי הוא מי ששונא יהודים יותר מכפי שצריך. וגם בתחום זה היה אורוול אנגלי לכל דבר ועניין. הקריאה ביומניו מביכה למדי. הסופר שתיאר עד לפרטי פרטים עולם נורא הצפוי לאנושות נדרש לסטראוטיפים הנדושים ביותר כשהוא כותב על יהודים. וכצפוי, היהודים בתחכומם המרושע נמצאים בכל מוקד של הכרעה. כשנתקל באישה קולנית וחסרת תרבות באחת מנסיעותיו ברכבת התחתית הוא מפליג בהצמדת תכונות "יהודיות" לאישה הנדחקת בתור. הרי לא יעלה על הדעת שאנגלי, או לצורך העניין אנגלייה, לא ישמרו את חוקי העמידה בתור. כל העולם יודע שאנגלים מכבדים תורים, אז היא חייבת להיות יהודייה.
בשנים שלאחר המלחמה הרבה אורוול לכתוב לכתב העת המזהיר של השמאל, "טריביון". מייסדו של העיתון ועורכו הראשון היה אניירין (נאי) בוואן הוולשי. בוואן, דמות מופת בתולדות השמאל בבריטניה, שר הבריאות בממשלת הלייבור ומייסדו של שירות הבריאות הלאומי (NHS) תמך בציונות ובשאיפתה למדינה עצמאית בארץ ישראל. אורוול, חבר המערכת של "טריביון" זומן לדיון לקביעת עמדתו של העיתון בסוגיית ארץ ישראל. בוואן תמך בכל לב בעידוד הרעיון והפליג בשבחי המעשה הציוני. סייע בידו חבר מערכת אחר, טוסקו פייבל, מידידיו הקרובים והמסורים של אורוול ופעיל ציוני. אורוול התנגד בכל תוקף לקו המערכתי המוצע, כל העניין הזה של הציונות, הוא אמר, הוא המצאה של יהודים השולטים בתקשורת הממוסדת.
טוסקו פייבל בזיכרונותיו על ידידו הקרוב, כותב כי לאחר מלחמת העולם השנייה, ומשנודעו ממדי שואת העם היהודי, נזהר אורוול מאוד מההערות הסטריאוטיפיות שלו על יהודים ונמנע מהן. טיילור מזכיר לכותביו כי טוסקו פייבל מיהר שלא כדין לנקות את אורוול מן הפגע הזה. שנים רבות לאחר צאתו לאור של "1984" נחשף כתב היד של הספר לעיני חוקריו. הם לא הופתעו לגלות הערה אנטי-יהודית, שלא שירתה כלל את צורכי הטקסט. ההערה המיותרת נמחקה בידי אורוול כנראה.
בניגוד לאחרים שהיו אנטישמים, על אף שלא נתקלו מימיהם ביהודים, אורוול פגש והכיר הרבה יהודים. כמה מחבריו הטובים ביותר של אורוול היו יהודים. אחד מבני שיחו הקרובים היה מלקולם מגרידג' — העיתונאי ואיש הרוח שבצעירותו היה קומוניסט ולאחר ביקור ממושך בברית-המועצות הפך לאויב הקומוניזם. לאחר שהשתתף בטקס ההלוויה של אורוול כתב מגרידג' ביומנו כי הופתע מאוד מההשתתפות של כל כך הרבה יהודים בכנסייה ובבית הקברות. שני המו"לים שלו בבריטניה, ויקטור גולנץ ופרדריק ורבורג, היו יהודים. ארתור קסטלר, שעימו שיתף פעולה ברקיחת מיני ארגוני שלום בינלאומיים היה יהודי. הוא ודאי נחשף למנה גדושה של תכונות טובות של יהודים מג'ון קמחי, הסופר ואיש ה"טריביון", שעימו חלק דירה בימי רווקותו בלונדון. קשה אפוא להסיק מסקנות מפליגות מהערות אלה על יחסו של אורוול ליהודים. כמו אנגלים רבים בני דורו ומעמדו הוא שנא יהודים במידת הצורך, לא למעלה מכך.
נותרנו עם חידת "1984" סוד כוחה וחיותה של היצירה. בימי כתיבתו של הספר, שנות חייו האחרונות, התעניין אורוול מאוד בסוגת הדיסטופיות וספרי האימה העתידניים. חברו, פיוטר סטרובה, הגולה הלבן הרוסי שערק לפריז, סיפר לו על ספרו של יבגני זמיאטין 'אנחנו'. ביומנו כתב כי הפך עולמות עד שעלה בידו להשיג תרגום אנגלי לספר. זמיאטין הפליג לעולמות רחוקים וספרו גדוש במיני רובוטים ויצורים אלקטרוניים המשתלטים על העולם. כמיטב המסורת של הספרות העתידנית. "1984", טוען טיילור, זכה לחיים ארוכים ולהשפעה שעדיין לא פגה דווקא משום שנמנע מריחוף בעולמות דמיוניים. קוראי הספר נתקפו אימה ופחד דווקא משום שאורוול נטע את גיבוריו ואת עלילתו במציאות עכשווית מוכרת שלא היה קשה לאתר בה את ניצניו של העולם הנורא שאנחנו צועדים אליו. הנופים של ספרו הם הרחובות שהקורא מכיר ולא נדרש למידה לא מצויה של דמיון כדי לחזות את כוחם הדמוני של מנהיגים סמכותניים. בעיתונות של 1948 כיכבו לא מעט מנהיגים שיהיו האחים הגדולים של "1984".
השחתת השפה היא גורם בעל חשיבות אדירה בעולם הנורא שאורוול מתאר. קוראים של הספר ב-2023, 74 שנים לאחר צאתו לאור, יידרשו למאמץ קטן מאוד כדי להיווכח כי המגפה הזאת עדיין לא חלפה. בעולם שבו לא נרתעים מהשמעת טענות על "אמיתות חלופיות", ו"האח הגדול" הוא שמה של תוכנית טלוויזיה פופולרית בעולם כולו — אורוול עדיין רלוונטי. לא נופתע ככל הנראה כשנקרא בעוד שבועות אחדים הודעה של 'אמזון' על עלייה רבתי במכירות של ספרי אורוול כשהעולם מציין 120 שנה ללידתו.
פורסם לראשונה: 07:14, 14.07.23
