את חנוך לוין אין צורך להציג. הוא בוודאי מגדולי היוצרים של ישראל החילונית, האוניברסלית. והשפע שיצר בימי חייו הקצרים (שהסתיימו בטרם עת עקבות מחלת הסרטן כשהיה בן 55) הוא מדהים: עשרות מחזות, ספרי פרוזה, שירה, מערכונים, פזמונים. לוין ברא עולם שלם שמתרוצצות בו דמויות גרוטסקיות ואומללות, אכזריות ופגיעות, והטקסטים שלו מצחיקים וקודרים, דרמטיים וכמובן גדושים סאטירה פוליטית.
5 צפייה בגלריה
דמויות גרוטסקיות ואומללות, אכזריות ופגיעות. מתוך "חנוך לוין - האופרה"
(צילום: יוסי צבקר)
לקחת מכל השפע העצום הזה לקט קטעים, להלחינם ולהעלותם על הבמה, זה רעיון לא רק נועז, אלא על גבול הבלתי-אפשרי. ודי ברור לי שיהיו מי שיעקמו את האף ויאמרו שדרמטורגית אין כאן רצף "עלילתי" מספק, שיש קטעים מתאימים יותר, שיש יותר מדי או פחות מדי סאטירה, שיש יותר מדי גסויות. אבל אלה טענות זניחות. העובדה היא שעורך הליברית (עידו ריקלין) והבמאית (שירית לי וייס) העלו על הבמה מגוון קטעים ושירים שכיאה לקברט מצוין גם עומדים כל אחד בזכות עצמו כמעין מופעים אופראים זעירים, אבל גם יוצרים רצף דרמטי אפקטיבי, מרגש, מצחיק ומכאיב.
הרעיון להפקה אופראית שמבוססת על חומרים של חנוך לוין נולד בתקופת הקורונה. אז, האופרה הישראלית הפיקה והפיצה ברשת סרטוני וידאו של מערכונים מולחנים של קטעיו. הקהל שישב בסגר הגיב בהתלהבות, ואז החליט צח גרניט, מנכ"ל האופרה, ליצור ערב אופראי שלם על בסיס חומריו של היוצר.
הערב בנוי מעשרים קטעים, אבל ניתן לזהות מעין שלוש חטיבות נושאיות: הראשונה, עניינה יחסים בין המינים. כאן נפגוש למשל קטע מ"יעקובי וליידנטל" שבו רות שחש, שלדבריה, היא פסנתרנית שנאלצת לסבול את ה"ביג תוחס" שלה; וקטע מ"רווקים ורווקות", שבו בּולבּה הלהוטה רוצה להכניס אצבע ל... רקטום של זניידוך בן-זוגה, אבל הוא לא רוצה. זו חטיבה מצחיקה ונלעגת שמגחיכה את האנושי אך גם חומלת עליו.
אחר כך באה חטיבת המלחמה, ובה קטעים מ"את ואני והמלחמה הבאה" ו"רצח". במקור הטקסטים האלה נכתבו כסאטירה פוליטית. אבל העלאתם בעצם הימים האלה, כשברצועת עזה מתנהלת מלחמה במלוא עוזה, נתנה לחומרים האלה הד ומשקל רגשי מכמיר לב ונפש. לשמוע את "שחמט" - שבו חייל שחור מכה חייל לבן (בביצוע מעולה במיוחד של המצו-סופרן ענת צ'רני), היה מכאיב ללא גבול.
ולבסוף באה מעין חטיבת הרפיה - מחויכת אבל בו-בזמן גם נואשת. והשיר המסיים, במעמד יפיפה שבו כל הסולנים מתקבצים יחד כמקהלה לבושת שחורים, מבהיר את חוסר התכלית וחוסר התוחלת של הקיום האנושי: "הָעֵץ הוּא גָּבוֹהַּ, הָעֵץ הוּא יָרֹק / הַיָּם הוּא מָלוּחַ, הַיָּם הוּא עָמֹק / אִם הַיָּם הוּא עָמֹק, מָה אִכְפַּת לוֹ לָעֵץ / מָה אִכְפַּת לוֹ לַיָּם שֶׁהָעֵץ הוּא יָרֹק".
בשלוש החטיבות שזורים שירים קלאסיים של לוין בעיבודים אופראיים בהם: "בצער לא רב, ביגון לא קודר" (מתי כספי), "לונדון" (חוה אלברשטיין), "חיה לי מיום ליום" (רמי קלינשטיין). כולם עובדו ותוזמרו בידי דוד זבה באופן מרשים במיוחד. הוא שמר על המלודיה המקורית אך ידע להעניק להם נפח אופראי ופרשנות עדכנית.
שירית לי וייס, במאית המופע, הבריקה הפעם באופן יוצא דופן. זה לא רק שהעמידה מופע שלם וקוהרנטי, מרצף קטעים בלתי קשורים לכאורה, וזה לא רק שחילצה מהזמרים שלה כישורי משחק ותנועה לתפארת התיאטרון, וזה לא רק שבראה על הבמה עולם ויזואלי חינני ומעניין; ,לא גם כי בכל סצנה שהעמידה היא הלבישה על הטקסט המקורי מעמד בימתי ברוח לוינית אך לעיתים חסר כל קשר ישיר לטקסט. וזו הברקה.
כך למשל את הסצנה מהמחזה "הג'יגולו מקונגו", שבה אישה עצבנית מסתערת על בעלה הנכלם שהעז לבקש מלח, היא מציגה כמעין גן עדן הפוך. במרכזו עץ דעת ששורשיו באוויר וצמרתו למטה, וחווה העירומה אינה אלא אישה זועמת על אדם בעלה העלוב והנרפה. מעמד משעשע במיוחד בנתה שירית לי וייס על קטע אחר מאותו מחזה שבו אחד, מקס, מצלצל מקץ 30 שנה לבּבּה שהייתה אז ארוסתו, ושואל עם מצאה ארנק קטן שהשאיר אצלה בזמנו. את כל הסצנה הזו, האבסורדית ומצחיקה לעצמה, העמידה הבמאית בתוך כיכר הגיליוטינה בימי המהפכה הצרפתית. בּבּה של לי וייס היא אריסטוקרטית מפוארת וגאה, שעומדת להניח את ראשה הנאה מתחת לסכין המאכלת. אלא שאז מגיעה שיחת הטלפון ממקס הנודניק. התליין רץ להחזיק את הטלפון עד שהגברת תועיל לסיים את השיחה ולהתפנות לכריתת ראשה.
5 צפייה בגלריה
וכשהטקסט לא מתבייש להיות בוטה ומגעיל, ובו-בזמן הכי אנושי - הוא נותן למלחיניו חירות מוזיקלית. מתוך "חנוך לוין - האופרה"
(צילום: יוסי צבקר)
הדמויות האקסצנטריות של לוין והסצנות האבסורדיות מתאימים מאוד לדרמה אופראית. והקיצוניות של הטקסטים שלו, עתירי הפאנץ'-ליינים, ממש בנויים לליברית אופראי שבאופיו הוא תמציתי וחד. וכשהטקסט לא מתבייש להיות בוטה ומגעיל, ובו-בזמן הכי אנושי - הוא נותן למלחיניו חירות מוזיקלית בהתאם. חמשת המלחינים מייצגים כמה דורות במוזיקה האמנותית הישראלית וגם הטרוגניות סגנונית. שני הוותיקים - דוד זבה (יוצרו של האופרה "אמהות" הזכורה לטוב), ויוסי בן נון (מלחין תיאטרונים שגם עבד לא מעט עם לוין); ושלושת הצעירים יותר אך פוריים ויצירתיים למכביר: יונתן כנען (שהלחין בעונה הקודמת את האופרה המרתקת "תיאודור"), המלחינה הרב-תחומית רוני רשף, והמלחין המגוון יונתן קרת. הסגנון המוזיקלי שלהם שונה, אך בערב הזה הם שזורים זה בזה באופן קולח ומחובר, במידה מפתיעה ממש. ובהתאם ל"רוחו המוזיקלית" של לוין, הם גם צוחקים לעיתים על הז'אנר האופראי תוך הפלגה למעמדים מלודרמטיים מוגזמים במכוון. הקטגוריה המוזיקלית שלהם היא אמנותית, קלאסיקה עכשווית; אך הפעם הם לא נמנעים מלטבול גם במרחב קליט ו"קל" יותר. היו קטעי מוזיקה מעולים וגם מעט פחות טובים, אבל הרצף כולו היה שובה לב.
הזמרים - כולם ילידי ישראל שעיקר הכשרתם המוזיקלית באקדמיות בארץ, וכולם בוגרי סטודיו מיתר של האופרה הישראלית – היו מצוינים. יש בהם מנוסים וותיקים יחסית, כמו הסופרן יעל לויטה הנהדרת והמשעשעת, ויאיר פולישוק (בריטון) המצוין; ומעט צעירים יותר שגם הם כבר מכוכבי האופרה הישראלית - ענת צ'רני (מצו סופרן), דניאלה סקורקה (סופרן) ועודד רייך (בריטון). וחמשת הצעירים העולים שראוי שנציין את שמותיהם כולם: סיון קרן (סופרן), תמרה נבות (מצו-סופרן), תום כהן (סופרן), יואב איילון (בס) ועדי עזרא (טנור). כל העשרה שרו היטב, נעו בקלילות מעוררת חדווה, היו משעשים ודרמטיים. תענוג.
5 צפייה בגלריה
הדמויות האקסצנטריות של לוין והסצנות האבסורדיות מתאימים מאוד לדרמה אופראית. מתוך "חנוך לוין - האופרה"
(צילום: יוסי צבקר)
המנצח דוד זבה - לא רק שהלחין חלק מהקטעים, ולא רק שעיבד ותזמר את השירים הוא גם מנצחו ומובילו של המופע כולו. הוא ניצח על אנסמבל כלים מצוין (מתוך תזמורת האופרה הסימפונית ראשון לציון) בדינמיות קולחת, והחזיק את המופע כולו באינטנסיביות מוזיקלית ודרמטית מענגת.
לטעמי, ההצדקה העיקרית לקיומה של אופרה בישראל אלה הן הפקות המקור והעסקת יוצרים וזמרים ישראלים. בשביל להביא מחו"ל הפקה קיימת, אנחנו לא באמת צריכים בית אופרה. ואישית, תמיד אעדיף לראות באופרה הישראלית הפקות מקוריות על פני יבוא מחו"ל; ולעולם אעדיף ניסיונות מוזיקליים נועזים, על פני עוד אופרת-להיט ששמעתי כבר 1,000 פעמים. במבחן הזה האופרה הישראלית עמדה אמש לעילא ולעילא.
כלכלית, זול הרבה יותר להביא מופע שבית אופרה בחו"ל כבר הפיק, לעומת הפקה מקורית וחדשה, מה שגם חלק לא מבוטל מהקהל מעדיף לשמוע שוב ושוב את השלאגרים המוכרים, על פני מוזיקה לא מוכרת ואולי גם לא מובנית, ולכן, התשואות כפולות ומכופלות. ערב מצוין וראוי לשבח.
