בחודש אפריל תחגוג קירסטן דנסט, ילדת הפלא בדימוס ולנצח נערתו של ספיידרמן, יום הולדת 40. והיא מאושרת מתמיד. דנסט שמחה להשאיר מאחור את השנים שבהן נאבקה בדיכאון ואת התקופה שבה הקריירה שלה דישדשה. היא נהנית מהאימהות ומהזוגיות עם בעלה השחקן ג'סי פלמונס, שאותו הכירה בצילומי העונה השנייה של הסדרה "פארגו".
אפילו סגרי הקורונה לא יכלו לה. "כמו כולם ראיתי את 'גמביט המלכה' ונכנסתי להיריון", צחקה דנסט כשנפגשנו במלון מפואר, המשקיף על חוף הים, בלידו של ונציה. "העובדה שנכנסתי להיריון בתקופת הקורונה דווקא עשתה לי טוב, משום שלא יכולתי לשתות יותר מדי או להזיק לגוף שלי. בפעם הקודמת שהייתי בוונציה, ב־2017, הייתי בהיריון עם הבן הבכור, ולא ידעתי עדיין על כך ולגמתי לא מעט קוקטיילים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
דנסט מרוצה מתפקידה החדש והטרי: אמא לשני בנים. "אני מנסה לתת להם חופש מרבי משום שאני יודעת שהעולם קשה מספיק, הוא תמיד ימטיר עליהם חרא", היא פוסקת מתוך ניסיונה בחיים. "יש לי ילד שזה עתה נולד, כך שזה שהגעתי לוונציה זה לא מובן מאליו, אפילו שאני לא יכולה לשקר ולהגיד שלא נחמד סוף־סוף לצאת מהבית. אמא שלי, אמא של ג'סי, אבא שלו, אבא שלי – כולם אצלנו. אנחנו מקבלים המון עזרה".
6 צפייה בגלריה
''שבת בחדר מלון במשך שבועיים עם ילד בן שנתיים היה דבר מחריד''. קירסטן דנסט
(צילום: GettyImages)
האימהות גם משפיעה על התנהלות הקריירה שלה, והיא לא ממהרת לקפוץ על כל הצעה. "דחיתי לאחרונה פרויקט שמצטלם עכשיו, משום שרציתי לבלות זמן עם המשפחה", מגלה דנסט. "פרויקטים צריכים להיות באמת שווים את מאמץ הפרידה מהמשפחה".
אבל כשהבמאית המוערכת ג'יין קמפיון ("הפסנתר", הסדרה "קצה האגם") הציעה לדנסט ולפלמונס להופיע יחד ב"כוחו של הכלב", הפקה של נטפליקס, הם לא יכלו לסרב, גם כשזה היה כרוך להרחיק במהלך מגפת הקורונה לניו־זילנד ולחוות שם בידוד קפדני. "לשבת בחדר מלון במשך שבועיים עם ילד בן שנתיים היה דבר מחריד", היא אומרת. "רציתי לירות בעצמי. שאלתי את בעלי המלון אם אפשר לקבל גישה לאיזה חדר ישיבות, מקום כלשהו שהוא לא החדר שלנו, כדי שהבן שלי לפחות ירגיש כאילו הוא הולך לאנשהו. זו הייתה תקופה הזויה. כשיצאנו סוף־סוף מהבידוד, הלכנו לאכול ארוחת ערב וחיבקנו את כל מי שראינו. היה ממש מוזר לקבל פתאום קצת חופש, להתחיל לעבוד. באתר הצילומים היינו עם מסכות וכל הזמן עשינו בדיקות".
"כוחו של הכלב" הולך להיות אחד השמות החמים בעונת הפרסים המתקרבת. בפסטיבל ונציה הסרט זיכה את קמפיון בפרס הבימוי, וקרוב לוודאי שהוא יככב גם בטקס האוסקר. הסרט מגיע עכשיו לבתי הקולנוע ובקרוב יתייצב גם בנטפליקס.
"כוחו של הכלב" מבוסס על ספרו של תומס סוואג', ש"הניו יורק טיימס" הגדיר אותו כך: "קולו של תומס סוואג' הוא פלא מהפנט, הנה לכם סופר שאינו מבזבז מילה שלמה בַּמָּקום שבו תתאים שתיקה". העלילה מתרחשת בשנות ה־20 של המאה הקודמת, ועוקבת אחר אלמנה צעירה (דנסט) שמתנחמת בלגימת אלכוהול, אחרי שבעלה האלכוהוליסט התאבד. "אני יכולה להבין למה רוז שותה", אומרת דנסט. "רוז היא עובדת חרוצה, מנהלת מטחנת קמח ומגדלת ילד לגמרי בעצמה. זה לא משהו מובן מאליו ב־1929. היא נאבקת בצורך לשתות במשך תקופה ארוכה, אבל באחת המסיבות היא נשברת. זו החלטה רגעית שמביאה להקלה עצומה. ההקלה הזו אמנם מחמירה את המצב, אבל גם משתקת את כל הרגשות שצפים בה. זו לא תקופה שבה היא הייתה יכולה להתקשר לפסיכולוג".
חייה של האלמנה משתנים, בעקבות מפגש עם ג'ורג' (פלמונס), חוואי בקר ממונטנה. רוז מתחתנת איתו ועוקרת עם בנה לחווה. הסרט מדגים איך הקשר של ג'ורג' ואחיו פיל (בנדיקט קמברבאץ') הכריזמטי־שתלטן מתערער בעקבות בואה. פיל מקשה על חייה של גיסתו רוז. הוא מתעמר בה ובבנה הרגיש והאחר, מה שמגביר את צריכת האלכוהול. "כדי לצבור כוח, פיל פתח מול רוז חזית של מלחמה פסיכולוגית והוא רוצה להרוס אותה – וזה עובד לו. היא כל כך מבודדת שם בחווה והוא מצליח להכניס לה סרטים לראש. כדי שהקשר הבעייתי הזה יגיע טוב למסך, בנדיקט ואני החלטנו שלא נדבר בכלל אחד עם השנייה במהלך הצילומים. אפילו לא הייתי אומרת לו שלום".
"אנשים עושים דברים איומים אחד לשני, בקלות: זה קורה בין בני זוג, שותפים לעבודה. מתעללים יודעים איפה ללחוץ, וכשהם רואים שזה עובד זה עלול לעודד אותם להמשיך. לא הרגשתי כך בעבודה מעולם, אבל כן חוויתי את זה בחיי הפרטיים – בן זוג שהיה מאוד שתלטן"
הסרט אמנם מתרחש במאה שעברה, אבל קירסטן מזהה התנהגויות כאלה גם כיום. "אנשים עדיין עושים דברים איומים אחד לשני, בקלות: זה קורה בין בני זוג, שותפים לעבודה. מתעללים יודעים איפה ללחוץ, וכשהם רואים שזה עובד זה עלול לעודד אותם להמשיך".
נתקלת במישהו כזה בתעשייה?
"לא הרגשתי כך בעבודה מעולם, אבל כן חוויתי את זה בחיי הפרטיים – בן זוג שהיה מאוד שתלטן. נראה לי שמערכות יחסים מהסוג הזה מאוד נפוצות בקרב נשים צעירות, אבל כולנו צריכות ללמוד איכשהו ממי להתרחק".
אחרי שנים סוערות, כולל רומנים עם לא מעט כוכבים הוליוודיים, ביניהם מערכת יחסים רצופת משברים ופרידות עם ג'ייק ג'ילנהול וגארט הדלונד, מצאה קירסטן את פלמונס. "היה לנו קשר עמוק מיד בתחילת הדרך. וכל כך שמחתי שיצא לנו לעבוד שוב יחד ב'כוחו של הכלב'. מי לא היה שמח לעבוד עם בן הזוג? היה גם קל לקחת את הילד לניו־זילנד, מה שרק תרם. היה גם נחמד לשבת יחד בטריילר עם מישהו שאתה מכיר ולחלוק ארוחת צהריים".
העובדה שאתם זוג תרמה לכימיה ביניכם על המסך?
"ממתי זוגות תמיד עושים סרט טוב יחד? לא אציין שמות, אבל היו מספיק זוגות שעשו יחד סרטים גרועים. כבר בצילומי הסצנה הראשונה ג'יין העירה לנו שאנחנו נראים יותר מדי מחוברים. ג'יין אמרה: 'לא נראה לי שרוז הייתה תופסת לג'ורג' את היד ככה', והיא כנראה צדקה. אגב, לא הרגשתי איזו רומנטיקה מיוחדת בגלל העבודה המשותפת שלנו. אין שום דבר רומנטי כשיש מיליון אנשים סביבך. אבל יש רגע אחד שאקח איתי – סצנה שצילמנו על ראש הר. זה באמת היה רגע קסום. עוד לא יצא לי לראות לוקיישן כל כך יפה".
דנסט נולדה בניו־ג'רזי ופצחה בקריירת משחק בגיל צעיר מאוד, כשהופיעה בפרסומות טלוויזיה. בגיל מוקדם הגיעה לקולנוע, עת שיחקה ב"סיפורי ניו יורק" – שם הופיעה באפיזודה שביים וודי אלן. דרך לא רעה לצאת לדרך. הוריה התגרשו כשהייתה בת 11 והיא עקרה עם אמה ללוס־אנג'לס, כדי לקדם את ענייניה בהוליווד. הצעד הזה אכן השתלם: ב־1994 היא זכתה לשחק לצד בראד פיט וטום קרוז ב"ראיון עם הערפד" – הופעה שגרפה פרסים ומועמדות לגלובוס הזהב. גם המשחק ב"נשים קטנות" הפנה אליה תשומת לב.
איך היה להיות ילדת פלא?
"גדלתי מאוד מהר אבל בעצם בהרבה מובנים אתה לא גדל ולא מתבגר. אתה מבודד. בעוד החברים שלך הולכים לבית ספר, אתה עסוק בצילומי סרט ועובד עם מבוגרים. בהרבה מובנים אין לך מסלול התפתחות רגיל של ילדים. כולם אמנם דאגו לי, אמי תמיד הייתה לצידי, קיבלתי הרבה אהבה מהסובבים ואנשים החמיאו לי. לא חשתי לא נאהבת, אבל לפעמים זאת הייתה אהבה מזויפת".
6 צפייה בגלריה
''גדלתי מאוד מהר אבל בעצם בהרבה מובנים אתה לא גדל ולא מתבגר''. ב"ראיון עם ערפד"
( צילום: AFP)
בשנת 2000 דנסט הצליחה לעשות מה שרבים וטובים התקשו: לצלוח את המעבר מילדת פלא לשחקנית מתבגרת. זה קרה כשהיא הופיעה ב"חמש ילדות יפות" של סופיה קופולה. זאת הייתה ראשיתה של ידידות יפה, ומאז שיתפו השתיים פעולה בין היתר ב"מארי אנטואנט", שבו גילמה דנסט את מלכת צרפת שלטענת האגדות טבעה את המשפט האלמותי "אם אין לחם, תאכלו עוגות".
"אני יכולה להבין את מארי אנטואנט – היא הייתה מאוד בודדה וילדה בעצמה, אף על פי שהיו לה ילדים בגיל מאוד צעיר. מאוד יכולתי להזדהות עם האספקט הזה בחייה בגלל עברי כילדת פלא. הבנתי את האלמנט של ילדה שמנסה להיות אישה, להסתגל למציאות של מבוגרים. כולם מעריצים אותך וחביבים אלייך, אך גם שופטים אותך".
בגיל 20 לוהקה דנסט לתפקיד מרי ג'יין ווטסון, אהובתו של איש העכביש בסרט הקומיקס "ספיידרמן", תפקיד שעשתה גם בשני ההמשכונים. למרות מעמדה המתעצם בבירת הסרטים, דנסט בחרה לחיות כמה שיותר נורמלי. "השתדלתי שתכתיבי הסלבריטאות שמבודדים אותך לא ישפיעו על אורח החיים שלי. למזלי לא היו אז רשתות חברתיות".
לפני עשור היא גם הכריזה ש"לא הייתי עושה עוד סרט על גיבור־על, מיציתי את זה". היא העדיפה להתמקד בסרטים אמנותיים ואיכותיים, כמו "מלנכוליה" של הבמאי הדני השנוי במחלוקת לארס פון טרייר – תפקיד שהעניק לה את פרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן. היו גם שנים שבהן התקשתה לקבל תפקידים ראויים ומעמדה בבורסה ההוליוודית החל להידרדר.
ב־2008 פקד משבר נפשי את דנסט והיא אישפזה את עצמה במכון יוקרתי ביוטה, כדי לטפל בבעיות הדיכאון. "עברתי הרבה דברים במהלך השנה הזאת, ואולי יום אחד כשאהיה אישה זקנה אספר למה זה קרה", היא אומרת. "אני לא חושבת שאתה צריך להיות מוזר כדי להיות שחקן. אני מאוד נורמלית. דיכאון גם יכול להוציא טוב מאנשים, למשל אמנות מרתקת, ספרים מופתיים".
את נוהגת להופיע בתפקידים דרמטיים ובסרטים אפלים. ודווקא יש לך חוש הומור נהדר.
"אני לא מרגישה שיש דפוס בבחירת התפקידים שלי. אני גם נהנית לעשות קומדיות, כמו 'הרווקה'. אבל בינינו, אנשים מאושרים משעממים. מי יכול להתחבר לזה?" היא פורצת בצחוק. "האמת שהייתי מאושרת כשעבדתי על 'מלנכוליה', ממש לא הייתי בדיכאון. לא הייתי יכולה לשחק בכלל אם הייתי בדיכאון. יחד עם זאת, עליי להודות שאני מעדיפה דרמות פסיכולוגיות מוזרות".
אמרת שאת מרגישה שלא מעריכים אותך מספיק ושלא קיבלת מספיק הזדמנויות.
"הייתה לי קריירה מצוינת ויש לי המון ביטחון עצמי בהקשר הזה. התכוונתי למשהו אחר, לכך שרואים בי רק כחברה של ספיידרמן. צחקתי כשאמרתי את זה, אבל אתה יודע איך מסובבים דברים כאלה. עד הפגישה איתך עכשיו, לא התראיינתי כבר כל כך הרבה זמן, שאני באמת רק חושבת לעצמי: 'מה, באמת אמרתי את זה?'"
