"מה עברנו כרגע?", שאלה מישהי מאחורה ביציאה. צריך לשמוע את הטון שבו נאמרו הדברים כדי להבין, מן צחקוק שיש בו צווחה ילדותית, בקטע טוב מה שנקרא. בול, זו ההרגשה, חשבתי, מוחה צביר אגלי זיעה שהמתינו שם כל הערב. אמפיתיאטרון וואהל הפתוח בלב פארק הירקון הוא מקום מיוחד אבל האוויר באוגוסט - אין אוויר באוגוסט. מסכנים השחקנים בלחות הזאת, ועוד עם הפאה.
23 שנה עברו מאז עלה "הדוויג והשארית העצבנית" (Hedwig and the Angry Inch), מחזמר הפאנק-רוק הקווירי, מאת ג'ון קמרון מיטשל והמוזיקה ומילים של סטיבן טראסק, על במות האוף-ברודוויי והפך להיסטריה. מעל 800 הצגות אחר כך, עם עדת מעריצים אדוקה וארגז פרסים שהולך ומתעבה, עלה ב-2001 הסרט, שאותו ביים מיטשל שגם שיחק בתפקיד הראשי. הדוויג סחררה את פסטיבל סאנדנס וזכתה בפרס בחירת המבקרים, ובהדרגה פילסה את דרכה כתופעת תרבות. ב-2014 כבשה שוב את הבמות, הפעם בברודוויי ובכיכובו של ניל פטריק האריס, וגם פרס הטוני לא איחר להגיע.
עם ארומה ששמורה רק לסרטי פולחן, הדוויג עלתה לראשונה בגרסה ישראלית, תחת השם "הדוויג והאינץ' העצבני". רועי דולב חתום שם מכל הכיוונים: הוא תרגם, ביים ומשחק בתפקיד הדוויג. מי הוא רועי דולב? שחקן, יזם שהקים בעבר תיאטרון עצמאי וכיום עובד כמפיק פרטי, שהחליט לעשות הכול בדרך שלו. והדרך שלו היא אחד הדברים המרעננים שנראו כאן לאחרונה.
הרחק מכל ממסד, דולב עלה על עקבי הדראג ויצר תיאטרון שנון וכיפי שהוא ממתק לכל חובב וחובבת מחזות זמר. יש סיבות להגיע ספקנים להפקה כזו. השמות די עלומים, המחזה מראש חתרני וקשה לתרגום, והקשר הישראלי עלול להתגלות כפלופ מאולץ. ובכלל, הפקות חובבניות גורמות לרוב למבוכה שאולי תתכהה באווירת הקיץ באמפי עם כוס בירה ופופקורן ביד.
בתחילה עמד חשש באוויר. בכל זאת, אחרי כניסה מפוארת וצלילי רוק ראשונים השחקנים ביקשו לשיר וגילו שהמיקרופונים כבויים. המומנטום קצת היסס אם ללכת או להישאר אבל ברגע שהדוויג פתחה את הפה משהו קרה שם. זה היה טוב. שחקן שעומד על במה בקוליות מוחלטת, מדלג בין אלתורי סטנדאפ לפלרטוט עם הקהל, לטקסט, עם נוכחות יציבה שאומרת - אנחנו יודעים מה אנחנו עושים, תנו לנו.
"הכל התחיל בנווה צדק", החלה הדוויג לספר את הגרסה הישראלית למחזה, שבמקור בכלל קורה במזרח ברלין הקומוניסטית. סיפורה של זמרת פאנק-רוק טרנסג'נדרית שנאלצה לעבור ניתוח לשינוי מין בשביל לברוח לאמריקה ולהינשא. הגרסה הזו תל אביבית בכל מובן, עם בדיחות גסות על רון חולדאי, פאנצ'ים על אוטותל, אזכורים לכיכר רבין ואפילו התנשאות קטנה על המחזמר "לא רק בלונדינית" שעלה אף הוא לאחרונה, אבל ביבנה. בהפקה הזו, ששרדה את הקורונה וזה לא מובן מאליו, הדוויג עשתה עלייה לישראל ומספרת לקהל את סיפור חייה, מהילדות בגרמניה ועד למופע שבו הקהל צופה. למרבה ההפתעה, המיקס המוזר הזה - במחזה שהוא גם ככה מוזר - זה כמו מינוס ומינוס שהם פלוס - וזה עובד.
חשוב להבין שזה רחוק ממושלם. למעשה, היו במופע לא מעט שיבושים. החל מסרבול מתמשך עם האביזרים והפאות, דרך יכולת ווקאלית שהיא חצי כוח, ועד לחוסר אחידות בקצב הזרימה ומן "בטן" באמצע ההופעה שיש מקום לחתוך או לזרז. אולם עם הזמן מקבלים את חוסר השלמות הזה, כמו מן צליעה מובנית שאפילו הופכת לחיננית.
הופעות כאלה שמורות לקהל ספציפי מאוד, כזה הנדרש למידה של אקסצנטריות. זר לא יבין זאת. יבינו מי שהיו פוקדים את "מופע הקולנוע של רוקי" בנערותם, באותם ערבים ששילבו את הקרנת הסרט בענק, תוך שסימולטנית שחקנים ברמות משתנות של כישרון מגלמים את הדמויות על הבמה; יבינו אותם משוגעים למחזמר "שיער", נערות ונערים שענדו עגילי "פיס" באוזן וסרט צבעוני בשיער והיו מגיעים בקביעות להצגות ומביטים על השחקנים בהערצה חבויה. כותבת שורות אלה נמנתה על אותו קהל בנעוריה, על בני הנוער שגדלו ברדיוס שבין תלמה ילין בואכה בית צבי, שמצאו הזדהות ונחמה בטקסטים של הצגות תיאטרון הספרייה ברמת גן, ובין הכתלים לימד אותם התיאטרון על עצמם.
אתמול ב"הדוויג והאינץ' העצבני" זיהיתי אותם בקהל. צעירות וצעירים לבושים קצת פריקי - אחד עם חותלות זוהרות, אחרת עם שיער ירוק, מתבוננים בשחקנים בעיניים משתאות. באוויר ריחף בושם בריח הורמונים ומאסק. יכולתי לדמיין אותם חוזרים הביתה ומאזינים בלופ לפסקול של הדוויג. חלקם ילכו ללמוד משחק, חלקם יצליחו, חלקם יחזרו הביתה ויכתבו שירה שלפעמים תהיה אפילו טובה, וכולם מתעסקים במה שהדוויג מדברת עליו: שאלות על שלמות והשלמה, על מה שבין מגדר, רוק ואהבה.
רועי דולב עם הלהקה - לצד אביטל קגן שהפליאה לגלם את יצחק, זמר הליווי שמנהל מערכת יחסים מוזרה עם הדוויג - הצליח להעביר משהו מעבר לדבר עצמו, לייצר חוויה. כזו שיש לה רלוונטיות לזמן ולמקום אבל גם מתייחסת בכבוד למקור, עם וידאו-ארט בטעם טוב בקצות הבמה, בתרגום נעים ולא מתאמץ, עם ביטחון עצמי שקט ולא צעקני.
לא היה שום דבר ממוסד אמש, משהו שדמה לפס הייצור של התיאטרון המסחרי, שהתהדר בלא מעט מחזות זמר מקוריים ומעובדים בשנים האחרונות, מנומסים ומלוטשים. לא ברור (ומסקרן לגלות) איך פועל דולב, מפיק-יזם עצמאי שבגיל 14 עזב את הארץ כדי ללמוד תיאטרון בארצות הברית וחזר עם חזון. אבל אתמול על הבמה היה דבר אחד: אמנות שנוצרה בהנאה ובהבנה, כמו נתזי צבע שנזרקים על בד ממכחול. חגיגה של המוזרות, השלמות שבחוסר השלמות, והרוקנרול.
