צליל הכלייזמרים נשמע ממרחק, והעיירה היהודית קמה לתחייה על הבמה בהפקה חדשה של "ינטל" בתיאטרון הבימה. סיפורו של יצחק בשביס זינגר שבה את לב הקהל בסרט מ-1983, בבימויה ובכיכובה של ברברה סטרייסנד שגם הפכה אותו למוזיקלי. הסרט זכה באוסקר על השיר המקורי הטוב ביותר, ו - Papa can you hear me, שיר תפילה וגעגוע, כמו גם שירים אחרים, הדהד אמש (ג') בין כותלי תיאטרון הבימה בקולה של רוני דלומי - בתפקיד הראשי.
3 צפייה בגלריה
המאבק על הזכות ללמוד מוביל את ינטל להתמיד בשקר ולעמוד מתחת לחופה עם אישה. מתוך ההצגה "ינטל"
(צילום: מעין קאופמן)
ינטל היא אישה חרדית הכמהה לשקוד על הספרים בעולם בו הלמידה שמורה לגברים בלבד. על כן היא מתחפשת לגבר בשם אנשל ומצטרפת לישיבה, שם פוגשת את אביגדור (אלכס קרול) בו היא מתאהבת. הרצון לא לאבד את אהובה, כמו גם לשמר את הזכות ללמוד, מוביל את ינטל להתמיד בשקר ואף לעמוד מתחת לחופה עם אישה. "ינטל" עלתה בתיאטרון הישראלי לראשונה בשנות ה-80, אז כיכבה בתפקיד ג'טה מונטה, ובפעם השנייה - לפני 13 שנה בקאמרי עם אולה שור סלקטר, אז ביים אותה משה קפטן שגם אחראי לנוסח העברי לצד דן אלמגור. העיבוד החדש, אותו ביים רפי ניב, מצליח להרטיט את הלב, והוא עושה זאת בצנעה ובלי אפקטים מיוחדים או גרנדיוזיות – ובכך כוחו.
התפאורה די מינימלית, ארון ספרים, פנס שמקסימום מוחלף בנברשת, מיטה שמקסימום מוחלפת בשולחן. התאורה עמומה, חמה וערפילית. קסמה ופשטותה של העיירה היהודית נשמרים, אין התיימרות לפומפוזיות, ודווקא בשל כך התוצאה היא מעשייה יהודית נוגעת ועשויה היטב. תרמו לכך גם סיטואציות קומיות קטנות ומבוימות היטב - כמו שיר החייטים בביצוע דב רייזר ואליעד סודאי המתוקים להפליא ששרים ברצינות תהומית על מפשעה, וכן דינמיקה טובה וסצנות מהודקות היטב בין השחקנים הראשיים. רוני דלומי ואלכס קרול היו מצוינים, כל אחד בדרכו ובחוזקותיו. קרול הכריזמטי גילם את הדמות בגבריות ובביטחון הנדרשים מהתפקיד, ועשה זאת באופן טבעי ובלתי מתאמץ. לדלומי אומנם לקח רגע להתניע, אבל משלבשה בגדי גבר התעצמה וזרחה ממש בתפקיד ינטל, וקולה ענק ומצמרר.
הנרטיב שבו אישה מתחפשת לגבר, ועושה זאת לרוב כדי להשכיל, להתקדם מקצועית בחברה ולזכות בהכרה על כישוריה איננו שמור רק לינטל. ראינו אותו גם כשג'ולי אנדרוז בסרט "ויקטור ויקטוריה" גילמה זמרת מחוסרת עבודה שמצליחה רק לאחר שהיא מתחזה לגבר שמתחזה לאישה, גווינית' פאלטרו עשתה זאת ב"שייקספיר מאוהב" כשהתחזתה לגבר כדי לקבל תפקיד בתיאטרון, וופי גולדברג ב"שותף סמוי" ביקשה להצליח כך בוול סטריט וכמובן הסיפור על מולאן, הלוחמת הסינית שהתגייסה לצבא כגבר והפך לסרט של דיסני.
הייחוד של ינטל הוא בכך שהוא יוצק שאלות של זהות מינית, זכויות נשים והבדלי מגדר לתוך העולם היהודי החרדי. כשינטל זועקת קדיש על אביה למרות התנגדותם של הנוכחית בהלוויה – מדובר ברגע עוצמתי, שכן מדובר בדמות מעוררת השראה בנחישותה ובדבקותה במטרה. בכלל, ישנה אירוניה מובנית בכך שחלק גדול מהעלילה מקודם דרך שירתה של אישה. לצד זאת, אם חושבים על זה, המחשבה על שתי נשים חרדיות עומדות מתחת לחופה כשאחת מהן בתחפושת גבר די שערורייתית, ולו בשל המוסריות המפוקפקת שבכך – שכן אחת מהן איננה מודעת לשקר וינטל מרמה אותה להשגת תועלתה האישית. אך אם נניח בצד את השיפוטיות, זוהי עלילה שבה סיפור האהבה לא מעוניין לנצח, והאישה לא מתמסרת לאהובה בסופו של דבר, פשוט כי חשוב לה יותר לבחור באפשרות ללמוד ולהשכיל גם במחיר של ויתור על האהבה. לכן עוד יותר מפתיע לחשוב על כך ששורשי הסיפור נטועים בכלל בשנות ה-60, אז נכתב על ידי בשביס זינגר זוכה פרס נובל לספרות.
מעבר לכול, עבודת שחקנים טובה, בימוי שסגור על עצמו, מוזיקליות ענוגה ורוני דלומי אחת עם קולה שמרקיע שחקים עד לסיום – עושים את "ינטל" להפקה מרשימה ומהנה שמוסיפה להדהד גם אחרי סיומה.
"ינטל", תיאטרון הבימה | עיבוד לבמה: יצחק בשביס זינגר ולאה נפטולין | בימוי: רפי ניב | נוסח עברי: דן אלמגור ומשה קפטן | פזמונים: דן אלמגור | מוזיקה: יוסי בן-נון | תפאורה: סבטלנה ברגר | תאורה: אמיר קסטרו | תלבושות: יהודית אהרון | תנועה: טולה דמארי
