בבית חולים פסיכיאטרי בטוקיו, יפן, יושבת אישה בת 92. היא לא צופה בטלוויזיה, לא משוטטת באינטרנט, לא מאזינה למוזיקה. היא לא יוצאת. לא פוגשת חברים או בני משפחה. כמעט עשרת אלפים קילומטר משם, מציפים את מוזיאון תל־אביב מאות אלפי מבקרים בתערוכת הרטרוספקטיבה של יאיוי קוסאמה. משעת הפתיחה ועד הערב, הורים וילדים, שועלי אמנות לצד משפיעני רשת, כולם משתרכים בתור לסלפי על רקע העבודות של האמנית החיה המצליחה בעולם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
באותו הזמן קוסאמה יושבת בחדרה ועובדת. מבוקר ועד לילה היא מציירת, מפסלת, כותבת שירים. לפעמים היא גם שרה אותם. היא לא רוצה לתת לשום דבר להפריע לשטף היצירה, והיא גם לא יכולה. לפעמים העולם החיצוני מכריח אותה לעצור ולהיזכר בעולם שמחוץ לבית החולים, זה שהיא לא לוקחת בו חלק כבר יותר מ־40 שנה. אם זה כדי לדון בעסקים, להביא לה מכתבי מעריצים, או להתכתב עם עיתונאים סקרנים מרחבי העולם, אפילו כאלה מהמזרח התיכון. גם מי שמעולם לא ביקר במוזיאון לא יכול היה להתעלם מתערוכת הענק של קוסאמה שנפתחה בחודש שעבר. מדובר בתערוכה השאפתנית ביותר שהוקמה בישראל; מציוריה הראשונים בתור ילדה ועד למיצביה האחרונים, כ־200 יצירות שמתפרשות על כ־3,000 מ"ר בעלות של מיליוני שקלים. היא הוגדרה על ידי מגזין The Art Newspaper כאחת מעשר התערוכות הטובות בעולם ב־2021, ושברה בתוך ימים בודדים שיאי מכירות כרטיסים. הרשתות החברתיות, מדורי התרבות, מהדורות החדשות – כולם הוצפו בתמונות של זרועות תמנון אימתניות, פאלוסים צמריריים, דלועים בשלל גדלים, חדרי מראות קליידוסקופיים – מכוסים בנקודות בצבעוניות עזה, שהפכה לסימן ההיכר של קוסאמה. ובזמן שכל זה קורה, היא סגורה בחדְרה.
את רחוקה מאוד מהעבודות שלך. כל העולם חוגג את האמנות שלך, אבל את לא משתתפת בחגיגה. את לא מרגישה פספוס?
"זה לא משנה אם אני שם או לא. אין לי רצון לקחת חלק באמנות, ולכן אני לא לוקחת חלק בקידום שלה. כל מה שאני רוצה זה ליצור".
קוסאמה אמנם יוצרת כבר למעלה מ־80 שנה, ואמנם כבר בשנות ה־60 היא נחשבה לאמנית פורצת דרך, אבל רק בעשור האחרון הפכה לתופעה עולמית, וזכתה בתואר הנחשק – האמנית החיה המתויגת ביותר באינסטגרם. כל התיוגים והלייקים מיתרגמים לסכומי עתק, ובשנת 2018 הפכה קוסאמה גם לאמנית האישה החיה העשירה ביותר בעולם, כשאחד מציוריה נמכר ב־7.9 מיליון דולר.
לא קשה להסביר את הצלחתה המטאורית של קוסאמה דווקא עכשיו, בעידן הסלפי והסטורי, תחת שלטון האינסטגרם, רשת חברתית שנדמה שנוצרה עבור האסתטיקה הצבעונית והאינסופית של קוסאמה. העבודות של קוסאמה נגישות ומרשימות, וכמו מבקשות מהצופה להיטמע בתוכן, ולהפוך לחלק מהן. גם אוצרי התערוכות של קוסאמה ברחבי העולם הבינו את הפוטנציאל הוויראלי של עבודותיה, והציבו "חדרי אינסוף" ("חדרי סלפי" בלשון העם), שלכל מבקר יש זמן קצוב לבלות בתוכם, ולהפיק מהם את הפריים המבוקש.
"התמודדתי עם בעיות נפשיות כמו הזיות. הייתי מבועתת כל כך שהייתי מתחבאת בארון ורועדת. אבל כשהתחלתי לצייר ולפסל את המורכבויות הפסיכולוגיות והפחדים האלה שוב ושוב, הצלחתי לדכא אותם ולהתגבר עליהם"
אלא שמאחורי כל זה מסתתר כאב גדול. מעבר לשדות הנצח הזוהרים והמסנוורים, מונחת נפש פצועה. הרבה אמנים אומרים שהאמנות הצילה את חייהם, אבל במקרה של קוסאמה זאת האמת בצורתה המילולית ביותר. "מגיל צעיר מאוד התמודדתי עם בעיות נפשיות כמו הזיות. הבזקי אור, שדות של נקודות ורשתות היו מכסים אותי מקצות האצבעות שלי ועד לקודקוד ראשי, מתפרשות עד החלון ולבסוף מכסות את כל החדר. הייתי מבועתת מההזיות האלה כל כך שהייתי מתחבאת בארון ורועדת. אבל כשהתחלתי לצייר ולפסל את המורכבויות הפסיכולוגיות והפחדים האלה שוב ושוב, הצלחתי לדכא אותם ולהתגבר עליהם".
יש משהו קצת מסוכן בלצייר ולפסל את ההזיות שלך והכאבים שלך, לא? את מפחדת לפעמים לטבוע בתוכם?
"כשהייתי רואה פרחים עם פנים אנושיים מדברים אליי ומקיפים אותי הייתי מרגישה איבוד שליטה. הרגשתי שהם משתלטים עליי ומאיימים לחנוק אותי, לכלות אותי. כשהייתי מציירת אותם בחזרתיות, שוב ושוב ושוב, כשהייתי מפסלת אותם, הרגשתי שאני מצליחה להרגיע את עצמי. שאני מצליחה לקחת בעלות ושליטה. שזה נמצא בידיים שלי. לכן אני לא יכולה להפסיק ליצור אף פעם".
כשאת רואה אנשים מצטלמים עם מה שהוא בסופו של דבר ביטוי ויזואלי של ההתמודדות הנפשית שלך, את מרגישה שהם מבינים אותך? את לא מרגישה מוזר לראות את הכאבים וההזיות שלך פרוסים באופן כזה באינסטגרם?
"לא חשבתי על זה ככה. אבל כמו שאמנות היא אישית היא גם אוניברסלית. אנשים לא אמורים למצוא ביצירה שלי את מה שאני מניחה בה. הם לא אמורים לפגוש אותי, או את הסיפור שלי. הם גם לא אמורים להבין אותי. הם אמורים לפגוש שם את עצמם ואת הדברים שמעסיקים אותם – ריקנות, חזרתיות, ניכור, חיים ומוות וגם אהבה ושלום. ואני חושבת שאנשים מבינים את זה היטב. המחשבה שאנשים אוהבים את האמנות שלי ואת המחשבה שלי ונטמעים בתוכה היא מחשבה מענגת מאוד. כל הרעיון של העבודות שלי הוא להתפרש עד אין קץ, לטשטש את הגבולות בין בני האדם".
ובכל זאת, זה קצת כאילו הטראומה שלך הופכת לקישוט. לרקע לטלפון. לסלפי.
"אני דווקא חושבת שיש בזה הרבה יופי, לא?"
לא קל למצוא נקודות של אור בביוגרפיה של קוסאמה. היא נולדה בשנת 1929 בעיר מצומוטו שביפן, בבית שאותו היא מתארת כמזניח, מתעלל ואלים. "אמא שלי הייתה אישה חכמה וחזקה מאוד. היא הייתה השלטת בבית. היא הייתה המרכז. היא הפכה את כל הבית לארמון שלה. לילדים שלה לא הייתה חשיבות או קיום מלבד להיות כפופים לה. היא רדתה בנו. היא שלטה גם באבא שלי, והוא לא אהב את זה. הוא היה נעדר מהבית הרבה, בורח".
היא העידה לא פעם שמערכת היחסים בין הוריה הייתה רעילה, ושאמה הייתה שולחת אותה לרגל אחר אביה שניהל רומנים עם נשים אחרות. למרות הבגידות של אביה, היא מתארת אותו כטוב לב, ואת אמה כמפלצת. בראיון שנתנה בעבר אמרה: "אמא שלי לא הבינה שאני חולה. היא חבטה בי וסטרה לי, כי היא חשבה שאני אומרת דברים משוגעים. היא התעללה בי באופן כל כך חמור, שהיום היו שמים אותה בכלא. היא הייתה כולאת אותי במחסן, בלי אוכל, לשעות ארוכות. לא היה לה שום ידע לגבי מחלות נפש אצל ילדים". בראיון אחר אף אמרה שהיא הייתה צובטת אותה ומותירה לה עיגולים כהים על העור, שמצאו את עצמם באמנות שלה.
כשהייתה בת עשר פרצה מלחמת העולם השנייה שהפכה את חייה הקשים ממילא לסיוט, והחמירה את מצבה הנפשי, אבל גם עודדה אותה לשקוע באמנות. "ביליתי את הנעורים שלי בתוך האפלה של יפן המיליטריסטית. זה היה כשהתחלתי ליצור וחיפשתי עולם רחב יותר לבטא בו את עצמי. אמנות הייתה הברירה היחידה שלי".
בשנת 1948 היא החלה ללמוד ציור בבית הספר העירוני לאמנות בקיוטו, בניגוד לרצון אמה, שהעדיפה שתישאר קרוב אליה. בשנת 1955 שלחה קוסאמה כמה מציוריה לאמנית ג'ורג'יה אוקיף, שעודדה אותה לעבור לארצות־הברית.
רצית לברוח מהבית?
"לא רק מהבית. ביפן לא היה לי מקום. עולם האמנות היפני לא קיבל אותי בגלל מחלת הנפש שלי. זו הסיבה שהחלטתי לעזוב את יפן, בניגוד להפצרותיה של אמי".
קוסאמה לא הקשיבה לקולות שבחוץ. הרבה לפני שהפכה לאמנית המצליחה בעולם, ולפני שהסתגרה בפניו לחלוטין, קוסאמה הייתה אמנית מתחילה ומבטיחה בניו־יורק של סוף שנות ה־50 ותחילת שנות ה־60.
קשה לדמיין את קוסאמה של היום, המכונסת, המסוגרת, מנסה לפרוץ. אבל במשך כמה שנים, בין החיים ביפן מוכת המלחמה לאשפוז במחלקה הפסיכיאטרית, קוסאמה רצתה לגעת בשמיים. "הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לניו־יורק היה לטפס במעלה בניין האמפייר סטייט. רציתי להגיע הכי גבוה שאפשר. רציתי לראות הכל, לגעת בכל. רציתי להפוך לכוכבת".
קשה לרתום את קוסאמה לרעיון או לתנועה אמנותית. "אני לא קשורה לאף קבוצה, אני קוסאמה". כשאני מזכיר את המילה "סוריאליזם", היא מתנערת. כשאני מציין את התנועה לשחרור האישה, היא משיבה: "אני לא מתעסקת בזה, אני קוסאמה"
היא התחברה לאמנים כמו אנדי וורהול ודונלד ג'אד (שגם הפך לבן זוגה לזמן קצר) וקנתה לעצמה שם של אמנית צעירה ונועזת, שעוסקת באופן חשוף בנושאים שהיו אז נפיצים כמו מלחמת וייטנאם, הומוסקסואליות ויותר מכל – מיניות נשית. עבודות שבהן הצטלמה בעירום, או שיבצה איברי מין זכריים מעשי ידיה בחפצים ביתיים, נחשבו אז לפורצות דרך. "הסיבה שהפסלים הרכים הראשונים שלי עוצבו כאיברי מין זכריים היא שהייתי מבועתת ממין ומאיבר המין הזכרי", מצוטטת קוסאמה בקטלוג. "הפחד שלי היה מהסוג של לרעוד־מפחד־בארון. ודווקא משום כך יצרתי המוני צורות מעין אלו. יצירתן עזרה לי לרפא את הפצעים שבליבי".
על אף שרבים מספרים את סיפורה של קוסאמה כפריצתה של אישה בעולם האמנות הגברי, ועל אף שהעבודות שלה לאורך השנים תויגו כפמיניסטיות, קוסאמה אינה ממהרת לקשור לעצמה כתרים. כשאני מציע שאמנים גברים כמו אנדי וורהול ניכסו ואולי אף חיקו את עבודותיה, עניין שכתבה עליו בעצמה בעבר, היא עונה באלגנטיות, "אני שמחה שהאמנות שאני התחלתי עוררה השראה באמנים כמו אנדי וורהול".
את חושבת שלקחו אותך פחות ברצינות בגלל שאת אישה, ועוד ממוצא יפני?
"יכול להיות שזה היה המצב, אבל אני חושבת שאם אתה באמת מבריק אתה תצליח, אם אתה גבר ואם אתה אישה. אני עסוקה מדי בבעיות של עצמי כדי לחשוב על גברים לעומת נשים או על פמיניזם. הרבה מהקשיים שחוויתי בילדותי מול אמא שלי היו בגלל פמיניזם".
לא רק פמיניזם, קשה לרתום את קוסאמה של זמננו לרעיון או תנועה אמנותית. כשאני מציע שהיא קשורה לתנועת הפופ ארט, היא אומרת: "אני לא קשורה לאף קבוצה, אני קוסאמה". כשאני מזכיר את המילה "סוריאליזם", היא מתנערת ממנה בפסקנות. כשאני מציין את התנועה לשחרור האישה, היא משיבה: "אני לא מתעסקת בעניינים האלה, אני קוסאמה".
לרגעים התשובות שלה מתסכלות. אין זרמים אמנותיים, אין קונטקסט פוליטי, אין היסטוריה, אין מגדר, אין כלום. יש רק קוסאמה. על אף שבעברה עסקה ביצירתה באופן ישיר בנושאים פוליטיים, קוסאמה בת ה־92 כבר לא מדברת על יצירתה בהקשר פוליטי. או במילותיה: "קוסאמה היא קוסאמה". אפשר לקרוא את זה כאגו טריפ מגלומני של האמנית המצליחה בעולם, של מי שלא מצליחה לראות שום דבר מלבד את עצמה. אלא שלצד זאת, קשה שלא לזהות בדבריה של קוסאמה בדידות עצומה. "תמיד הייתי אאוטסיידרית", היא משיבה בקצרה.
ב־1973 היא החליטה לעזוב את ניו־יורק ולחזור לטוקיו. כבר אז היא הייתה אמנית ידועה באירופה ובארצות־הברית, אבל במולדתה לא ממש ידעו איך לאכול אותה. יפן השמרנית ראתה באמנית המצליחה ביותר שבקעה מקרבה פרובוקטורית, מי שתעשה הכל תמורת מעט תשומת לב, ואף כונתה "ביזיון לאומי".
חזרתה של קוסאמה ליפן כמעט תמיד מקושרת למצבה הנפשי השברירי, אלא שבמכתב ששלחה לאוצר אודו קולטרמן, נראה ששיקוליה היו כלכליים, כשהיא מתקשה להתעשר בניו־יורק: "אני נמצאת כאן בטוקיו מאז חג המולד האחרון לצורך קידום העבודות שלי. במשך זמן מה עבדתי בניו־יורק על המחזמר שלי, אבל המשאבים הכספיים שם מוגבלים, וקשה לחיות שם ממכירת העבודות שלי. הגעתי למסקנה שעדיף לעבוד ולהרוויח כסף ביפן ולהוציא אותו בניו־יורק. אני חושבת שניו־יורק היא כבר לא המקום לעשות הון. כאן העבודות נמכרות כמו לחמניות. החלטתי לקבוע כאן את מושבי, ולבקר בניו־יורק אחת לכמה חודשים לצורך עסקיי. כך אוכל לפרנס את עצמי. ללא מחסום שפה יהיה לי קל יותר לפרסם את האוטוביוגרפיה שלי וספרים נוספים. מעל לכל לראשונה זה שנים אני מצליחה לישון בשלווה וללא פחד. אני לא רואה עתיד בניו־יורק".
למרות זאת, ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1977, קוסאמה אישפזה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי, שבו היא חיה וממנו היא יוצרת, עד היום. משם היא כתבה ספרים, שיתפה פעולה עם בתי אופנה גדולים כמו לואי ויטון ואפילו לקחה חלק בביאנלה בוונציה בשנת 1993. וכל זאת מבלי לשנות ולו דבר באורח חייה או בשגרת יומה.
את עוצרת לפעמים לחשוב איך הדברים היו נראים אם היית נשארת באמריקה, או אם בכל זאת היית מצטרפת לאיזו קבוצת אמנים?
"לא. אין לי חרטות. אני לא מסתכלת אחורה. אין לי זמן לזה. אין לי סיבה להסתכל אחורה. אני עסוקה מדי בעתיד".
את מדברת על האמנות כמפלט בחייך, אבל יכול להיות שזו גם דרך שלך לתקשר עם העולם החיצוני?
"מאז שהייתי ילדה קטנה כל מה שרציתי זה לצייר ולפסל ובכך להעביר לעולם מסרים. בוודאי שזו צורת תקשורת".
אנסח אחרת: את מדברת על עצמך כאאוט־סיידרית, אבל למרות זאת את כנראה האמנית האהובה בעולם, עשרות מיליונים נחשפים לאמנות שלך כל יום, אנשים מתרגשים מהעבודות שלך ומרגישים דרכן קרבה אלייך. זה גורם לך להרגיש שייכת יותר, מובנת יותר, פחות אאוטסיידרית?
"אני אוהבת להיות אאוטסיידרית. יש לי עולם משלי ואני אוהבת אותו, ושומרת עליו. אבל כן, זה עוזר לי להרגיש מחוברת יותר. זה עוזר לי להרגיש פחות לבד".
