הבה נודה על האמת: דינם של כל סוגי הביוגרפיה הקולנועית-מוזיקלית (עלילתי, דוקו, אנימציה וייטנאמית, ווטאבר) נחרץ לא לפי זהות הבמאי, השחקנים והשחקניות ואפילו לא לפי איכות התסריט. בסוף הכול קם ונופל על רשימת המפיקים: המשפחה, בעלי הזכויות, המקורבים. ברגע שרואים את השמות שלהם אפשר להבין די בקלות לאן זה הולך.
"בוב מארלי One Love" - טריילר
במקרה של בוב מארלי, אמן עם מורשת יקרה מאוד לשמור עליה, היה ברור כמו השמש של ג'מייקה שהסרט שיעסוק בחייו וגם ירצה לקבל גישה לדבר האמיתי - המוזיקה - לא יוכל להיות פרוע, נטול עיגולי פינות ובוודאי שלא חתרני, גם אם אחד הכותבים, טרנס וינטר, עבד על סדרות קשוחות כמו "הסופרנוס" ו"אימפריית הפשע". ראינו מה עשו להיסטוריה הסוערת של פרדי מרקיורי כדי לקבל את "רפסודיה בוהמית": ל-One Love לא היה שום סיכוי להיראות אחרת.
לכן ממילא השאלה היא לא האם One Love עושה צדק עם האגדה שבמרכזו, אלא האם הוא מספק חוויה נעימה במסגרת היותו "סרט מטעם". "רפסודיה בוהמית", למשל, לגמרי עמד במשימה: היה כיף, מצחיק ומשוחק טוב ושחזור ההופעה בלייב אייד סייע לטשטש את ערימת השקרים שהומטרו על הצופים והצופות כדי שחלילה לא יקבלו את הצד ההדוניסטי וההרסני של מרקיורי. המקרה של One Love מעט שונה גם בהיקף המאמץ וגם בתוצאה, אבל גם הוא נוטה לאזור החיובי.
3 צפייה בגלריה
לא היה לסרט הזה שום סיכוי להיראות אחרת. מתוך "בוב מארלי One Love"
(צילום: באדיבות א.ד.מטלון ופורום פילם)
כחלק מהניסיון לחלץ את המיטב ממה שכן אפשר להגיד על מארלי, הסרט של ריינאלדו מרקוס גרין ("משפחה מנצחת") דוחס את הסיפור העשיר, המרתק והמורכב של אגדת הרגאיי לתקופה ספציפית וקצרה יחסית, שעיקרה השנים שבין ניסיון ההתנקשות בחייו בג'מייקה ב-1976 ועד לשובו לשם כמנצח בהופעה היסטורית ב-1978. בין לבין הוא הקליט את אלבום המופת Exodus, אובחן כחולה סרטן וגם ידע עליות ומורדות ביחסים עם אשתו ריטה.
במתווה כזה בלתי אפשרי לקבל את מלוא השכבתיות של דמות איקונית כמו מארלי, וזה לא משנה כמה פלאשבקים צבעוניים יושתלו כדי להראות אותו מחפש את דרכו בצעירותו. מה שכן ניתן לחוות זה ההדים לתכונות שהובילו אותו בקריירה שנקטעה באופן טרגי אחרי כלום זמן: הכריזמה האינסופית, הפרפורמנס המחשמל על הבמה, המנהיגות מאחורי הקלעים וכמובן הכישרון לשמור על גחלת הרגאיי תוך כדי הרחבת מעגל המאזינים והמאזינות שלו, עד להכתרתו כאמן שהכי מזוהה עם הז'אנר תיכף 50 שנה.
3 צפייה בגלריה
בלתי אפשרי לקבל את מלוא השכבתיות של דמות איקונית כמו מארלי. מתוך "בוב מארלי One Love"
(צילום: באדיבות א.ד.מטלון ופורום פילם)
את כל זה הסרט ממחיש קודם כל באמצעות הקפדה ראויה לציון על הצגה אותנטית של הסביבה הגיאוגרפית והתרבותית שבה מארלי פעל: מהמבטא הסמיך דרך הלבוש שלו ושל פמלייתו ועד האופן שבו מארלי רקד על הבמה.
בהקשר הזה, אי אפשר שלא להתרשם מהאופן שבו קינגסלי בן-אדיר נכנס לנעליים העצומות של מארלי ונטמע בהוויה שלו כמי שמשייט בין רוחניות לשאפתנות, בין הצהרות על היותו שליחו הצנוע של ג'ה לעומת המגלומניה של אדם שהחליט שהמוזיקה שלו תשים קץ לאלימות. בן-אדיר אינו זמר וקולו לא מחליף את מארלי בקטעים המוזיקליים, אבל פניו משקפות נאמנה את המאבק הפנימי שלו כמי שנמלט בעור שיניו מהמוות וקצת הסתבך עם היומרות של עצמו. אחרי שגילם את ברק אובמה (בסדרה "חוק קומי") ומלקולם אקס (בסרט המצוין "לילה אחד במיאמי"), בן-אדיר בהחלט יכול להוסיף עוד הופעה מרשימה בתפקיד אייקון שחור.
3 צפייה בגלריה
בסרטים כאלה מה שמחמם לב זה המפגש בין הקולנוע והמוזיקה. מתוך "בוב מארלי One Love"
(צילום: באדיבות א.ד.מטלון ופורום פילם)
אבל עוד יותר מוצלחת ממנו היא לשאנה לינץ' ("קפטן מארוול", "דוקטור סטריינג' 2", "אין זמן למות", "לוחמת") המצוינת, שמגלמת את ריטה מארלי, אשתו ואשת סודו של מארלי, והיחידה בסביבתו שלא מפחדת להזכיר לו מי הוא באמת ומה תפקידו בעולם. קלישאת "האישה שאיתו" אומנם עובדת כאן כמו התמלוגים של יהודה פוליקר ויעקב גלעד ביום השואה, אך לינץ' מפיחה חיים בתוך הרבה מאוד מילים מפלסטיק.
אבל עם כל הכבוד, בסרטים כאלה מה שמחמם לב זה המפגש בין הקולנוע והמוזיקה, ו-One Love מספק כמה רגעים נחמדים, גם אם לא מבריקים, בכיכובם של קלאסיקות כמו Natural Mystic, No Woman No Cry וכמובן Redemption Song. האם הסרט שופך אור חדש ומקורי על אחד האמנים החשובים בהיסטוריה? לא. האם יוצאים ממנו עם חשק להקשיב ל-Exodus בריפיט? בהחלט.
