הריאיון עם השחקן עידו טאקו, שהתקיים לרגל עליית סדרת הנוער "מתוקים" בהשתתפותו ב-HOT, נערך בשני חלקים. הראשון התרחש ארבעה ימים לפני מתקפת 7 באוקטובר, ומיד אחריו עלה טאקו על טיסה לצרפת כדי להשתתף בהקרנת סרט ישראלי בכיכובו - "החייל הנעלם". נוכח האירועים, עלילת הסרט שיצר דני רוזנברג נשמעת כמו התגרות של הדמיון במציאות - היא עוקבת אחר חייל שבורח משדה הקרב במהלך מבצע בעזה ומגיע לתל אביב, כשמבחינת צה"ל הוא נחשב לחייל חטוף - עלילה שזיכתה את הסרט בפרס הסרט הטוב בפסטיבל הקולנוע בחיפה של השנה החולפת.
החלק השני של הריאיון מתקיים שלושה וחצי חודשים מאוחר יותר. טאקו שוב בחו"ל, בצילומים לפרויקט אניגמטי כלשהו, והוא מגדיר את השיחה הקודמת ככזו שהתרחשה ביקום מקביל. אחרי שהצליח לעלות על טיסה לארץ, הוא בעיקר השתדל לתת את חלקו ("בשביל החברים הכי טובים שלי, שהיו בעזה ביום הזה"), ולהתמודד עם חוסר האונים, שהוא מעריך שרוב המדינה מתמודדת איתו, כל אחד מהמקום שלו. "יש תחושה נוראית שבה אני מחשב מחדש את כל מסלול החיים שלי ושואל - איך הגעתי להיות שחקן? אולי הייתי יכול לתת יותר? הרגשתי כאילו אכזבתי מישהו כי הייתי אמור לתת יותר. אבל התאפסתי ואמרתי, 'זה לא רלוונטי כרגע. מה שצריך לעשות זה מה שאפשר, ואם אני בנעליים של שחקן - אני אהיה גם ליצן, בדרן ורקדן".
יחד עם עוד אמנים צעירים, טאקו העביר את החודשיים הראשונים למלחמה בהופעות למפונים. "חשבתי הרבה על התפקיד שלנו כאמנים בתקופה הזאת, ואין לי תשובה. זה לא כמו בקורונה שהאמנות הייתה מושבתת וכל האמנים כאבו. זאת זווית אחרת לגמרי, כי אתה כואב בעיקר את מה שקורה במדינה שלך. אני בסדר, המשפחה שלי בסדר, חברים שלי יוצאים ונכנסים מעזה והם בסדר, אבל האינדיבידואל פה הולך הצידה, הוא פחות העניין. הכאב הזה דורס אותו, אבל אתה מרוויח את הפרופורציות".
נראה שפתאום "החייל הנעלם" מקבל משמעות נוספת.
"זה מדהים, איך אנחנו חווים את עול החיים במדינה הזאת גם באמנות וביצירה, ואיך דווקא כשאתה מצפה להיות חלק מיצירה שתאפשר לך להסתכל על המציאות ממרחק מסוים, פתאום זה הופך להיות כל כך רלוונטי וקרוב. אין לי משהו חכם להגיד על זה חוץ מזה שאנחנו חיים במדינה מאוד מיוחדת".
תגדיר "מיוחדת".
"כשאתה חווה טרגדיה בגיל צעיר, שלא קשורה למדינה שלך - ותוסיפי לזה את זה שהאמא שגדלתי איתה היא אמריקאית וגדלנו במיקרו-קוסמוס של עצמנו שפחות קשור לתרבות הישראלית - אז אתה תמיד מרגיש שאתה מסתכל מבחוץ. היום אני מרגיש חלק ממשהו. והאנגלית שלי טובה", הוא צוחק, "אני יכול להסתדר".
טאקו מוסיף ומספר שכחלק מהמסע שלו, הוא חיפש את עצמו במקומות שונים בעולם. "כבר לפני 7 באוקטובר הרגשתי שהמדינה שלי היא הפנינה של העולם. בתקופה הזאת יש משהו שמחדד לי את התחושה שאנחנו חיים במדינה הכי מדהימה בעולם, כמה שהיא מורכבת ובעייתית. לא גדלתי בבית עם ערכים ציוניים במיוחד, אבל תוך כדי טיולים בעולם ופגישות עם אנשים, הבנתי כמה זה ספציפי לחיות פה. להיות חלק מהדבר הזה שמגיע עם המון כאב שהוא באמת גדול מאיתנו. אני גאה להיות חלק מהעם הזה. אני אוהב אותו".
"בתור ילד שאיבד את אימו יש בי תקווה שהסדרה תעזור למי שמתמודד עם אובדן"
בגיל 23 טאקו אכן מצוי בשלב הלבטים וההרהורים בחייו, אבל זה לא מפריע לו לתחזק קריירה מבטיחה. ייתכן שאתם מזהים אותו מהתפקיד הראשון שלו בדרמה "קיבוצניקים", או מ"סקיי". הוא גילם תפקיד ראשי גם בסדרה "כל עוד בלבב", שבמרכזה חמישה בני נוער במסע לפולין ושהייתה אף מועמדת לפרס האמי הבינלאומי. עכשיו מגיעה "מתוקים", שעוקבת אחר ארבעה אחים ואחיות שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים והם נאבקים להשאיר ברשותם את הקונדיטוריה המשפחתית. "מתוקים", שאסי עזר הוא אחד מיוצריה, הייתה אמורה לעלות ב-10 באוקטובר, אבל נדחתה בשל המצב ותעלה מחר (ב', ב-HOT VOD young ובערוץ זום). טאקו מגלם בה את אמיר, אחד האחים, שמפתח זוגיות עם נערה שהמשפחה שלה פתחה קונדיטוריה מתחרה וגם היא נושקת לסיפור חייו, הפעם מההיבט האישי.
טאקו, הבכור מבין חמישה אחים, היה רק בן חמש כשאמא שלו נפטרה מסרטן. שנה לאחר מכן ביקרה המשפחה שלו באירוע של עמותה שארגנה ימי כיף לילדים שבן משפחה שלהם חלה בסרטן. "רק כדי לגרום להם להרגיש ילדים שוב, כי המחלה הזאת לוקחת את הילדות שלך, אפילו אם היא רק מסביבך", הוא נזכר. באירוע הכיר אביו את פמלה, האישה שהקימה את העמותה בעקבות פטירתו של בעלה. זה נגמר, כלומר התחיל, בנישואים ובאיחוד של שתי המשפחות.
הסדרה אומנם נקראת "מתוקים", אבל טאקו מעיד שמתחת לפני השטח יש בה הרבה עומק וטעמים שהם מעבר למתוק. "בתור ילד שאיבד את אמא שלו בגיל צעיר, יש בי תקווה מסוימת שהסדרה תושיט יד לילדים ולאנשים שמתמודדים עכשיו עם אובדן. כל המדינה מתמודדת עם אובדן כרגע, גם אם זה לא ממעגל קרוב, אובדן של החיים שהיו. הסדרה הזאת, גם אם אין בה אמירה מטורפת, יש בה אור מסוים, ריאליסטי, שמדבר בגובה העיניים לילדים, ואני חושב שהם זקוקים לזה כרגע".
ילדים שאיבדו הורים זה לא נושא קצת כבד לסדרת נוער?
"אני גאה להיות חלק מסדרה שלא מזלזלת בנוער בשום צורה ומנגישה להם נושא חשוב בלי בולשיט, דוך לפרצוף שלהם. יש בה את האהבות הקלאסיות, האינטריגות וההומור של סדרות נוער, אבל כבר בפרק הראשון יש גם גיבור שמתפרק. הסדרה גם משקפת את ההתמודדות של האח הבכור, שמשחק נבו קטן, והגעגוע שלו להורים. לא שומרים את זה לפרק 15, ובעיניי יש בזה המון עוצמה וכוח. אם הייתי צופה בזה כילד, כנראה שהלב שלי היה מתרחב כי הייתי רואה משהו שמדבר עליי, על אובדן ועל משפחה שונה. יש שם ארבעה אחים שמזכירים את המשפחה שלי בהרבה מובנים, שחיים בלי ההורים, ואני יכול להזדהות עם התחושה".
זה עימת אותך עם דברים שעברו עליך?
"יש גבול לעומקים שצוללים אליהם בסדרת נוער, אבל יש הרבה סצנות שכן, נתתי משהו מאוד אישי. הדמות שאני משחק מתמודדת עם הרבה תסכול, היא לא מסוגלת להכיל עד הסוף את מה שהיא מרגישה, והקושי להכיל את האובדן מתבטא בעצבים, באלימות ובמצבי רגש קיצון".
אתה הצלחת להכיל את האובדן של אמא שלך?
"אני חושב שזה משהו שהולכים איתו כל החיים. לא מכילים וזהו. אני בנקודה שאני מכיל את זה דרך האמנות שלי ודרך מדיטציה, שמלמדת אותי להכיל הכול, גם דברים טובים".
טאקו מספר שהזיכרונות מאימו לא רבים. "יש לי בעיקר זיכרונות ספציפיים. פמלה היא אחד האנשים הכי טובים שפגשתי בחיים, אבל אין תחליף. בסוף יש כמיהה לאימהות שלא נמצאת שם, וזה ללמוד להכיל את זה בכל יום, בטיפול עצמי ופסיכולוגי. ב'מתוקים' אנחנו פוגשים את האחים שנה אחרי המוות, בבריחה מוחלטת. הם מנהלים אורח חיים שנראה לבבי ורגיל ואפילו כיפי לילד, קמים ועובדים ועושים צחוקים והם קרובים, אבל תכלס, הם לא באמת חיים וזה מתבטא בעיקר בדמות של ערן. כמה שהוא מנסה להחזיק בידיים שלו את בית הספר ובת הזוג והעבודה והחברה - בסוף הוא נשבר, ורק אז הוא באמת נשען על האחים שלו.
"כל אחת מהדמויות מסמלת בעיניי דרך התמודדות אחרת עם אובדן ותהליך שונה בתוך הדבר הזה. הדמות שלי לומדת לעשות את ההפך, לקחת אחריות במקום להיות עסוק בעצמו כל הזמן, שזה בסדר כי מדובר באדם צעיר והוא מתעסק באהבות ובעצבים שלו, אבל זה נובע מפצע מאוד עמוק. דווקא במהלך הסדרה הוא לומד לשלוט בעצמו ולהבין שהחיים לא פשוטים, שהתסכול הזה הוא חלק מהחיים, שדברים לא תמיד הולכים כמו שאתה רוצה שהם ילכו. הדמות הזאת מאוד הזכירה לי את אחד האחים שלי כשהוא היה צעיר".
"אלה חומרים שאני נמשך אליהם - גבריות רעילה, מודרנית ופגיעה בכל הצורות שלה"
השאיפה להיות שחקן נולדה אצל טאקו כבר בגיל צעיר. בימי הולדת הוא קיבל אישור להיעדר מבית הספר ואבא או סבתא שלו לקחו אותו לסרט במקום. בימי שבת הוא היה טורח על שיטות להגביה את עצמו כדי להיכנס לסרטים עם הגבלת גיל. בגיל 16 הוא טס ללוס אנג'לס במסגרת חילופי סטודנטים ובחן את חייהם של תלמידים משכבת הגיל שלו. "הם חיו מחוץ לכל התפיסה שאני מכיר לגבי איך החיים אמורים להיראות", הוא נזכר, "תיכון, צופים, אחר כך צבא, טיול ואוניברסיטה. פתאום הבנתי שהעולם גדול יותר מהמדינה והקהילה שאני חי בהן. שמתי לב שלאנשים שם יש חלום, והם התחילו לעבוד כבר בתיכון על החלום הזה. וגם לי יש חלום ואני לא פחות טוב מהם, אז למה שאני לא אעשה את זה כבר עכשיו? אם לא הייתי בתיכון ולא הייתי הולך לצבא והעתיד שלי היה פתוח, איך הייתי רוצה להתחיל את החיים שלי? ככה הבנתי שאני רוצה לשחק".
גם בלוס אנג'לס בני נוער מוסללים לחלומות מסוימים.
"נכון, אבל למה אני לא יכול למצוא משהו שהוא שלי בעולם הזה? אני עוד נורא צעיר ודווקא עכשיו, בגיל הזה, יש לי חופש להתעסק במה שאני חולם עליו, אין לי מחויבות".
נראה שמדור לדור הגיל שבו מתחילים את המרדף אחרי החלומות הולך ויורד.
"זה מעיד על חיבור עצמי בעיניי. בסוף אנחנו חיים בעולם שנולדנו לתוכו ולא אנחנו יצרנו אותו. המציאות נוצרה עבורנו, לא שלטנו בה, אבל מגיע רגע שאתה צריך לבחור בעולם של עצמך. נכון, אתה לא הברון בעולם שלך, החברה מכתיבה הרבה דברים, אבל יש לך יכולת להשפיע על איך שהחיים שלך ייראו".
את הגישה הזו לחיים טאקו מספר שקיבל מאביו. "הוא תמיד דחף למצוינות ונתן לי את התחושה שיש לי את הכלים ואת היכולות לעשות את כל מה שאני רוצה אם אני בוחר בזה, ואני חושב שזה תקף לכולם. משחק זה משהו שכל אחד יכול לעשות, אנחנו משחקים כל הזמן. יש בנו את המנגנון ההישרדותי הזה שהוא משחק. זה רק עניין של אם אתה אוהב את זה או לא. זה לא אומר שזה קל, התבגרתי המון על הסטים האלה. בתחילת הדרך לא הבנתי עד כמה סט זה ג'ונגל, היום אני יודע למצוא את השקט שלי בתוך הג'ונגל הזה".
לשחקנים יש דחף להיראות בדרך כלל. אתה מרגיש את זה על עצמך?
"בטח, מאוד. אני חושב שלכל בני האדם יש את זה, אבל לשחקנים יש משהו שהם רוצים להגיד, זה בוער בהם. משחק זה באמת הדבר האהוב עליי כי הוא משלב את שני הדברים שעם הזמן אני מבין שהם הכי האהובים עליי - לחקור בני אדם וסיטואציות, ומצד שני להופיע".
במהלך התיכון הוא ייעד את עצמו לשירות צבאי ערכי במודיעין, אבל בכיתה י"א החל ללמוד בקורס למשחק, ושנה לאחר מכן הגיעו לפתחו שתי הזדמנויות - האחת, לשחק בסדרת הנוער "סקיי" בתפקיד ראשי, והשנייה - להצטרף ליחידה הצבאית שרצה. "היו לי שני כרטיסי לוטו, ככה אבא שלי ניסח את זה", הוא מחייך. אך טאקו בסופו של דבר בחר ללכת על "סקיי", והקרדיט בסדרה, בנוסף לזה שצבר ב"קיבוצניקים", אפשר לו להעביר את שירותו הצבאי כאמן פעיל. בפועל התרומה שלו לצה"ל התנקזה לתפקידי פקידות ועבודות רס"ר, עד שהשתחרר בסיום השירות לפני כשנה. "הייתי גורף העלים מספר אחת בבסיס, יצאתי עם מקצוע", הוא צוחק. "עשיתי את זה ועפתי תוך כדי, דיברתי המון לעצמי. מדי פעם אני עושה ויש עם המגרפה בחצר, רק כדי לשמור על תנועת המפרק", הוא מוסיף, מרצין ומשגר מחמאה לצה"ל: "הצבא אפשר לי להתפתח כשחקן וזה לא מובן מאליו. אישרו לי דברים גם כשלא היו חייבים לאשר לי, ומצד שני למדתי לחיות במקביל בשתי מסגרות".
אל "מתוקים" הוא הגיע אחרי שני פרויקטים משמעותיים, הראשון, כאמור, "החייל הנעלם", שהיה טבילת האש הקולנועית הראשונה שלו. "זה נשמע כבד אבל תכלס הדמות שלי הייתה בבריחה מתמדת, אז לא הרגשתי את הכבדות".
משהו בתפיסה שלך את הדמות ששיחקת בסרט השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"לא. עבדתי על יצירה של עולם מסוים, ואני חושב שעכשיו לכל המדינה יש את ההקשר הזה. אני מקווה שזה ייתן עוד אמפתיה והזדהות לדמות שיכולה להיות שנויה במחלוקת, במיוחד בתקופה כזאת. אבל היא מייצגת גם איזו תחושה או אפילו פנטזיה דמיונית, ויכולה ללמד אותנו משהו על עצמנו. יצא לי לראות את הסרט לא מזמן והוא באמת מאוד חזק. באופן מוזר הוא גם מצחיק יותר, אולי כי הוא ציני. הוא מתקרב למציאות אבל במובנים מסוימים גם מתרחק ממנה, כי עכשיו הכול הרבה יותר כבד ורציני, והמשמעות של לברוח ממבצע בעזה היא הרבה יותר גורלית מפעם".
טאקו מודה שהוא לא יודע איך הסרט יתקבל בקרב קהל הצופים, ומסביר שלהרגשתו זה לא ממש רלוונטי. "פשוט טוב שהוא קיים וזהו. הייתי מאוד רוצה שאנשים יבינו אותו, אבל אני אבין אם לא". בנוגע למסר שהסרט מבקש להציף הוא מסביר שזו שאלה שצריכה להיות מופנית לבמאי, דני רוזנברג. "סרט זה מדיום של במאים. אבל מנקודת המבט שלי אני רואה סיפור על אנושיות וחיבוק של חולשות. ללמוד לא לברוח מתוך תהומות פנימיים ופחדים. זה סיפור שמסופר מנקודת המבט הצרה של הדמות, והיא לוקחת אותך למסע של 24 שעות של בריחה, שמתחילה בעזה, נגמרת בתל אביב ועוברת בהרבה תחנות. זאת בריחה פיזית אבל גם רגשית. מבחינתי זה סרט על בן אדם שמחפש חיבוק, ואני חושב שכל מה שהוא עושה - בין אם זה אוכל או סקס - מגיע מהימנעות מלהיות נוכח ברגע ובעצמו. הוא פשוט מתפרץ החוצה באיזה יצר חייתי וחסר מודעות בחיפוש אחר אהבה עמוקה".
אפשר גם לומר שהוא בורח ממלחמה, זה הגיוני לרצות לברוח.
"הוא בורח מהתמודדות עם עצמו. זאת מלחמה פנימית. חזרתי מאיסלנד אתמול, מקידום של הסרט בפסטיבל, והיה מאוד מעניין לדבר איתם שם, כי הם לא חוו מלחמה מימיהם אבל הצליחו להתחבר לדמות ולסרט כי הוא עוסק בחוויה אנושית של להיות צעיר תחת עול של מסגרות ותחת ציפיות של החברה ממך. אני חושב שזה משהו אוניברסלי מאוד".
איפה יכולת להזדהות איתו בחיים שלך, מבחינת הבריחה?
"למדתי דרך הסרט והדמות כמה אני אדם שקל לו לברוח. להומור, לשיחות אינטימיות שכאילו מתעסקות בהכול חוץ מאשר באמת שבפנים. בני אדם נהנים לברוח ולא להתמודד".
טאקו מספר שמבחינתו, רוב החיים הם בריחה, וזו גם אחת הסיבות שבגללן הוא אוהב קולנוע. "אני אוהב קולנוע כי זה לסגור את עצמך שעתיים בבועה ולברוח מהעולם. אני חושב שבעיות הקשב והריכוז שלי שירתו אותי, הן היו קלף מדהים. זה סרט שמלא בריצות וקפיצות ואוכל שנאכל בטירוף, עבודה לוליינית ממש, ולפני טייקים הייתי מנסה לפזר את עצמי לכל הכיוונים כי ניסיתי לשדר דמות שנמצאת בבריחה מתמדת ובחרדה כל הזמן".
הסרט השני שטאקו התנסה בו הוא "מכולת" של יובל שני, שעדיין לא יצא לקולנוע. הוא מספר את סיפורם של שני נערים המחפשים מפלט מן המציאות הקשה של חייהם, ונכרכים אחד בגורלו של השני על רקע פעילותה של מכולת ירושלמית, המשמשת כתחנת ממכר סודית של תרופות מרשם. "זה סרט פיוטי עם דמות מאוד פצועה בנפש שעוברת תהליך התבגרות בעזרת כל הדמויות שסביבה", מסביר טאקו. "אם 'החייל הנעלם' אמר לי 'עכשיו תפסיק לברוח', אז הסרט הזה אומר לי 'זה מה שקורה כשאתה מפסיק לברוח'. זה סיפור התבגרות של ילד שלומד למצוא את הגבריות שלו ולהיות שלם עם עצמו דרך דמות של נער קוויר שהוא השכן שלו ובהיעדר אם, ללא מודל אימהי, שזו מורכבות גדולה".
מעניין שהגדרת שגבריות עוברת דרך מודל אימהי. זה משהו שמעסיק אותך?
"אני חושב שבעידן של היום הנושא הזה נוכח מאוד אצל גברים בגילי, וכן, זה מאוד מעסיק אותי. אלה חומרים שאני נמשך אליהם - גבריות רעילה, מודרנית ופגיעה בכל הצורות שלה. בתור גברים בעידן הזה אנחנו עוברים משבר מסוים, גם נשים, ויש משבר אמון מאוד גדול בין גברים ונשים. אנחנו לא יודעים לסמוך אחד על השני ולהפך. זה מחזיר אותי לחיים בעולם שהוא לא שלנו, נולדנו לתוכו, ופתאום אתה פוקח עיניים ואומר 'אוקיי, בתוך העולם הזה אני רוצה למצוא את האינדיבידואל שלי'. זה נכון גם לגבי גבריות. החברה מאוד מכתיבה איך אישה צריכה להיראות ואיך גבר אמור להיראות, ואני חושב שהדור שלנו יותר מחפש את האינדיבידואל ולא את ההגדרה. אולי דרכו נוכל למצוא את החופש ואת האמון".
נולדתם לדור של שינוי, וזה תמיד הכי מבלבל.
"לגמרי. בתור אמן צעיר יש לי את הפריבילגיה להתעסק בנושאים האלה, דרך תפקידים שאני עושה ודרך היצירה שלי".
אתה בזוגיות עכשיו?
"כרגע לא, אבל הייתי הרבה שנים במערכות יחסים. בתקופה עמוסה כזאת זה לא מזדמן אליי, אבל אני מאוד פתוח לזה".
אתה טיפוס זוגי?
"אני כבר לא יודע להגיד. אני מרגיש שאני משתנה. אם היית שואלת את השאלה הזו לפני שנה וחצי הייתי אומר לך שכן, מאוד. אבל אני כבר לא בזוגיות שנה וחצי ומאוד טוב לי עם מי שאני עכשיו. אני חושב שבזוגיות אמיתית צריך להיות שני שלמים ביחד וזה עדיין מורכב עבורי, כי אני בגיל שבו אתה מחפש את עצמך. התקופה האחרונה עשתה המון להתפתחות האישית שלי, ובעיקר גרמה לי להבין שאני לא רוצה להתפשר על דברים שלא נכונים לי".