בחודש שעבר מעריצי "בחזרה לעתיד" וכנראה גם כל אוהבי הקולנוע באשר הם התרגשו לראות את האיחוד בין שני כוכבי הטרילוגיה המצליחה, כריסטופר לויד ומייקל ג'יי פוקס, על הבמה בקומיק קון ניו יורק. השניים זכו לתשואות אדירות בזמן שחלקו חיבוק אוהב ונראו נרגשים בעצמם מעצם המעמד, כשלא מעט דיברו על מצבו הרפואי של פוקס, שמתמודד עם פרקינסון כבר מעל שני עשורים.
בריאיון ארוך שהעניק לפנות בוקר (בין שלישי לרביעי) השחקן בן ה-61 ל"אנטרטיינמנט טונייט", הוא סיפר בין היתר על האיחוד עם לויד ואיך הרגיש על הבמה מול המעריצים הנלהבים.
"כריס הוא אדם נדיר", אמר פוקס. "הוא הפך מלהיות שחקן שאני עובד איתו שחשבתי שהוא מצחיק וחכם, לאדם שהיה סוג של אח עבורי, למישהו שהיה לי דמות אב - בצורה שלא ציפיתי שיכולה לקרות. אנשים פשוט אוהבים אותנו יחד כי אנחנו מזכירים להם אנשים שהם אוהבים ואוהבים להיות לצידם, וכשראיתי את כריס בקומיק קון פשוט עטפתי אותו בזרועותיי כי הייתי כל כך שמח לראות אותו, ואני אמשיך להרגיש כך בכל פעם שאראה אותו".
טרילוגיית "בחזרה לעתיד", ששלושת סרטיה יצאו בין 1990-1985, איחדה סביבה קהל מעריצים נאמן ולא מבוטל, אך לא בטוח שרובם היו שמחים לשמוע את הרעיונות של פוקס לגבי איתחול שלה. "האמת שהייתה לי מחשבה שאם הם יכולים לעשות את הסרט שוב, אז זו צריכה להיות אישה בתפקיד מרטי (מקפליי, הדמות אותה גילם פוקס)", הוא אמר. "יש משהו לגבי הסרטים הללו שמתחבר עם אנשים בכל רמה. אני פשוט מרגיש שהם יחזרו מתישהו.
3 צפייה בגלריה
"דמות אב". מייקל ג'יי פוקס וכריסטופר לויד בכנס קומיק קון
(צילום: Bryan Bedder/Getty Images for ReedPop)
"מה שמדהים אותי יותר מכל לגבי 'בחזרה לעתיד'", הוא הוסיף. "שאין לזה קשר אליי, יש לזה קשר לחיים האלו. אנשים פשוט אוהבים וזוכרים את הסרטים, הם חוגגים אותם ומוקירים אותם ומקעקעים את הפנים שלי על הרגל שלהם. זה משוגע, אבל בצורה טובה. אני אוהב את זה ורק לאחרונה הצלחתי להוקיר את זה בצורה מסוימת. לא שדחיתי את זה או משהו, או שלא הייתי גאה בזה, אבל לא להבנתי לחלוטין כמה אנשים באמת מזדהים עם הסרטים, וכמה הם חשובים עבורם".
בסוף החודש, הקרן שהקים השחקן לטיפול ומחקר בנושא מחלת הפרקינסון לפני 22 שנה ומאז גייסה מעל 1.5 מיליארד דולר, תערוך אירוע התרמה ענק בניו יורק ובמהלך הריאיון הוא נזכר בדרך שעברה הקרן והסיוע שהיא מעניקה לחולי פרקינסון, כמו גם להשפעה של המחלה עליו ועל הקריירה שלו.
"הקמנו אותה בשנת 2000 במטרה בתקווה למצוא מרפא וגילינו בדרך שאי אפשר לעשות שום דבר ללא המטופלים", אמר פוקס. "בלא מעט מקרים המחקרים מתעלמים בחלק של המטופלים בדרך לפתרון, ולרוב אי אפשר למצוא תשובות בלי עזרה שלהם. נקלעתי למצב הזה בעצמי וזיהיתי אותו כהזדמנות אמיתית כדי ליצור קשר עם כל אותם אנשים שמזדהים איתי וזקוקים לאמפטיה וסימפטיה מגורם נוסף. אנחנו לא מקבלים הזדמנות כזו בדרך כלל, ולכן אני עושה את הטוב ביותר כדי לאחוז בה חזק".
על עצמו הוסיף: "משחק עבורי תמיד היה משהו משחרר, אבל כשהמחלה פגעה בי בצורה שכבר לא יכולתי לשחק כמו שרציתי, זה הפך להיות מתסכל. חוויתי רגע כשהייתי על הבמה ולא יכולתי לזכור את הטקסט שלי. הבטתי על עצמי במראה, צחקתי ואמרתי לעצמי 'ובכן, זה מה שזה. אתה לא יכול לזכור את השורות שלך, אז הכול נגמר עבורך'. והייתי שמח לגבי זה, הרגשתי סוג של הקלה. לא כי לא יכולתי לשחק יותר, אלא כי הכרתי בזה. זו סוג של קלישאה, אבל כל דלת שנסגרת פותחת אחת אחרת, ופרקינסון פתחה לי דלת ענקית לדברים שאתה לא חכם מספיק כדי לבחור בהם, הם בוחרים בך".
