בשנת 1996, במהלך צילומי תוכנית הנוער "קלפים פתוחים", שמע המנחה נתיב רובינזון באוזנייה שלו שאלה לא רגילה. "אתה יכול להמשיך?", נשאל. הדוברת הייתה העורכת והמפיקה של התוכנית, שרי עמירם, ועל הבמה ישבו המרואיינים של הפרק שצולם באותו היום - בני נוער גאים, שהגיעו כדי לדבר על הנטייה המינית שלהם. עמירם הבחינה בכך שליוסי אבן-קמה, חי ארמה, שחר לובין ותמי, נציגי הקהילה הגאה, יש עוד הרבה מה לספר ושמעיין השאלות מצד בני הנוער שנכחו באולפן כקהל לא מראה סימני יובש. 50 הדקות שהוקצו לפרק רגיל לא הספיקו והיא החליטה, תוך כדי הצילומים, לפרוש את התוכנית על שני פרקים במקום אחד. היא לא תיארה לעצמה ששני הפרקים האלה יאלצו לשכב על המדפים במשך שנה עד שיזכו להגיע למסך.
הדבר הבא שקרה היה שחנן פורת, אז חבר כנסת מטעם המפד"ל, פנה לשר החינוך דאז, חבר מפלגתו, זבולון המר, וסיפר לו על מידע שהגיע לידיו - בטלוויזיה החינוכית, שחלק מההפקות שלה שודרו במסגרת זמן המסך שהוקצה לרשות השנייה, מתעתדים לשדר תוכנית נוער שמספרת בשבחה של ההומוסקסואליות. המר החליט שהוא עוצר את השידור לטובת בדיקה יסודית שתחליט אם התוכנית אכן ראויה לשידור, משום שלדבריו היא "עודדה בני נוער להתנסויות זרות ומוזרות".
ההתקוממות של ארגוני זכויות אזרח ולהט"בים לובתה עוד יותר על ידי תוצאות אותה בדיקה שיזם השר, שהמליצה לשלול את שידור התוכנית כמות שהיא, מאחר שמדובר במשדר שנוי במחלוקת ש"עלול לעודד הומוסקסואליות". זה נגמר בתביעה שהגישו הגופים השונים לבג"ץ ובפסיקה של שלושה שופטים שהורו לשדר את התוכנית - פסיקה תקדימית שקיבלה את שמה מהתוכנית: "בג"ץ קלפים פתוחים". התוכנית עצמה שודרה כשנה לאחר השידור המתוכנן המקורי, בספטמבר 1997.
"מי שיקרא את הכתבה הזאת לא יבין על מה הרעש", פוסק כעת נתיב רובינזון בריאיון ל-ynet. "אז ישבו כמה בני נוער באולפן שדיברו על נטייה מינית. זה לא היה מרגש אף אחד, אבל באותה תקופה זה היה יוצא דופן". החוויות שחלקו המרואיינים היו מרגשות ונאיביות בו זמנית. יוסי אבן-קמה, המוכר שבהם, היה בן-אומנה של חבר הכנסת עוזי אבן ואיש האקדמיה עמית קמה. הוא הגיע אליהם בתור נער לאחר שמשפחתו הביולוגית דחתה אותו על רקע נטייתו המינית. חי ארמה הגיע כנציג הביסקסואלים, חלק חוויות מעולמם של הגייז התל-אביביים וסיפר על מערכות יחסים מרובות משתתפים ועל משיכתו הזהה לבנים ובנות. תמי, הלסבית היחידה שהשתתפה בתוכנית וגם הייתה בשנות העשרים לחייה, ביקשה לא להיחשף בשמה האמיתי, ושחר לובין הגיע ממשפחה ליברלית יחסית. כולם היו רהוטים להפליא ואינטליגנטים.
בני הנוער בקהל תהו לגבי שלל סיטואציות כמו מקלחות בצבא (שלושת הבנים עמדו לפני גיוס לצה"ל), איך יודעים אם אדם שמוצא חן בעיניך מחזיק בנטיות דומות לשלך, האם לאבן-קמה לא חסרה אמא (תשובתו: "יש לי אמא, אבל עם זקן") ואם פלירטוטים בין בני אותו המין דומים לאלה שבין הטרוסקסואלים. "מה שהיה יפה בצילומים זה שהם היו מאוד נינוחים. השיחה קלחה בנעימות ואני חושב שזה כי לא באנו לחפש צהוב", מוסיף רובינזון, "אם היו עושים תוכנית כזאת היום היו לה פרומואים של 'חי מספר על מסיבות החשק!', 'חייתי בשלישייה עם גבר ואישה!', אבל לא היינו שם. רצינו באמת לייצר תוכן איכותי שמעניין בני נוער".
בהחלטה של ההפקה, על מנת להתקרב ככל האפשר לתחומי העניין של קהל היעד, משרות התחקירנים אוישו בידי בני נוער שחלקם גם המשיכו בתחום כשהתבגרו. העיתונאית סיוון רהב-מאיר, אשת הרדיו פרופ' ליעד מודריק, עורך הטלוויזיה נדב פייניק, סמנכ"לית אולפנים בקבוצת "ידיעות" שרון שלמון-אסמן, והקולנוען ומנהל התוכן גלעד אמיליו-שנקר היו חלק מקאדר התחקירנים של התוכנית, שגם מצאו את המרואיינים. יוסי אבן-קמה היה מועמד טבעי בהיותו בן לשני אקטיביסטים להט"בים מוכרים – עוזי אבן ועמית קמה, שאומץ על ידיהם רשמית כ-15 שנה מאוחר יותר, כשהיה בן 30. אבן-קמה העדיף שלא להתראיין אולם אביו, ד"ר קמה, המכהן גם כיו"ר האגודה הישראלית לתקשורת, עסק לא מעט בביטויים להט"ביים בתקשורת לאורך השנים וזוכר את פני התקופה. "לא הופתענו כלל כשקיבלנו את הפנייה עבור יוסי להופיע בתוכנית", הוא מציין בשיחה, "זה היה מובן מאליו שאנחנו נמצאים בזמן היסטורי נכון ומתאים כדי שיהיה ייצוג של הומואים ולסביות בתוכניות שפונות לבני נוער".
למה?
"במחקרים שלי אני מבחין בין עידן ההיעדרות ועידן הנוכחות של להט"בים בתקשורת, כשנקודת המפנה היא 1992, אז יעל דיין ארגנה כנס פורץ דרך בכנסת. עד 1992 לא היה כלום ומאז חלה מהפכה כשהומואים ולסביות התחילו להופיע באופן שגרתי בכל אמצעי התקשורת. יוסי עצמו התראיין לפני כן לא פעם במגזינים ובעיתונים אבל מעולם לא בפנים גלויות, כי הוא היה קטין, והיו לנו חששות גם מהמשפחה הביולוגית שלו, אבל ברגע שהוא היה בגיר אמרנו 'יאללה, לך לטלוויזיה'. וזאת היה הפעם הראשונה שהוא הופיע בפנים גלויות".
זמן קצר לאחר שאבן-קמה עבר להתגורר עם שני הוריו, התבטא הנשיא דאז, עזר ויצמן, וטען שהומוסקסואליות היא "תופעה שלילית שצריכה להיות מטופלת מבחינה שיפוטית". קמה פנה ללשכת הנשיא ומסר שמשפחת אבן-קמה תשמח לפגוש את כבודו. "ואז התקשרה אליי אישה ואמרה 'מדברת ראומה ויצמן, מתאים לכם להגיע אלינו ביום רביעי בשש?'", הוא נזכר, "אמרנו 'בוודאי', ולצערי עזר סירב שאני אתעד את המפגש אבל צריך להאמין. אז יוסי גדל במשפחה ובשכונה של מצוקה איומה, יפו ד', עוני מרוד, אלימות קשה בכל הסביבה שלו, מעמד סוציו אקונומי מאוד נמוך, ותוך חצי שנה הוא נפגש עם הנשיא ואשתו. הוא בעצמו עבר תהליך מאוד מזורז ובלית ברירה הפך להיות אקטיביסט. אין ברירה, צריך להתגייס. לכן ההופעה שלו בתוכנית הייתה חלק מההתגייסות המשפחתית האקטיביסטית שלו".
"לא עלה על דעתי שיהיה כזה רעש"
הקהל באולפן לא נבחר במיוחד לפי נושא התוכנית, וגם לא ידע מראש באיזה נושא היא תעסוק. "הקונטרול היה צריך בדרך כלל לעבוד קשה כדי לחמם את הקהל", נזכרת עמירם. "צריך שיעבור חשמל בקהל, ובתוכנית הזו זה קרה. רוב הפעמים גם דאגתי שבקהל ישב אדם מבוגר שיספק אמירה או יסביר את הנושא בדרך מעניינת וגבוהה יותר. ככה מצאנו את דבורה לוז, שנפטרה לא מזמן. היה לה בן הומוסקסואל, היא הקימה את 'תהל"ה', עמותה של הורים למען הורים של להט"בים וגם הייתה מעורבת במערכת החינוך, כי שם לא הייתה שום היערכות. אם אמא הייתה מגיעה למורה ומספרת לה שהבת שלה לסבית, לא היה למורה שום מושג מה לעשות עם זה.
"הם היו פתוחים כל כך. אני בטוחה שהיו עוד לפחות 20 שלא עברו כמרואיינים כי הם לא דיברו כמו שצריך. כשהמרואיין פתוח ורהוט אז האפקט של התוכנית הוא הרבה יותר חזק, משום שכל ילד שנמצא בארון וצפה בתוכנית יכול היה לעמוד גאה ולא לפחד יותר, ולשם רציתי להגיע. אני בטוחה שהבחירה בבני נוער המסוימים האלה - שם טמון הכוח של התוכנית".
חשבתם שהתוכנית תעשה כזה רעש?
"בכלל לא עלה על דעתי. היינו כל כך מיומנים בלייצר תוכניות חודרניות ומעזות. גם תוכנית על נוער וסמים יכלו שלא לאשר לשידור. התרגלנו לעסוק בנושאים רגישים, ידענו להגיש אותם בדרך הנכונה. אני חונכתי בחינוכית שברור שהמפיק צריך להיות הבלם ולדעת מתי לעצור, מתי לא להגיש או לשנות גישה. מה, זבולון המר יגיד לי אם זה עובר שידור או לא? הייתי בהלם כששמעתי שהוא עוצר את התוכנית".
ההכרזה על פסילת התוכנית הכתה בתדהמה את המעורבים. הטלוויזיה החינוכית הייתה יחידת-סמך של משרד החינוך, מה שהופך את הח"כ המר למעין עורך ראשי של התוכניות. "ומה פתאום שישבו בני נוער וידברו על נטייה מינית?", מגחך רובינזון. "זה הרי מנרמל את 'הבעיה'. לא הבנו מאיפה זה בא וגם לא היה מה לעשות בקשר לזה. היום זה היה עולה לרשת פיראטית, אבל אז לא היה יוטיוב, לא היה לאן. זה היה עולם ארכאי, יש לך קלטות VHS - מה אתה עושה איתן?
"ובעיקר התבאסנו כי ידענו שזאת תוכנית טובה. גם את תתבאסי אם מישהו יגיד לך לא לפרסם כתבה שעבדת עליה, ובגלל שאלה בני נוער יש המון רגישות. ראיינת אותם, לא ראיינת פוליטיקאי שלא נורא, מחר יתראיין לערוץ אחר. הבאת אותם לאולפן והם שפכו את הלב והקישקע בחוץ ואתה לא משדר? מה הם יחשבו על עצמם? שהם איזה 'פריקס' שלא משדרים אותם כי יש איתם בעיה? הרי כל הרעיון היה להראות שהם חלק מהנורמה ולא מוזרים".
את ההכרזה מטעם שר החינוך המר מתאר ד"ר קמה כמהלומה קשה. בטח ברמה האישית למשפחת אבן-קמה, אבל גם ברמה הציבורית, של איך אנחנו חוזרים אחורה פתאום? "התהליך כבר כל כך התקדם והמר החזיר אותנו לעידן ההיעדרות. הרי אם זה היה קורה שנה קודם, שר החינוך הקודם, חברנו הטוב, יוסי שריד, לא היה אומר מילה".
על רקע כוונתו של שר התקשורת שלמה קרעי לצמצם או לסגור את תאגיד השידור מכיוון ש"בימים אלה אין צורך בשידור ציבורי" (שבשלב זה הוקפאה, על פי הדיווחים), ובמקביל הרפורמה המשפטית המתוכננת של הממשלה החדשה שאמורה להחליש את כוחו של בית המשפט, מאבחן ד"ר קמה כי רובו המכריע של השיפור במעמדה של הקהילה הלהט"בית בישראל הגיע דווקא הודות לתקדימים במערכת המשפט ולא, בניגוד לארצות אחרות, כתוצר של המחוקק. "למעשה מלבד ביטול חוק האיסור על משכב זכר ב-1988 והוספת תיקון לחוק למניעת הפליה במקומות עבודה ב-1991, אין שום חקיקה שמגינה על להט"בים. כל מה שקשור בפונדקאות, זוגיות, אימוץ - הכול מגיע מבית המשפט. לכן היה ברור לנו אז שהדרך היחידה לפעול היא באמצעות בג"ץ, שגם במקרה הזה פסקו לטובת הקהילה".
ואיך הרגשתם בבית אחרי הפסילה?
"בגלל שהיינו שלושתנו אקטיביסטים, ואני לא רוצה לדבר בשם יוסי, אבל נראה לי ששלושתנו הבנו שלא היה פה עניין אישי, אלא פוליטי טהור. לא היה עלבון אישי, וגם אחר כך זה לא היה ניצחון אישי, ניצחנו שוב בזכות בג"ץ. זה היה העיקרון".
במקביל להירתמות הגופים האזרחיים לתביעה בבג"ץ, החל גם הטיפול התקשורתי בנושא הפסילה. רובינזון התראיין בזהירות "כי זאת התוכנית שלי, אבל הלכנו בין הטיפות כי עדיין שודרנו בחינוכית. לא היינו עסוקים בלסתום את הפה, אבל נזהרנו".
כשהעניין הונח על שולחן בג"ץ, הציעה המדינה כמייצגת של משרד החינוך פשרה: בסוף התוכנית ישודר אולפן פתוח ותיערך שיחה על התוכנית, שבה יובאו דעות מכל הכיוונים כדי "לאזן את התמונה שעולה ממנה, מאחר שמדובר בהצגה שטחית, קלילה ומלבבת של ההוויה החד מינית. תוך הצגת ציפיות לחוויות נעימות שאינן כרוכות בסיכונים מכל סוג שהוא", נאמר בכתב ההגנה. רובינזון מגחך כשהוא נזכר בהצעה. "מה זאת אומרת דעות? נביא סטרייטים שיגידו שעדיף להיות סטרייט? לא הסכמנו לזה. זה היה הזוי. ואז זה בעצם התגלגל הלאה. או הכול או כלום".
כמעט 90 אחוז רייטינג
פסיקת בג"ץ, כאמור, עליה חתומים השופטים אהרן ברק, יעקב קדמי ודליה דורנר, קבעו כי "הצפייה בתוכנית אינה גורמת נזק המצדיק את גניזתה. דווקא אלה המבקשים להצר את צעדי התופעה זקוקים להכיר אותה. הסתגרות והוקעה, הרחקה ועצימת עיניים ללא היכרות והבנה לא יביאו לצמצום ממדיה". "זאת הייתה תחושת ניצחון נהדרת", משחזרת בחיוך עמירם. "תחושה שיש שופטים בישראל. ושוב, זה רלוונטי דווקא בגלל שאנחנו מדברות בתקופה כל כך איומה, ובשבת נלך להפגין שוב, זה עצוב כי אתה לא יודע לאן הולכים. בזמנו נלחמנו ונמשיך להילחם".
עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, שהגיש את העתירה, ביחד עם עו"ד דורי ספיבק מטעם אגודת הלהט"ב ועו"ד עירא הדר מטעם קל"ף, מצביע על פרט מעניין בהקשר של הרכב השופטים ומציין כי "ההרכב שדן בעתירה היה אותו ההרכב שדן רק שנים ספורות קודם לכן בעתירה של אל על נגד פסקי הדין של בתי הדין לעבודה, שהורו לתת הטבות לדייל יונתן דנילוביץ עבור בן זוגו - אהרן ברק, דליה דורנר ויעקב קדמי. קדמי, שהיה בדעת מיעוט נגד דנילוביץ, הוא שכתב את פסק הדין בבג"ץ קלפים פתוחים".
בפסק הדין צוין כי "אכן, התוכנית אינה 'מאוזנת', במובן זה שהיא מצומצמת להצגת חוויותיהם של הנמנים עם ה'חריגים' ואינה כוללת עמדה 'אחרת' מזו המתחייבת מדברי המרואיינים. ברם, אין בכך משום 'חוסר איזון' ההופך את התוכנית ל'אנטי חינוכית'. על פניה נועדה התוכנית להכרת התופעה באמצעות מפגש עם צעירים בעלי זהות חד-מינית; ובתור שכזו הרי היא תוכנית שלמה ולא חסר בה דבר".
"מיד אחרי שימוע פסק הדין בבג"ץ התראיינתי לכמה ערוצי טלוויזיה ורדיו", נזכר יקיר. "כנראה שם אמרתי לראשונה שאני מברך על פסק הדין לא רק כעורך דין באגודה לזכויות האזרח אלא גם כהומו. אבא שלי, שאף פעם לא השלים עם הנטייה המינית שלי, מאד לא התלהב בלשון המעטה מהעניין ושאל מדוע הייתי צריך לדחוף את זה שאני הומו. בכל מקרה הוא היה גאה בעבודתי ובהישגים שלי".
בשיחה עם משפטן בכיר לפני כשנה וחצי בפודקאסט שהוקדש לעתירה, שמע עו"ד יקיר לראשונה מה בעצם התרחש מאחורי הקלעים של הטיפול בעתירה. נילי ארד, אז מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, העבירה את התיק לטיפולו של שי ניצן, אז פרקליט די צעיר במחלקה ולימים פרקליט המדינה. "הוא ביקש לשחרר אותו מהייצוג כי החלטת השר סותרת את אמונתו ומצפונו. זה היה צעד חריג מאד אז, ולמרבה הצער זהו צעד חריג ביותר גם היום, כשפרקליט ממחלקת הבג"צים מבקש פטור מטעמי מצפון", מציין יקיר. נילי ארד קיבלה את הדברים ברוח טובה והעבירה את התיק לטיפולו של יהודה שפר. "שי ניצן איחל ליהודה שפר שיפסיד בתיק", הוא מוסיף.
"אני משוכנע שיהודה שפר לא האמין בתיק יותר מאשר שי ניצן, ולא ממש הצטער שהוא הפסיד", מוסיף יקיר. "שנה קודם לכן שפר טיפל בעתירה אחרת לבג"ץ, שהגשתי בשם אדיר שטיינר. הוא היה בן זוגו של אל"ם דורון מייזל ז"ל, שמילא תפקידים בכירים בחיל הרפואה ונפטר מסרטן בגיל צעיר, והוא ביקש לקבל זכויות הנצחה ממשרד הביטחון כאלמן צה"ל, בין היתר באמצעות בג"ץ. לא רק שיהודה שפר ביקש מהמועצה להנצחת החייל לדון מחדש בסוגיה בעקבות העתירה, אלא שבצעד יוצא דופן הוא הופיע באופן אישי בפני המועצה לנסות לשכנע אותה להכיר בזכויותיהם של בני זוג בני אותו המין. בהצבעה נוצר תיקו והעניין הועבר להכרעתו של שר הביטחון יצחק מרדכי, שהחליט לקבל את בקשתו של שטיינר.
פרקי התוכנית שודרו שבוע לאחר שבוע בשעה 17:30. הרייטינג – כמעט 90 אחוז. "דיברו על זה כל כך הרבה בכל כך הרבה ראיונות, שאנשים חיכו לתוכנית. אז קרה הפוך ממה שהמר רצה", אומרת עמירם. "ועכשיו אנחנו 25 שנה אחרי, מי ייתן לעשות תוכנית כזאת, ממשלה שבה יושבים אנשים שחושבים שצריך להוציא הומואים לטיפולי המרה? וזה כואב מאוד, כי פה יש לך דוגמה לניסיון לדיקטטורה בעצם, בלא לתת לשדר לנוער משהו ש'אסור לדבר עליו'. אז נכון, יש שינוי גדול, יש מצעדים, שאולי כבר לא יהיו, מי יודע. אבל המאבק שלנו על הדמוקרטיה, זה כרטיס הביקור שלו גם בהקשר של כאן".
"צפיתי בפרקים לפני שנה אחרי 30 שנה שלא ראיתי אותם, ובכיתי", מודה ד"ר קמה. "בכיתי פתאום מיוסי הקטן. היום הוא בן 43 אבל אז הוא היה צעיר כל כך. אם יוסי היה גדל במשפחת אבן-קמה מיום היוולדו הייתי פחות מופתע אז, כשראיתי אותו בטלוויזיה, איך למרות כל הנסיבות הוא הפך לנער אינטליגנט ונבון, ומאוד רהוט".
התוכנית ששודרה לאחר הבילד-אפ התקשורתי לא עוררה את הזעם הציבורי שצפה משרד החינוך. "אני זוכר שאחרי השידור אנשים באו ואמרו 'על מה היה כל הבלגן?'", משחזר רובינזון, "אף אחד לא סיפר על אורגיות או על משהו שערורייתי. נדמה לי שיש תיעוד של ועדת החינוך של הכנסת יושבת וצופה בתוכנית ודנה בה, ואם אני לא טועה גם הם בוועדה לא הבינו מה רוצים מהם. נכון שזה היה פורץ דרך יחסית לתוכנית נוער בתקופה ההיא אבל לא היה בזה שום דבר מהסדום ועמורה, שזה הרושם שנוצר בתקשורת. אפרופו תקשורת, ראיינו אותי אחרי התוכנית לאיזה מקומון, והכתבת שאלה אם בעקבות כל המאבק והעובדה שאני בפרונט לא חשבו שאני הומו. עניתי שלא רק שחשבו שאני הומו, גם כתבו שאני הומו טוב כי אני תורם ודואג לקהילה שלי. ואז יוצא העיתון בשישי, ואת יודעת מה הייתה הכותרת? 'נתיב רובינזון: אני הומו טוב'".
פורסם לראשונה: 07:40, 03.02.23