נראה שעבור האמן דור זליכה לוי, לוקיישן הוא לא רק בחירה מושכלת, אלא אלמנט מרכזי ביצירה שלו, כזה שמכתיב את האופי שלה, האווירה והמסר, ואולי אפילו זה שבורא אותה. לאחר שבשנה שעברה הציג את "בבואה", מיצב הקרנה וסאונד שנוצר במיוחד עבור החלל ההיסטורי של בריכת הקשתות ברמלה, כעת עולה התערוכה החדשה שלו - "לשון אחת".
מתוך התערוכה "לשון אחת"
(קרדיט: נדב חומסקי)
"בשונה מהעובדה הנוכחית בבית גוברין, היצירה שהוצגה ברמלה לא יכלה להתרחק מהעובדה שהיא הייתה ממוקמת בלב שכונת מגורים, בעיר עם היסטוריה מסוימת", מסביר זליכה לוי. "לכן היא כמו הוסיפה עליהם רובד מסוים. כאן, בגלל שמדובר במחצבות בטבע, באמצע שום מקום, מתקבל משהו קצת מנותק שאפשר לטעון בהרבה יותר פנטזיה ודמיון. זה לא משהו שהייתי חושב לעשות ברמלה, וההפך. כל אתר מקבל את ההתייחסות הספציפית שלו".
לכתבות נוספות במדור:
בדומה ל"בבואה", גם התערוכה החדשה, שמשלבת וידאו וסאונד, נוצרה עבור מערת הפעמון בגן הלאומי בית גוברין (ימי ה' ושבת, 19:00-21:00, עד סוף נובמבר 2023). במרכזה שיר שכתב בשפה עתיקה, הולחן למקהלה, ומבוצע בארבעה קולות שונים. השיר מלווה בקטעי וידאו שמוקרנים על גבי קירות המערה, ומראים את שפתי הזמרות והזמרים בזמן הביצוע. הצלילים נשמעים דרך רמקולים שהוצבו בתוך המערה, לאורך מסלול ההליכה.
עם הכניסה למערה, הקרירות עוטפת את הגוף ומזמינה להיכנס פנימה בזמן שמוזיקה כבר מתנגנת, ומרחוק אפשר לראות את הקרנת שפתיי המוזיקאים על הקירות בשחור-לבן, בשלושה מקומות שונים. שמונה רמקולים פזורים ברחבי המערה, פולטים את המוזיקה במין תנועה מעגלית. תוך שניות ספורות, השילוב של כל זה מצליח לעורר תחושה מיסטית נעימה, כמעט אינטימית - הישג מרשים נוכח העובדה שמדובר על חלל עצום ממדים. "עבדנו מאוד קשה על התחושה הפיזית ועל החוויה של להיות בתוך היצירה", אומר זליכה לוי. "שאנשים יצליחו לראות את המערה בזכות ההקרנות, ולא יצליחו להפריד בין החוויה של לראות את היצירה, לבין החוויה של להיות במערה. אני חושב שזה מה שתורם לחוויה של נוכחות מלאה שאליה אני חותר".
יש משהו מהפנט בפיות הגדולים שמופיעים על גבי קירות המערה, שמצליחים ליצור מעין הזהרה של פעולת הזזת הפה, של שירה, ותורמים לתחושה הכללית של הימצאות ממד אחר. היצירה מתנגנת במשך מספר דקות, עד שהיא מגיעה לסיום. אז מתקיימת פאוזה שבה המערה הופכת חשוכה ושוממת - מלבד עטלף שחוצה מעת לעת את החלל ומשמיע קול. קצת כאילו הזמן עצר מלכת. "הכוונה הייתה להעניק תחושה של שקט", אומר זליכה לוי. "זה מבקש להנכיח את החלל. אני רוצה לתת לאנשים גם את השקט שיש פה בלילה, זה חלק בלתי נפרד מהמוזיקה ומהחוויה".
מאיפה נולד הרעיון לשיתוף הפעולה עם בית גוברין, וליצירה עצמה?
"הכול התחיל בקורונה, כשלא יכולתי לצאת מהבית ונהייתי אבא טרי. באותו הזמן פרויקט 'בבואה' עדיין עמד, והייתה לי הרצאה שבה דיברתי על החזון שלי. מישהו מרשות הטבע והגנים ניגש אליי ואמר, 'תשמע, יש עוד כמה משוגעים כמוך, שחושבים את אותן מחשבות מהכובע שלהם'. הוא הראה לי תערוכה שהייתה כאן, בבית גוברין, והציע לי ללכת לפגוש אותם. בתוך תהליך היצירה שלי, שהתחיל בגלריות ובמוזיאונים, היה חיפוש תמידי אחורה וקדימה. היה בי משהו שרצה להציג במקומות שאני מדבר עליהם, להיחשף לקהלים רחבים יותר, וגם לחפש עניין - כי בסופו של דבר כל החללים במוזיאונים הם עוד קצת מאותו דבר, והפיצוח שלהם כבר נעשה. הייתה בי תשוקה ללכת למקומות חדשים.
"אז הגעתי לכאן, והיצירה נולדה מתוך המפגש שלי עם המקום והאיכויות המיוחדות שלו. הלוקיישן העניק לי מצד אחד הזדמנות ללכת אפילו יותר אחורה, אבל גם קדימה, כי זאת העבודה הכי מקורית ומשחקית שיצרתי. היה לי כאן כובע לא רק של אמן, אלא גם כובע של מנהל אמנותי שחיבר את כל הקצוות, ישב בפגישות עם אנשי רשות הטבע והגנים, בפגישות של ניהול טכני, תקציבים וספקים. לאט-לאט השתחררתי מהחובות האחרים שלי, חוץ מהיותי אבא ומרצה בבצלאל, ששם יש לי הזדמנות ללמד את מה שאני עושה, וזה מאוד מפרה אותי".
איך היותך מרצה ואיש חינוך משתלב בתוך היצירה?
"היה בי רצון להפסיק לעשות תערוכות שיכולות להיות בכל מקום אחר, אבל גם להפסיק לחלק את השבוע שלי לימים שבהם אני או מורה ומחנך, או אמן. יש בפרויקטים שלי משהו אוניברסלי אבל גם משהו שראוי לומר אותו ולנסח אותו בישראל של היום. למשל המסר שהעבודה הזו מציגה - אנשים שמגיעים מהיסטוריה ומרקעים שונים, עם מבטאים שונים, שרים יחד, כשאפשר לשמוע כל אחד מהם בנפרד - על כל המבטא וההגייה - ואפשר גם להתרחק מעט ולשמוע את הכול יחד. זאת מטאפורה למפגש מחנך עם קבוצה, זה משהו שאני רוצה לקדם בתוך המרחב הישראלי".
"הקצב נולד מכמות העיצורים שיש בכל מילה בשפה העתיקה הזאת. זה הלחין את עצמו"
השיר שכתב לוי זליכה בשפה הפרוטו-שמית הוא נקודת הפתיחה של היצירה, והוא גם זה שעומד במרכזה. "זאת שפה משוערת שלא מצאו עדות כתובה לקיומה, ולא יודעים איך מדברים אותה", הוא מסביר. "היא הדמיה שנוצרה על ידי בלשנים, שערכו השוואה בין שפות שמיות קיימות - עברית, ארמית וערבית. באמצעות אותה השוואה, הם היו יכולים למצוא את המאפיינים המשותפים, לגזור את תנאי הקיום של השפה, גם מבחינת דקדוק. כאן נכנס הרעיון להלחין את השיר, מה שפתח בפניי עולם שלם של אינטרפרטציה, הרבה בגלל העובדה שמדובר בשפה שהיא כביכול דמיונית, אבל שבאותה העת חוקרים מסכימים על קיומה".
איך כותבים בשפה שלא מכירים?
"אותם חוקרים יצרו מילון עבור השפה הפרוטו-שמית וכתבו את כלי הדקדוק שלה, ומולו עבדתי בזמן שכתבתי את השיר, יחד עם שני בלשנים מאוניברסיטת תל אביב שליוו את התהליך. למרות שמדובר בשפה זרה, כל המילים שלה מבוססות על מילים שהיו לי מוכרות, כי הן דומות למילים בעברית וערבית. אז אומנם כתבתי את השיר בשפה שלא הכרתי, אבל שהשפות שאני מכיר ומדבר מבוססות עליה. אז בעצם מתרחש כאן מהלך של רכישת שפה חדשה שבא לידי ביטוי בהלחנה של תומר דמסקי, וגם באינטרפרטציה שלי, של החוקרים והבלשנים, לאיך השפה נשמעת. וכמובן, גם של כל אחד מהזמרים, ובאופן שבו הם פירשו את השפה ושרו אותה".
השיר שכתב בשפה העתיקה מבוצע על ידי מקהלה המורכבת מארבע זמרות וזמרים, לצד שימוש בכלי עבודה חשמליים ומוזיקה אלקטרונית, המאפשרים לזליכה לוי ליצור חוויה רב-חושית, כזו שנעה בין העבר, להווה ולעתיד. מי שהלחינה את השיר וגם לקחה על עצמה את תפקיד המנצחת היא תומר דמסקי, מוזיקאית ואמנית סאונד. "הבנתי מיד שיש כאן הצטלבות של נושאים שאני מתעסקת איתם", היא מספרת. "מצד אחד אני חוקרת מוזיקה דתית של מסורות קדומות, ומצד שני אני עובדת עם מקהלות ומוזיקה קולית, אז זה הרגיש שזה ממש חייב לקרות".
איך היצירה התעוררה לחיים?
"התחלנו מהשיר עצמו, מהטקסט. מבחינתי הטקסט הוא הכול, הוא מגדיר את המסר, את האנרגיה של המוזיקה ומה המשמעות של המילים, ובמקרה הזה הן אומרות הרבה דברים. הן מדברות גם על איחוד וחיבור, אבל גם על מלחמה ומאבק. בעיקר ניסיתי להבין איך הצלילים של השפה העתיקה הזאת - שאף אחד לא באמת יודע איך הוגים אותה, ולכן התייעצנו עם בלשנים וחוקרים - יכולים להפוך לשיר. הקצב נולד מכמות העיצורים והתנועות שיש בכל מילה. לכן זה קצת הלחין את עצמו".
מאיפה בעצם נובע העניין במוזיקה דתית?
"אני חושבת שזה קורה לאנשים שמתעסקים במוזיקה קולית, הפיזיות של פעולת השירה, הרטט הזה שעובר לך בכל הגוף מעביר אותך לממד אחר שאפשר לחוות אותו, שהוא לא הממד היומי, הרועש של החיים. מין הזדמנות להגיע למרחב יותר טרנסצנדנטי. בגלל שאני עוסקת במוזיקה דתית כאסתטיקה, אני לוקחת את זה מכל המסורות, אבל כשאני רואה אנשים שעושים את זה בשביל האלוהים האמיתי שלהם, אין דבר שיותר מרגש אותי בעולם".
המבצעים שנבחרו לפרויקט הם מוזיקאים שמגיעים עם מטען תרבותי בין דורי - אילנה אליה ששרה בכורדית ומהנשים הבודדות שעוסקות במוזיקה כורדית, אלרם עמרם, בנו של המשורר אהרון עמרם, זוכה בפרס שר ההשכלה הגבוהה לתרבות יהודית על מפעל חיים, אסראא שלבי, המשלבת בין מוזיקה ערבית מסורתית ואלקטרונית, ואיתמר שלמה כהן, מפיק מוזיקלי, פרפורמר וזמר. "היה לי ברור שאני צריך להגיע לאנשים מרקעים שונים", מסביר זליכה לוי. "חשבתי על דימוי של אנשים שמדברים במקביל, שיש להם שפה משותפת, אבל הם נשמעים שונה - ודווקא ההבדלים ביניהם יוצרים הרמוניה.
"אני חושב שהם יכולים להעיד שהתהליך היה מאוד קשה. לא בהכרח רק בגלל הקושי של השפה, אלא גם כי מדובר על יצירה מוזיקלית מאוד מורכבת, שנמשכת 15 דקות וכוללת הרבה חלקים. זה לקח שבועות ארוכים של למידה שהתרכזו ליומיים באולפן, שבהם כולנו העלינו עשן עד שהצלחנו לדייק בצורה הטובה ביותר".
מה מייחד בעיניך את העבודה הזאת?
"זאת היצירה שלי שהלכה הכי אחורה מבחינת מחקר והיסטוריה, וגם שעשיתי בה את התפקידים הכי מגוונים והענקתי לעצמי המון חופש - בין אם זה הציורים בחריטות, בנייה של כלי נגינה, וכתיבה של שיר. שני הקצוות שהעבודה הזאת מייצגת - הישן והחדש - עוברים בתחושה של העבודה הזאת".
בעבודות של זליכה לוי, וביצירה זו בפרט, יש עיסוק חוזר של שימור ועיבוד זיכרונות אישיים וקולקטיביים. נראה שקולות נשכחים מתעוררים לחיים בעבודותיו, במובן הפיזי והמטאפורי כאחד, עוברים טרנספורמציה מסוימת ובכך מאפשרים האזנה חדשה, הקשבה והתמסרות. גם העיסוק בעבר אל מול ההווה נוכח מאוד ביצירה, כמו גם בעבודות קודמות שלו. "היחסים בין עבר להווה לא באמת כאלה נפרדים. יש דווקא משהו אורגני בטיול הזה של אחורה וקדימה. זה מה שאני מבקש ליצור, מרחב שבו אנשים משלים מעצמם את מה שחוצץ ביניהם".
גם סאונד ומוזיקה הם חלק בלתי נפרד מהיצירה שלך. הם יכולים להעביר משהו שמילים לא יכולות?
"זה יותר המטען שהמילה נושאת איתה, האופן שבו היא נאמרת ומולחנת, עם זה אני משחק ומייצר חיבורים שכביכול נראים לא אפשריים. לאורך השנים, כשאני עובד עם מרחבים של זיכרון משותף ושפות וזיכרונות, אני חושב שסאונד ומוזיקה, למרות שהם בלתי נראים, עוברים דרך קירות, פוגעים וחוזרים. בגלל זה בעבודות שלי קשה לזהות את הפער בין מה ששומעים למה שרואים, הכול גם נראה וגם נשמע באותו הזמן".
איך לדעתך אמנות מודרנית משתלבת עם אלמנטים עתיקים יותר שבהם עוסקת התערוכה?
"אני חושב שזה תלוי כמה אותם אלמנטים לוקחים בחשבון את מה שהם מקרינים ומשמיעים בתוך הלוקיישן. יש בזה פוטנציאל גדול להחמיא ולהאיר מקומות חדשים, אבל זה גם יכול להרוס מקומות ואתרים. השאלה המרכזית היא, כמו בכל יצירה, מה הקשר בין התוכן לצורה. אם זה מגיע לנקודה שאי אפשר להפריד ביניהם, שם זה מתחיל להיות מתבקש ומעניין".
קשה שלא להלביש על "לשון אחת" משמעות פוליטית - החיבור בין הערבית העתיקה לעברית, בין התרבויות, הרקעים השונים, המפגש האנושי שמייצרת העבודה, דווקא בימים אלה, יוצר מצד אחד מתח מסוים, ומצד שני, אפשרות עדינה לתקווה. "המושג שהכי חוזר בהקשר היצירה הוא 'מלחמת אחים', זה מתקשר עבורי גם למיתוס של מגדל בבל ולהפרדת הלשונות. בעבודה הזאת מצאתי הרבה נחמה ותקווה, ואני מקווה שאנשים אחרים ימצאו אותה מעוררת השראה לשינוי המציאות הפוליטית בארץ היום".
היצירה מבקשת להעניק אסקפיזם נוכח המצב הפוליטי כיום?
"היצירה לא אסקפיסטית, למרות שהיא מנתקת אותך מהמרחב העירוני, לוקחת אותך בחזרה למערה, ומעניקה חוויה חוץ-גופית בשפה לא מוכרת. היא עדיין קשורה לחיים שלנו בהרבה רבדים, גם כי השפה הזאת היא חלק ממה שמבסס את הקיום שלנו כאן, וגם כי האלמנטים הטקסיים בתוכה הם מאוד מחברים לגוף ולחוויה הפיזית. החיבור לאנרגיה כזו כן יכולה להניע אנשים לפעולה, לתובנה, או לרגש עמוק מהסוג שכן מזיז ומשנה דברים במציאות".
