יש כמאה גרסאות אופראיות ל"רומיאו ויוליה" של וויליאם שייקספיר. הגרסה של וינצ'נזו בליני, המלחין האיטלקי בן המאה ה-19, היא מן הנודעות והמושמעות ביותר.
בליני (1801- 1835) הלחין את האופרה הזו אחרי הזמנת פתע, בתוך חודש וחצי, תוך שהוא משתמש בחומרים שכתב לאופרה קודמת שלא צלחה. אלא שהאופרה הזו זכתה להצלחה עצומה מיד עם עלייתה, והפקות רבות שלה עלו בכל רחבי אירופה וגם בארצות הברית. ומאז, במשך כ-190 שנים, האופרה אינה משה מהבמות.
בגרסה של בליני, רומיאו הוא מנהיג בית מונטגיו (משפחה ליברלית ומרדנית) ויריב פוליטי מר של קפליו, מנהיג בית קפולט (משפחה דתית, שמרנית ושוחרת נקם). למרבה האסון, רומיאו הורג בדו-קרב את בנו של קפליו - וכל זאת בעודו מנהל קשר אהבים נסתר עם יוליה, בתו של קפליו ואחותו של ההרוג.
עד כאן עלילת הדברים דומה בערך לסיפור רומיאו ויוליה המוכר. אלא שכעת בא חנן שניר, במאי האופרה, ומכניס טוויסט לעלילה: רומיאו אינו גבר אלא אישה, ואהבת רומיא(ה) ויוליה היא אם כן אהבת נשים אסורה. בגרסת חנן שניר, אחיה של יוליה תפס אותה מתנה אהבים עם רומיא(ה) והוא מבקש להורגה משום פגיעתה בכבוד המשפחה. רומיא(ה) נחלצת להציל את אהובתה, מסתערת עליו והורגת אותו.
מבחינה קולית, בליני הֵקֵל על הפרשנות של חנן שניר כי מלכתחילה כתב את תפקיד רומיאו לזמרת מצו-סופרן בתחפושת גבר. "תפקיד מכנסיים" – שירת זמרות סופרן בתפקידי מאהבים צעירים, הייתה נוהג מקובל באופרה של התקופה הקלאסית. עד אז שרו את תפקידי הנערים זמרים שסורסו בנעוריהם כדי לשמור על קולם הגבוה ("קסטרטי"). לאחר שהנוהג המזוויע הזה פסק, החלו "נשים במכנסיים" לשיר את תפקידי הקסטרטי. שניר ביקש אם-כן לחדול מלהעמיד פנים, והוא חושף את האישה שמאחורי המכנסיים.
היסטורית יש כאן טוויסט משעשע. שהרי בתקופתו של שייקספיר כל התפקידים בוצעו בידי גברים, כולל תפקידי הענוגות שבנשים כמו יוליה. אצל בליני תפקיד הגבר הראשי, רומיאו, מבוצע בידי אישה. אצל חנן שניר כל הזהויות המבולבלות הללו יוצאות מהארון ונהיה סדר: שתי נשים, בנות למשפחות השונאות זו את זו שנאה מרה ואכזרית – מתאהבות. ובעיבורה של חברה פטריארכלית, נוקשה ודתית, זהו מרד עצום: שתי בחורות צעירות, במפגן של חירות אישית, מעזות לאהוב זו את זו.
ניתן היה לחשוד בשניר שהוא ביקש – כמו במאים אחרים המעלים היום הפקות אופרה חדשניות – ליצור פרובוקציה כדי לצקת "עכשוויות" בועטת באמנות האופרה העתיקה. אך למרבה השמחה זה לא נראה כמניפולציה זולה. המהלך של שניר עובד, בין השאר כי הוא לא עושה עניין מהאהבה הלסבית ואין כאן ניסיון להניף דגל להט"בי.
כמובן שהמהלך שלו מסבך מעט את ההיגיון העלילתי. למשל: איך ייתכן שמשפחת קפליו אינה יודעת שמנהיג המשפחה היריבה הוא אישה? אלא אם כן שניר רוצה לומר משהו מתוחכם מעט: שמרוב שמרנותם ואדיקותם הדתית הם עיוורים מלראות את המציאות הפשוטה, לפיה מנהיג יכול להיות אישה. ואישה יכולה לאהוב אישה.
המוזיקה של בליני מלודית מאוד, מרגשת לעיתים. זו אינה מוזיקה עילאית כמו אופרת המופת שלו "נורמה", אך זו אופרה מצודדת מאוד והיא מייצגת גרסת "בל קנטו" במודל הלא-וירטואוזי שלה. "בל קנטו" (שירה יפה) היה סגנון אופראי בראשית המאה ה-19, שהתמקד בעיקר בדקויות של הבעה רגשית באמצעות שירה מאוד ייחודית. קולות ה"בל קנטו" הם שמימיים, לעיתים מלאכותיים כקולם של הקסטרטי, ותמיד גדושי הבעה. אצל בליני זה מתבטא במלודיות ארוכות, הבעתיות ומתמשכות. זו לא מוזיקה דרמטית, אלא ליריקה טעונת רגש.
אלה וסילביצקי (סופרן) בתפקיד יוליה הייתה נהדרת. קולה עוצמתי אך בה במידה רגיש. הדואטים שלה ושל טל ברגמן (סופרן) בתפקיד רומיאה היו מרגשים, ונפלא במיוחד היה דואט המוות שלהן. לברגמן קול עשיר ורגיש (עם קושי מסוים לייצר עוצמה קולית בטונים הנמוכים). לאיתן דרורי בתפקיד טבלדו, ארוסה של יוליה, יש טנור עדין ויפהפה.
המנצח דן אטינגר - המשמש כמנהל המוזיקלי של האופרה ושל התזמורת הסימפונית ראשון לציון (ובעברו זמר אופרה, פסנתרן ואסיסטנט של דניאל בארנבוים בבית האופרה של ברלין) הוביל את התזמורת ואת המופע כולו במתינות יציבה ורגישה. בשורה התחתונה זוהי יצירת מופת של בליני בפרשנות עכשווית, המציעה לצופיה ערב מהנה.
