"תשאל את כולם", אומר אוון דנדו, הסולן של למונהדס בשיחה מחדר המלון שלו בקרואטיה, "יש לי זיכרון טוב. זיכרון ממש טוב". לרוב האנשים זה ודאי לא נשמע כמו הישג מיוחד, אבל רוב האנשים הם לא אוון דנדו. אפילו מבין חבריו, רוקרים מהדור שעשה סמים וגם לא התבייש לדבר על זה, דנדו יוצא דופן. ב-93', למשל, הוא הצטלם לשער של NME עם ביורק. הכותרת הייתה "ונוס והנרקומן". גם את זה הוא זוכר.
אבל הארכיון שלו נגיש גם למקומות שאותם הסמים, כביכול, היו אמורים למחוק. למשל הנסיעה לאוסטרליה ב-1996. הלמונהדס בשיא הצלחתם, אחרי שני אלבומים שמכרו מיליונים. דנדו עצמו נחשב לגבר נחשק, כזה שהוכתר בין 50 הגברים היפים בעולם של מגזין People ונראה תמיד בחברתן של דוגמניות-על. אבל הוא גם היה שקוע בסחרחורת של סמים, שנועדה להבריח אותו מכלוב הזהב של עולם הרוקסטארז. להופעה בפסטיבל גלסטונברי, למשל, הוא עלה בשעתיים איחור ועם מספיק הרואין בגוף בשביל כל הקהל.
אחרי שהגיע לסידני, הדברים הצליחו להידרדר אפילו יותר. באותו הביקור היה רגע שבו הוא נאבק בחמישה שוטרים אחרי שנסע לשדה התעופה ללא כרטיס, חילק פרחים לאנשים וגם ניסה לדחוף מטבעות לתוך חריצים במדרכה, כאילו שמדובר במכונת משקאות. "זה היה נורא", הוא משחזר, "בלילה הראשון לקחנו ספיד. בלילה השני אקסטזי ובשלישי אסיד. פשוט השתגעתי. כשסיפרתי את הסיפור ללי רנאלדו (הגיטריסט של סוניק יות', ע"ש), הוא אמר לי 'יופי לך, עכשיו אתה צריך לעלות בחזרה על הסוס', כלומר 'תפסיק לקחת אסיד'. חשבתי כן, בטח, אני חייב לעלות חזרה על הסוס כדי לעוף ממנו שוב. רגע, איפה היינו?"
בסיפור על אוסטרליה.
"האמת שאני לא זוכר הכול. חלק מהעניין היה שזאת הייתה הליכה מתוך שינה. זה משהו שיש לי במשפחה. פעם אחת התעוררתי וניסיתי לסדר את המיטה על השולחן במטבח, ממש עם השמיכת פוך והכול. אתה עושה דברים ולא מבין למה".
כשאתה מסתכל אחורה, יש דברים שהיית עושה אחרת?
"ככל שאני יותר חושב על זה יותר, ככה אני מאמין שעשיתי הכול מושלם. באמת. אני חושב שהייתי חייב לעשות את זה. אתה לא יכול לפקפק בעצמך. כלומר אתה יכול, אבל לא תגיע לשומקום".
(The Lemonheads, My Drug Buddy, WMG)
30 שנה אחרי האלבום הנפלא שהפך את דנדו לכוכב הבלתי צפוי של עידן הגראנג', קשה להגיד שהוא באמת השתנה. בשיחת זום איתו לקראת הופעת הבכורה של הלמונהדס בישראל שתתקיים ב-21 במאי במועדון הבארבי בתל אביב, הוא מדבר מהר ובקופצנות, לוקח את המחשב איתו כדי להדליק סיגריה ליד החלון הפתוח ומתקשה להפסיק לגעת בפניו. השיער שלו עדיין גולש אבל מה שהשתמר הכי טוב זאת הכנות וחוש ההומור. "אף אחד לא מוכן להצלחה", הוא אומר, "אנשים אולי חושבים על האפשרות הזאת, אבל אני בכוונה הלכתי על זה בלי שום הכנה ושום מחשבה. עפתי על זה כדי לעשות צחוק מהכול. זה די מסוכן, האמת. בשלב מסוים חשבתי, 'אני צריך להפסיק לשבור את כל החוקים'. זה לא כזה כיף יותר. בסוף מה שיוצא לך מזה זה רק חוקים שבורים. אני אוהב חוקים. חוקים זה טוב. אני מאוד בקטע של חוקים לאחרונה. חוקים זה אהבה".
הלמונהדס באים לישראל במסגרת סיבוב הופעות שחוגג שלושה עשורים ל-It’s A Shame About Ray, קלאסיקת ניינטיז שמשתמרת היטב ואף משתלבת מצוין עם הקאמבק של הפופ-פאנק בדור הטיקטוק. אלא שגם אז, דנדו כיוון קצת יותר גבוה מבחינה אמנותית. השירים היפים האלה, כמו שיר הנושא או Alison’s Starting to Happen ו-My Drug Buddy היו פשוטים וישירים אבל לא בלתי מתוחכמים. הם לא היו כבדים כמו נירוונה ופרל ג'אם, אבל גם לא נטולי מלנכוליה. וזה עבד: שבע שנים אחרי שהוקמו בבוסטון, הלמונהדס היו אחת הלהקות הגדולות בעולם. בגיל 26 דנדו הפך ממוזיקאי לסלב, וזה בדיוק מה שהטריד אותו.
"אני זוכר שחשבתי שמשהו לא בסדר", הוא מספר, "האנשים האלה נחמדים אליי יותר מדי. זה בסוף יחזור לנשוך אותי. ודי צדקתי. לא הבנתי למה אנשים מנשקים לי את התחת. ההנהלה שלנו הסתכלה עלינו בתור משהו לטווח קצר. שמו אותנו בהופעות כמה שאפשר ואף אחד לא שם זין. וזה הקטע של תעשיית המוזיקה: פשוט לא שמים עליך זין".
אתה גם היית מבוקש בגלל המראה שלך.
"זה הכי גרוע".
אני יכול לחשוב על דברים גרועים יותר.
"לא לא. שמע, ברור שהיה לזה קטע. יצא לי להתנשק עם כמה בחורות יפות, זה בטוח. אבל התקשורת הייתה צריכה זווית עליי וזה מה שעלה בגורל. הייתי צריך להגיד 'לא' למגזין People. רואים שם את הפרצוף שלך וחושבים שהמוזיקה שלך לא שווה כלום. אבל הייתי חייב לעשות את זה רק בגלל שזה היה כל כך מצחיק. הייתי בטור בניו זילנד, קיבלתי טלפון מהמגזין וחשבתי שהם אומרים לי שנבחרתי להיות אחד מ-50 האנשים הכי עסוקים בעולם. אמרתי 'כן, אני באמת עסוק נורא'. אבל לא, הם אמרו יפים".
ומצד שני, היית "הנרקומן" בכתבה עם ביורק.
"ביורק הייתה כזאת מתוקה. הכותרת טיפוסית, אבל זאת לא אשמתם. הבאתי את זה על עצמי. דיברתי על סמים כל הזמן, זה לא משהו שאתה עושה. חשבתי שזאת הדרך הנכונה: למה להגיד לילדים שלסמים אין שום קשר לתהליך היצירתי? למה לא להגיד את האמת? האמת תמיד עדיפה. אפילו אם היא לא טובה ומזיינת לך את הקריירה, אני מעדיף אותה".
(The Lemonheads, It's a Shame About Ray, Arista)
אחת הסיבות לזכור את הקליפ של It’s A Shame About Ray היא הכוכב שלו, ג'וני דפ, אז בימים שהיה מוזכר בתקשורת בתור כוכב קולנוע לוהט ולא בנסיבות אחרות ועגומות. דנדו מספר שדפ ניגש אליו פעם במסעדה ואמר לו שהוא אוהב את השירים שלו, שאותם הכיר בזכות ארוסתו דאז, וינונה ריידר. "ואז הוא הזמין אותי לגור אצלו. הייתי שם כמה חודשים. תקופה מיוחדת, נתנה לי טעימה מהחיים המשוגעים, אהבתי אותו".
אבל אז רבתם.
"אני חושב שהחברות שלנו הגיעה למיצוי בכל מקרה. הוא השתמש בי בשביל הדמות של גילברט ב'מה עובר על גילברט'. לפחות חצי ממנה. הוא אפילו נתן לי עותק של הספר (שעליו מבוסס הסרט, ע"ש) וגם של התסריט וכתב לי תודה. אני חושב שכבר לא היה בי צורך יותר".
אמרת: "היינו חברים ממש טובים, עד ששכבתי עם הבחורה שלו".
"'העלבתי' אותו כי שכבתי עם האקסית שלו. הוא אחד מאלה שלא שוכבים עם האקסיות שלו. כאילו, 'וינונה זה בסדר, אבל לא קייט'".
אתה מתכוון לקייט מוס?
"כן, זאת הייתה קייט. היינו שבועיים במלון ריץ, חגגנו, היה ממש כיף. לא היה לי שום דבר אחר לעשות והיא כעסה עליי כי צפיתי כל יום ב'צייד הצבאים' (סרט מ-1978, ע"ש). היא הייתה חוזרת מהעבודה ואומרת, 'אתה צריך לצאת מהחדר כדי שינקו אותו'. בקיצור זה נהיה משוגע. היא אדם נהדר, אני אוהב אותה".
5 צפייה בגלריה
היו חברים ממש טובים, עד שדנדו שכב עם האקסית של דפ. ג'וני דפ וקייט מוס בשנת 1994
(צילום: AP)
אחרי ההצלחה של It’s A Shame About Ray, הלמונהדס נתבקשו להקליט קאבר ל-Mrs. Robinson עבור מהדורה יפנית של הסרט הקלאסי "הבוגר", שכזכור מעוטר בשירים של סיימון וגרפונקל, ובהם הלהיט. "זה לקח לנו שלוש שעות, וזאת גם הייתה הפעם הראשונה שניגנו את השיר מההתחלה ועד הסוף", הוא מספר. הקאבר תפס כמו אש בשדה קוצים, אבל את דנדו זה בעיקר עצבן. "הבעיה הייתה שחברת התקליטים דפקה אותנו. אמרו לנו להקליט את השיר כי היפנים רצו שילדים בחולצות פלנל יקנו את הגרסה החדשה של הסרט, אז פנו אלינו. ואז שמו את זה במהדורה הבאה של האלבום שלנו בלי להגיד לנו".
בסדר, עברו 30 שנה.
"כן, מרטין סקורסזה הציל את השיר כשהוא שם אותו ב'הזאב מוול סטריט', זה ממש התאים שם".
זה בטח גם היה שווה מלא כסף.
"לפעמים מספרים לי שיש שיר שלי בסרט ואומרים לי שאני צריך לרדוף אחרי הכסף. הרבה חושבים שאני איזה דביל שלא יהיה מסוגל להתמודד עם זה. אבל זאת חלק מהטקטיקה שלי: לשחק אותה מטומטם".
גם טענת שפול סיימון שונא את הביצוע שלכם.
"פול סיימון הוא מניאק. גאון, אבל אסהול. יש לי סיפורים עליו שאני אפילו לא יכול לספר. אדם מרושע".
עוד במדור מוזיקה:
לקראת סוף הניינטיז הרוק דעך וגם דנדו הפך מאיי-ליסט לדמות שמופיעה באנקדוטות לגבי מוזיקאי מסומם, שמסתובב ואומר לעוברים והשבים שהוא "איבד את הראש" ומחפש אותו בחזרה (סיפור שקרה, אגב). "כשאתה מוכר עשרה מיליון אלבומים זה הורס את הלהקה, תמיד, בלי יוצא מהכלל", הוא מדגיש.
אתה חבר של קית' ריצ'רדס. מה עם הרולינג סטונס?
"אתה זוכר שהתקליטים שלהם נהיו גרועים, נכון? זה בדיוק מה שאני מדבר עליו. המוזיקה סובלת".
דנדו, בן 55, הוא בעצם החבר המקורי היחיד שנותר בלהקה, שהוציאה את האלבום המקורי האחרון שלה ב-2006 ומאז שחררה רק עוד שני אלבומי קאברים. דנדו עצמו הוציא אלבום סולו ב-2003. "לא אכפת לי לחגוג שירים ישנים", הוא אומר, "הם עדיין טובים ואנשים אוהבים אותם. אבל אנחנו כן קרובים להוציא אלבום חדש".
הראשון שלכם מזה 16 שנה בעצם.
"כן, והפעם זה יהיה אלבום להקה אמיתי".
קורט קוביין מת, גם ליין סטיילי וכריס קורנל, אפילו מארק לאנגן הלך לאחרונה. כולם מהדור שלך. אתה מרגיש בר מזל?
"ברור, אני ידוע לשמצה בגלל זה. עשיתי Hole in one בגולף למרות שאני לא משחק גולף. הייתי בקרבת אירועי 11 בספטמבר בניו יורק וגם במהומות בלוס אנג'לס ויצאתי מכולם בשלום. יש לי מזל. אני חוטף הרבה שיט מאנשים בגלל זה".
ביקור ראשון בישראל, מתרגש?
"רציתי מלא זמן לבוא. נדלקתי על זה ששמעתי שניק קייב היה יותר פופולארי ממדונה שם בתחילת הניינטיז. אמרתי: זה חייב להיות מקום מגניב".
ולהיות בטור? לא נמאס?
"אני מת על סיבובי הופעות, אבל בגלל זה אני תמיד חייב בת זוג שתהיה בבית. אין לי מושג איך לדאוג לבית. זה כמו השיר של ניל יאנג, A Man Needs A Maid. עכשיו יש לי בת זוג, זה לא כזה רציני אבל אני צריך מישהי. אני מרגיש שזה לא בסדר אם אין לי טמפקס באמבטיה".
