עם כל הכבוד להוליווד הקלאסית, העשור המעניין והעשיר ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי הוא שנות ה-70. ואם יש צורך בהוכחה נוספת, סרטו של אלוויס מיצ'ל, לשעבר מבקר הקולנוע של הניו יורק טיימס, "זה מספיק שחור בשבילך" (Is That Black Enough for You), שעלה בסוף השבוע בנטפליקס, מספק אותה. זוהי סקירה היסטוריוגרפית אלטרנטיבית של תולדות הקולנוע האמריקאי מבעד לפרספקטיבה של ייצוגי השחורים, והיא מלווה בתובנות ואזכורי סרטים שמייצרים קריאה פוליטית מרתקת של סרטי מיינסטרים ושוליים שהופקו בעיקר בשנות ה-70.
זה מספיק שחור בשבילך? - טריילר
לכאורה, ראשיתו של הדיון בייצוגי השחורים בקולנוע האמריקאי הוא באפוס ההיסטורי הידוע לשמצה של ד.וו גריפית, "הולדת אומה" (1915). אז נצפו שחורים בתפקידי עובדי אדמה נבערים ששוויון הזכויות שמעניק להם הנשיא לינקולן מהווה איום על העליונות הלבנה ועל תומתן של נשים לבנות. אבל בעוד סרטו של גריפית, יצירה מכוננת כמעט בכל קנה מידה קולנועי, נלמד עד היום בקורסים הבוחנים את תולדות הקולנוע - סרטיהם של במאים שחורים בני תקופתו, כמו אוסקר מישו, שסרטו Within Our Gates מ-1920 נחשב לחלוץ מבחינת תיאור היחס הגזעני כלפי שחורים בארצות הברית של חוקי "ג'ים קרו", לא זכו לאזכור במשך עשורים רבים. סרטיו של מישו הוקרנו בבתי קולנוע שנועדו לצופים שחורים בלבד, מה שמסביר את העובדה שהם נותרו כמעט אלמונים. פרט נוסף, שלא ידעתי ונחשף בסרט, הוא שהבמאית החשובה ביותר בתקופת הסרט האילם, אליס גי בלאשה, ביימה את הסרט הראשון שכל שחקניו שחורים: A Fool and His Money מ-1912.
ביקורות סרטים נוספות:
שמו של "זה מספיק שחור בשבילך" לקוח משורה חוזרת בסרט Cotton Comes to Harlem מ-1970 מאת אוזי דייויס, מחשובי הבמאים והשחקנים השחורים בשנות ה-70. מדובר בקומדיית פשע שנחשבת לחלוצת סרטי ז'אנר ה-blacksploitation - הֶלחם לשוני שמתייחס למסחור וניצול נוכחות של שחורים על המסך. מדובר בקולנוע פופולרי שגם היום, חמישים שנה אחרי, ממתין באופן פרדוקסלי שיגלו את אוצרותיו. הבחירה בשם אינה מקרית: הוא מתייחס באופן מודע לפוליטיקה של הייצוג ולאותנטיות של הדימוי השחור, כמו גם לסטריאוטיפים של גבריות שחורה שעוצבו בסרטי שנות ה-70. זהו סרט פוליטי, בכך אין כל ספק, אבל נקודת המוצא שלו אינה זועמת או לוחמנית, כפי שיעידו עשרות כותרות הסרטים המוזכרים במהלכו - רובם בזאנר ה-blacksploitation.
הדימויים שחולפים על המסך בסרט המצוין הזה נעים מגזעניים לדידקטיים, משם ללוחמניים ופארודיים ואף לכאלה המעצבים פטישיזציה מרתקת של גופו של הגבר השחור. את מקומם של כוכבי קולנוע לבנים כג'יימס סטיוארט וג'ון וויין תופסים בקריאה האלטרנטיבית של מיצ'ל שחקנים כסידני פואטייה והארי בלפונטה. פואטייה הפך לכוכב הקולנוע השחור הראשון, בין היתר משום שנענה לסטריאוטיפ השחור של הליברליזם ההוליוודי - משכיל, נאה ונעים הליכות. הוא היה גם לשחור הראשון שזכה באוסקר לשחקן הטוב ביותר על הופעתו ב"חמש נזירות וגבר אחד" (1963). מצד שני, בלפונטה, שהתפרסם גם כזמר, לקח הפסקה של למעלה מעשור ממשחק בקולנוע (אחרי שכיכב בפילם נואר המצוין של רוברט ווייז, Odds Against Tomorrow מ-1959) משום שסירב לדימוי הזה. היום, בגיל 95, הוא אומר בסרטו של מיצ'ל שחש אז כי לא הציעו לו את התפקידים שבאמת רצה לשחק.
שנת פריצת הדרך של ייצוגי השחורים בקולנוע היא 1968, על פי מיצ'ל. זו השנה שבה שני סרטים בכיכובו של פואטייה היו מועמדים לאוסקר: הקומדיה "נחש מי בא לסעוד" והמותחן "כחום הלילה" שאף זכה בפרס, פואטייה עצמו לא זכה אפילו למועמדות לפרס השחקן הטוב ביותר בשני הסרטים. זו גם הייתה השנה בה ביים ג'ורג' רומרו את סרט הזומבים המופתי שלו, "ליל המתים החיים", שהסצנה החותמת אותו נקראת כביטוי רדיקלי לגזענות של החברה האמריקאית. הניצול היחיד מטבח הזומבים הוא צעיר שחור שנורה למוות על ידי כוחות המשטרה הצרים על הבית שבו התבצרו השורדים, סרטו של מיצ'ל מגלה שהתפקיד לא נכתב במקור לשחור. בדיעבד, לליהוקו של השחקן השחור דוויין ג'ונס הייתה משמעות פוליטית רלוונטית לעידן הסוער ביחסי שחורים-לבנים בארה"ב. שנה חשובה נוספת היא 1973, זו שבה זכה "הסנדק" באוסקר לסרט הטוב ביותר, אבל בה היו שתי מועמדות שחורות לפרס השחקנית המצטיינת: דיאנה רוס על "הליידי שרה בלוז" וסיסלי טייסון על "סאונדר". את שני הסרטים, אגב, ביימו במאים לבנים - סידני ג'יי פיורי ומרטין ריט, בהתאמה. בקטגוריית השחקן הטוב ביותר היה שחקן שחור נוסף, פול ווינפילד, מועמד על "סאונדר" (הוא הפסיד למרלון ברנדו).
אני אוהב את הכותרות שניתנו לכמה מסרטי ה-blacksploitation של שנות ה-70. איך תתרגמו, למשל, לעברית את שם סרטו של מלווין ואן פיבלס, אולי גדול הבמאים השחורים בכל הזמנים: Sweet Sweetback’s Baadasssss Song מ-1971? סרט על האודיסיאה של זונה שחורה ממין זכר הנמלט משוטרים לבנים. או Five on the Black Hand Side, קומדיה משפחתית מ-1973 בבימויו של אוסקר וויליאמס על אישה ובניה המתקוממים נגד אב שתלטן? שלא לדבר על הסרט התיעודי שהקדים אותם - Symbiopsychotaxiplasm: Take One של וויליאם גריווס מ-1968, על תיעוד צילומי סרט פיקטיבי. בעיקר אני אוהב את הסרטים עצמם שהפכו את הנוכחות השחורה על המסך למתריסה ובלתי מתנצלת, כזו שממקדת אליה את עין הצופה ותובעת את קיומה הקולנועי. כדי להבין את הנוכחות הזו, מיצ'ל מציע להביט בסצנת הכותרות של "שאפט", סרטו המכונן של גורדון פארקס מ-1971, שהוא התשובה לסרטי הבלשים הלבנים נוסח הארפר והארי המזוהם. ריצ'ארד ראונדטרי מתהלך שם ברחובות ניו יורק והמצלמה המתמקדת בו כמו תובעת מאיתנו "הביטו!". זהו גיבור שהצופה השחור יכול היה להזדהות איתו ושעל הדרך הציל את אולפני MGM מפשיטת רגל (הוא הכניס 12 מיליון דולר עם תקציב של 500 אלף דולר. בכלל, דלות התקציב אפיינה את סרטי ה-blacksploitation).
מצעד קטעי הסרטים בסרט אינו פוסק, והדבר הראשון שעולה בדעתך עם תום הצפייה הוא האם הסינמטקים בארץ יעניקו לנו מתישהו את החסד של צפייה מחודשת ביצירות מענגות כ"סופר פליי" (1972) על סוחר סמים שמנסה לפרוש, או "בלאקולה" (1972) גרסה שחורה-מודרנית לערפד מהרומן מאת בראם סטוקר; Buck and the Preacher - מערבון פורץ דרך מ-1973 בכיכובם של בלפונטה ופואטייה ששימש השראה לקוונטין טרנטינו ולסרטו "ג'אנגו ללא מעצורים; "סנדקית ושמה קופי" (1973) על אחות שחורה היוצאת למסע נקמה בסוחרי סמים בכיכובה של פאם גריר; הפנטזיה הקומית "איש האבטיח" של מריו ואן פיבלס מ-1970, שבה גזען לבן הופך לגבר שחור; וגם סרטים מאוחרים יותר כמו יצירת המופת של צ'ארלס בארנט - Killer of Sheep (1978), שעוקב אחר גבר העובד בבית מטבחיים בשכונת ווטס הענייה שבלוס אנג'לס שבשנת 1965 פרצו בה מהומות בעקבות התנהגות ברוטלית של שוטרים כלפי תושביה השחורים.
הסרט כולל ריאיונות שהם ספק תובנות ספק זיכרונות של דמויות אייקוניות כהארי בלפונטה, וופי גולדברג, סמואל ל. ג'קסון, בילי די וויליאמס, לורנס פישבורן ואנטוניו פרגאס והבמאי האגדי צ'ארלס בארנט. הוא מצביע באופן מרתק על הדרך שבה הפסקולים של סרטי blacksploitaion, שכתבו מלחינים כקרטיס מייפילד ואייזק הייז, ולהקות כמו "אדמה, רוח ואש", הפכו למקדמי מכירות של הסרטים ולמובילי מצעדים בזכות עצמם. מיצ'ל נעצר עם סיפורו של הקולנוע השחור ברגע שבו נדמה שהכול נגמר: האם היה זה כישלונו הגדול של "הקוסם", הגרסה המוזיקלית השחורה שהתקין סידני לומט ב-1978 לספרו המפורסם של ל. פרנק באום? או שמא המעבר של הוליווד החדשה אל עידן הבלוקבסטרים עם "מלתעות" ו"מלחמת הכוכבים"? פרוץ הרייגניזם ושובה של אמריקה השמרנית והלבנה? כל התשובות נכונות, ואולי לא. אכן, זהו סרט חכם ומעשיר, שגורם לנו לתהות האם יש עדיין משמעות היום למושג "קולנוע שחור".
