"חלב" (עלילתי) - מאיה קניג
במדינה עם מנטליות אובססיבית לפריון והורות יש הצדקה כפולה ומכופלת לעסוק בחוויה המטלטלת של ראשית האימהות. הבמאית-עורכת-תסריטאית-שחקנית מאיה קניג מרימה את הכפפה בסרט שהוא הרבה דברים, אבל לא בטוח שהם מתחברים יחד למהלך מספק.
טאלה (המוזיקאית-שחקנית הילה רוח) היא אם טרייה לתינוקת שלג. היא שקועה בחובות מקריירה מוזיקלית מדשדשת, ומגדלת את שלג כאם יחידנית מבלי שאבי התינוקת יודע על קיומה. אפיק הפרנסה היחיד שפתוח בפניה הוא "שביל החלב" - מפעל שבו נשים מניקות חולבות את עצמן בכדי לספק את תנובת גופן לנשים שמוכנות לשלם על כך. לשם כך הן מקבלות תוספי תזונה, ונמצאות בפיקוח צמוד כדי להבטיח את איכות המוצר שהן מספקות.
טאלה, שמתקשה לבצע את המעבר המטלטל לאימהות, חדורה רגשות אשם על מה שהיא לא מצליחה לתת לשלג. בה בעת רוח נונקונפורמיסטית מעוררת בה תחושה הולכת וגוברת של מחנק במפעל הגרוטסקי. מרד קטן שהיא מבצעת מוביל להשעיה, ומשם היא מתגלגלת למפגש והעסקה בביתה של נילי (הדס ירון) - אישה צעירה ועשירה שחרף רווחתה הכלכלית, מתקשה לתפקד כאם. מול ה"אמא הלא מספיק טובה" מפאת מחסור במשאבים, זו שמעניקה את חלב האם שלה לתינוקות של אחרות, ניצבת האמא שמשתמשת בעובדת זרה כמטפלת עבור התינוק שלה, ושחושבת שיש ללמד את התינוק, כבר בראשית חייו, להיות מורגל להיפרדות מהאם.
"חלב" אולי נוצר על רקע קונטקסט של חברה אובססיבית, אבל בשינויים קלים הוא היה יכול להיעשות בכל מדינה. זה לא בהכרח לטובתו כסרט בעל ממדים סאטיריים שהופק בישראל. הפרספקטיבה שלו לא מספיק רחבה כדי שייתפס כ"דיסטופי". יש בו מרכיב טכנולוגי תעשייתי שלמיטב ידיעתי איננו בנמצא, אבל אין סיבה שהוא לא יתקיים בהווה - לכן זה גם לא באמת סרט מדע בדיוני. יש רמזים לאלמנטים קונספירטיביים, אבל הם לא מפותחים ולא ממומשים. ואפילו המצב הנפשי האימהי שהוא, בסופו של דבר, המוקד של הסרט, אינו שלם - אולי בגלל האספקטים הז'אנריים האחרים. (דבורה)
"כביש הסרגל" (עלילתי) - מיה דרייפוס
סרטה המצוין של מיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה") מציג את אחת הדמויות הנשיות היותר מרתקות שנצפו בשנים האחרונות בקולנוע הישראלי. זוהי דפנה (טלי שרון), חוקרת משטרה לא שגרתית שמגיעה לעפולה אחרי שנאלצה לעזוב את התחנה הקודמת בה שירתה, בתל אביב. כאן, בבירת העמק, היא נעשית מעורבת בחקירת היעלמותה של אישה צעירה, שככל הנראה נרצחה אבל לאיש בתחנה המנומנמת לא אכפת כמדומה מגורלה. תוך כדי החקירה היא מתוודעת לכמה דמויות מקומיות שכל אחת מהן חשודה בפרשה: קבלן עשיר ובעל קשרים מפוקפקים (יגאל נאור) שהצעירה הנעלמת הייתה אלמנת בנו שנפל בקרב; בנו האחר של הקבלן (עידן עמדי) שנוכחותו בחיי דפנה מושכת ומאיימת כאחת; אשת הקבלן (שרה פון שוורצה) שאישיותה משלבת בין האימהי והמפלצתי; ומפקדת תחנת המשטרה (דיקלה) שלא ממש מקלה על דפנה בחקירתה.
זהו פילם נואר ישראלי שהתרחשותו דווקא בעפולה, על רקע נופי עמק יזרעאל, מעניקה לו ערך מוסף. מזגן מקרטע בחדר החקירות הקטן, פניהן המיוזעות של הדמויות, הצריף שבו התגוררה הנעדרת, דוכן פלאפל שמשמש תחליף לבר אפלולי, והתחושה כאילו אנחנו נמצאים בעיירה קטנה בדרומה של ארצות הברית, את מקום הביצות מחליפים השדות שבעמק - כל אלה מעניקים לסרטה של דרייפוס את האווירה הייחודית לו. במיוחד אהבתי את הסצנות שבהן דפנה אוכלת פלאפל והמצלמה (של עמית יסעור הטוב) מתמקדת בפניה ובחולצתה המוכתמים. יש משהו כל כך מדויק בסצנות האלה, שמזכירות לנו שאנו צופים בסרט ישראלי ובה בעת גם מגדירות את הדמות עצמה. טלי שרון, שחקנית קבועה בסרטיה של דרייפוס, עושה כאן את עבודתה הטובה ביותר.
"כביש הסרגל", שזכה מוקדם יותר השנה בפרס הסרט המצטיין בפסטיבל ריימס פולר הצרפתי המיועד לסרטי מתח, נדרש אל החקירה הבלשית שבמרכזו כדי לעסוק בהורות אכזרית, בשכול, באימהוּת, ובשחיתות המובנית בחברה הישראלית. בה בעת, ברור לנו שהעניין שמגלה דפנה בנעדרת אינו נובע רק ממחויבותה המקצועית, והקשר שהולך ומתהווה בין שתי הנשים, הנוכחת והנעלמת, שבאחת הסצנות אף נהיה ממשי, מעניק לסרט את מורכבותו הרגשית והרעיונית. (דובדבני)
"חוקי המדבר" (תיעודי) - אילן מוסקוביץ', דן ברונפלד
מלבד מערכת המשפט הלאומית של מדינת ישראל מתקיימות בה, למרבה הצער, עוד מערכות משפט מקבילות. אחת מהן של הבדואים בסיני. סרטם של אילן מוסקוביץ' ודן ברונפלד ("סיפור אפולוני") מציב במרכזו את דמותו של הבורר הבדואי פרחאן אלנבארי, על רקע תקופה שבה לחצים ומתח פנימי בקהילה מייצרים כמות הולכת וגדלה של מעשים אלימים, שבתורם מולידים מהלכי נקמה. על הבורר מוטלת השליחות לעמוד בין הכוחות הגועשים, והדם הרותח משני הצדדים, בכדי להביא לפסיקה מוסכמת. הוא נדרש להכריע בדבר המידה שבה כל צד נושא באשמה, אופן ההשבעה הדתי שתכליתה להבטיח שהמעשים לא יישנו, והפיצוי שיושת על הצד שחטא. ברגעיו הטובים ביותר הסרט מספק הצצה לתוך אופן ההתנהלות של סיטואציית השיפוט כששני הצדדים מתכנסים תחת אוהל גדול-ממדים, יחד עם אנשים רבים נוספים מהחמולות היריבות. זו סיטואציה אינטנסיבית שבה הצהרה חריפה של אחד הצדדים עשויה להוביל להתלקחות כוללת. כצופה הייתי שמח אם היה מוקדש זמן רב יותר לסצנות אלו, במיוחד אם היה ניתן להציב אותן בקונטקסט ברור יותר של מה שהתחולל. זו חברה פטריארכלית שגם אם הקודים שלה אינם בלתי מוכרים לישראלי הממוצע, זהו הוא מבט ישיר על ליבה הערכי של תרבות זו.
חלקיו האחרים של הסרט קשורים לחייו האישיים של הגיבור. ישנם היבטים כללים של אורח החיים הבדואי, וישנה ההיסטוריה המשפחתית שלו כבכיר בעדה, אבל גם כמי שבעצמו שילם מחיר אישי כבר על סכסוכים בין שבטיים. ישנה גם שאלת המעמד שלו כבדואי מהפזורה כאשר הוא, משפחתו והשבט שלו עומדים בפני צווי פינוי של המנהל האזרחי. הסרט מצביע, גם אם באופן לא שלם, על הפער בין המעמד הפנימי של הבורר בקרב הבדואים לבין מעמדו המוחלש כאזרח במדינת ישראל. (דבורה)
"קרוב אליי" (עלילתי) - תום נשר
סרט הביכורים של תום נשר מגיע אל הפסטיבל עם מטען לא קל. התסריטאית-במאית היא בתו של אבי נשר, במאי שההגדרה "מיתולוגי" בהחלט הולמת אותו, והסיפור שעומד בבסיס הסרט הוא הטרגדיה הנוראה שחוותה המשפחה לפני שש שנים, כאשר האח-בן הצעיר, ארי, נהרג בתאונת פגע וברח. נשר משכילה להתמודד עם המטען הזה בדרך מרשימה: לא זו בלבד שזוהי יצירה השואפת להתנתק ממורשתו הקולנועית של האב (גם אם בחלקים מסוימים היא מנהלת עמה דיאלוג), אלא שהטראומה וחוויית האובדן והאבל מטופלים כאן באופן לא-שגרתי, בוגר ואפילו נועז – במונחי הקולנוע הישראלי ובכלל.
בתחילת הסרט נהרג נתי, אחיה הצעיר של עדן, בתאונת דרכים (הבחירה בשם נתי, זה היה גם שמה של הדמות שגילם גידי גוב ב"דיזנגוף 99", אינה מקרית). מערכת היחסים בין עדן ואחיה, לפחות כפי שהיא מתוארת עד מותו של האח, מאופיינת באלימות שאינה ילדותית כלל ובקרבה שמהלכת על הגבול שבין האינטימי והפרוורטי. עד כדי כך שכאשר עדן (בגילומה המרשים של ליה אללוף) מגלה שלנתי הייתה חברה, מאיה (דריה רוזן), שהוא הסתיר ממנה - הקשר בין השתיים אינו מלווה רק בתחושת גילוי ובגידה מצדה של עדן שאינה מאמינה שאחיה לא סיפר לה דבר, אלא גם בניסיון לשחזר באמצעות מאיה את נוכחותו של האח המת ואת הכמיהה הרגשית, אפילו המינית, אליו. אלה חומרים טעונים ביותר, וההישג הגדול של נשר הוא ביכולתה לעסוק בהם בשילוב מדויק של כאב חד והומור.
אחד ההיבטים המעניינים בסרטה של נשר קשור במערכת יחסיה של עדן עם הוריה (נטע גרטי ויעקב זדה דניאל), שהקרע ביחסיהם מחריף עם מותו של נתי. זוהי משפחה שכל אחד ממרכיביה נותר לבדו להתמודד עם הטרגדיה, וכתוצאה דמותה של עדן עוברת תהליך רגשי הנע בין קטבים קיצוניים, תהליך שאללוף חווה אותו על המסך באופן מעורר השתאות. ככלל, נוכחותה היא אחד מהישגיו הגדולים של הסרט, היא מתגלה כאן ככוכבת של ממש, ומעניין יהיה לצפות בהמשך דרכה הקולנועית. באחת הסצנות הטעונות, עדן נכנסת לחדרו של נתי, פותחת את הארון, ולובשת את בגדיו בשכבות-שכבות שמקנות לה מראה דובי. בה בעת, זהו דימוי עז של תשוקה אל המת ומלנכוליה. "קרוב אליי", שכבר זכה בפרס הסרט הטוב ביותר במסגרת viewpoints בפסטיבל טרייבקה השנה, מסמן את פריצתו של קול חדש ומוכשר בקולנוע הישראלי. (דובדבני)
"עדה – אמי האדריכלית" (תיעודי) - יעל מלמד
עדה כרמי (נולדה ב-1936) היא אחת האדריכליות החשובות שבהן התברכה מדינת ישראל. בת לאדריכל דב כרמי, ואחות לרם כרמי, שאיתו היא עבדה של פרויקט המופת של בית המשפט העליון בירושלים. עבודותיה כוללות גם את קמפוס המרכזי של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה, בית הספר לממשל ודיפלומטיה באוניברסיטת רייכמן, ועוד פרויקטים מרשימים ששייכים לצד הנאור של ישראל. תפיסת עולמה בנוגע לארכיטקטורה שורשית, למסגור של אלמנטים שמקנה להם משמעות, לגבי חללים ותנועה במרחב שאינה ניתנת לשינוי אלא מעצבת את הסיפור של המקום, וכמובן המשחק של אור/צל אנרגיה/חומר במבנים שאותם יצרה. גם הדיוטות בתחום האדריכלות יכולים ללמוד לא מעט מהקשבה לדבריה, ומהאופן בו הצילום של דניאל קדם וגיא רז לוכד את המבנים (לא אחת בהילוך מואץ) בדרך המעצבת התנסות חושית של תפיסת העולם של כרמי. הבמאית יעל מלמד למדה אדריכלות ואף עבדה למשך תקופה קצרה עם אימה לפני שפנתה ללימודי קולנוע. הסרט משקף את הערך המוסף של מבט של קולנוענית-אדריכלית, כמו גם של הממד האישי שמגולם במבט של הבת על מפעל חייה של האם.
מיותר לומר שדבריה של האישה שעמדה בצמתים חשובים של עיצוב המרחב הציבורי מהדהדים את מצבה הנוכחי של המדינה שבה היסודות המשפטיים, האינטלקטואלים וההומניסטיים נמצאים תחת התקפה חסרת תקדים. הסרט, גם אם זו לא תכליתו, נושא רלוונטיות שוברת לב להווה, או, אם נבחר להסתכל על זה כך, תזכורת מעוררת השראה למה שניתן לקוות שעוד נחזור להיות.
כסרט של "בת האדריכלית" הוא גם מכיל את הסיפור המשפחתי של עדה כרמי ושל ילדיה. בשנות ה-60 וה-70 היא, בעלה וילדיה חיו בארצות הברית, אבל בשנות ה-80 כשהיא הייתה בצומת מקצועית, היא בחרה לשוב לארץ למה שיהפוך להיות השלב הפורה ביותר בקריירה המקצועית שלה. בעשותה זאת, שלושת ילדיה נותרו בארצות הברית ופגשו אותה בשנים הבאות רק לפרקי זמן מוגבלים. אלמנט זה תופס חלק לא מבוטל ממשך הסרט, ולמרות מערכת היחסים החיננית בין הבת והאם, ואפילו הדרך שבה התפיסות האדריכליות של עדה מקיימות מידה של יחס אירוני להחלטה הלא פשוטה שהיא עשתה, ניתן היה קצת להדק זאת. (דבורה)
"טרופיקנה" (עלילתי) - עומר טובי
כבר מהשוט הראשון בסרטו של עומר טובי ברור לנו שדבר כזה עוד לא ראינו בקולנוע הישראלי. לא אחשוף את תוכנו הפרובוקטיבי של השוט, ובכלל זהו סרט שככל שנמעיט לדבר על עלילתו - כן ייטב. אבל אציין רק שזהו סיפורה של קופאית בסופר, אי-שם בדרום הארץ, שבעקבות תקרית דרמטית יוצאת למסע של מפגשים עם אנשים בודדים ועגמומיים כמוה. אבל לא, זהו לא סרט שעניינו בשוליים ופריפריאליות, אף שהנושאים הללו נוכחים בו. זהו סרט על תשוקה, חיפוש עצמי וגאולה, אבל באופן שמצריך עיכול אחרי הצפייה הראשונה בו. בדברי ההקדמה שלו, בהקרנה שנערכה אמש בירושלים, ציטט גיל סימה, שהפיק את הסרט יחד עם הילה מדליה, ביקורת בעיתונות הזרה שזיהתה בסרטו של טובי (שנחשף לראשונה בפסטיבל קרלובי וארי) את השפעותיו של דיוויד לינץ'. אני דווקא הייתי משווה את הסרט לעבודותיו של אולריך זיידל האוסטרי (טרילוגיית "גן עדן") המשלבות בין הכיעור האנושי והחיפוש הנואש אחר חמלה. כך או כך, מעטים הם סרטי הביכורים שמעוררים השוואות כאלה.
עירית שלג נפלאה בתפקיד הקופאית שמגיחה לאודיסיאה של פנטזיות מודחקות. זהו תפקיד תובעני כל כך, מבחינת החשיפה הפיזית והרגשית, והיא מבצעת אותו בדיוק מושלם, נענית להיבטים המציצניים והפרובוקטיביים שדמותה והסיטואציות אליהן היא נקלעת מעוררים. סגנונו של טובי, שכתב וביים את הסדרה "היורשת" וייסד את ליין המסיבות המזרחיות-קוויריות "אריסה", מבוסס, כמו אצל זיידל, על שוטים סטאטיים ארוכים המתבוננים בסיטואציה ממרחק ובה בעת אינם מותירים אותה עקרה מבחינה אתית ורגשית. זהו סרט שבהחלט ממתין לדיון נרחב ומשמעותי - ובעיקר, זהו גילוי אמיתי! (דובדבני)
