לא בלתי סביר ש"באפקיס", שמה של הסדרה הדי-אוטוביוגרפית של פיט דייוידסון ובכיכובו, נבחר כסוג של תעודת ביטוח, מהסוג שאמור להנמיך את הציפיות של הצופה. הסלנג "באפקיס" הוא גלגול של המילה היידית "בובקעס", שמשמעותה זוטות או שטויות. אולי דייוידסון עצמו מאותת לנו לא לצפות ממנו ליותר מדי. אומנם הקומדיה שלו, שעלתה ב'פיקוק' בארה"ב ואצלנו ב-yes וב-HOT, מבוססת על פרטים אמיתיים מחייו, ומילא זה, הוא מגלם בה את הקומיקאי פיט דייוידסון, שבאורח פלאי מתמודד עם אתגרים דומים להפליא לאלה של דייוידסון המקורי, אבל איכשהו התחושה הכללית היא שדייוידסון הדמות תמיד נסוג צעד אחד לפני שהוא נוגע במקום כן או חשוף באמת, ונשאר בגבולות הומור הבובקעס.
"באפקיס" - טריילר
(באדיבות פיקוק)
פיט דייוידסון הדמות ישוב במרתף הבית שאותו הוא חולק עם אמא שלו (אידי פאלקו, כרמלה מ"הסופרנוס"), ומחפש את עצמו בגוגל. מה שהוא מוצא שם לא נושא חן בעיניו – הקומיקאי מ"סטארדי נייט לייב" הרוויח את רוב התהילה שלו מאייטמים מפוקפקים שקשורים להתמכרויות שלו לחומרים אסורים, אשפוזים במוסדות לבריאות נפש, הזוגיות שלו עם אריאנה גרנדה ואחריה קים קרדשיאן ושמועות עיקשות לגבי תכולת אזור החלציים שלו. דייוידסון מתוסכל מהעובדה שאיש לא לוקח אותו ואת הקריירה שלו (?) ברצינות, ובוחר להתמודד עם המצב באופן בו כולנו היינו מתמודדים איתו – הוא צופה בפורנו במשקפי תלת-ממד, מענג את עצמו ושופך על החולצה של אמא שלו, שבדיוק נכנסה להביא לו כביסה נקייה. בהמשך הפרק הוא נפגש עם סבא שלו (ג'ו פשי, בתפקיד ראשון בטלוויזיה מזה כמה עשורים), ומסייע לחבר של סבא שלו, רוי (בראד גארט) לשגל יצאנית, בסצנה שנראית כאילו מישהו העתיק אותה מ"תרגיע" של לארי דייויד.
קצת קשה לקחת את דייוידסון ברצינות אחרי הפרק הזה, אבל גם בפרקים הבאים הוא לא מפסיק לקוות שהצופה יבין "מי הוא באמת". הסביבה שלו משדרת לו מסר ברור למדי – הוא אמור להתבגר. להתחיל לחשוב על אנשים שהם לא הוא עצמו, להבין מתי הוא פוגע בעצמו ובאחרים, מתי הוא נסחף אחרי הפרטים הלא חשובים בחיים על חשבון מערכות היחסים שלו ונוהה אחרי סיפוקים מיידיים. דייוידסון ממש משתוקק שאנשים יבינו שמאחורי התדמית השערורייתית מסתתר אדם פגיע, רגיש ושוחר שלום - חלק בולט בסדרה מוקדש לעובדה שאבא שלו, שהיה כבאי, נהרג באירועי ה-11 בספטמבר, עובדה שצוינה גם בפרויקט הביוגרפי הקודם של דייוידסון, הסרט "המלך של סטטן איילנד". אלא שאיכשהו אפילו פרקים שאמורים להתנקז לאיזו אמת כואבת כמו ב"לואי", למשל, שברור שהיה אחד ממקורות ההשראה של "באפקיס", סובלים מהנטייה של דייוידסון להימלט להומור גיחי גיחי של מתבגרים נבוכים, שמצחקקים מהתעוזה של עצמם.
זה לא אומר ש"באפקיס" לא מהנה לצפייה. דייוידסון מצויד בכריזמה ילדית ומעוררת אמון, והוא בהחלט מגלה נכונות ללכת עד הסוף, אבל בהתחשב בפיגומים הגבוהים שהוא בנה סביב הסדרה - לא בטוח שהוא מצליח להשלים את הבניין. הדמויות שלו, גם אם נהדרות ונשענות על קאסט נהדר – בובי קנבאלי, צ'ייס סוי, שמגלמת את האקסית שלו ובתקופת הצילומים גם תפקדה כבת הזוג שלו במציאות, כמו גם אידי פאלקו - לא מתנהגות בצורה עקבית לאורך הפרקים. דייוידסון משוטט עם הפמליה שלו (אחד האלמנטים המוצלחים בסדרה, אגב) ומחפש צרות, קווי עלילה נפתרים באופן הזוי או לא הגיוני רק כדי לשרת את הבדיחה, ודייוידסון עצמו, שמנסה להוכיח, באופן כמעט נואש, שהוא ניחן במודעות עצמית מהסוג שהופך קומדיה לקומדיה טרגית, רק מאשש את הסברה שהוא מוצלח יותר בתור סלבריטאי מאשר כקומיקאי.
ביולי האחרון הוא שוב עלה לכותרות אחרי שנהג במהירות גבוהה מהמותר ונתקע בברז כיבוי (קריאת אזהרה מאבא שלו?), מה שמבהיר שהוא כנראה עדיין לא מוכן להתבגר, ועדיין לא מבין למה אנשים "א עוזבים אותי במנוחה". ברור לי שדייוידסון לא מלקק דבש בחייו, מאיזו סיבה שלא תהיה. הוא גם אובחן כסובל מהפרעת אישיות גבולית ומקרוהן, ואולי יום אחד, כשהוא יגדל, הוא גם יהפוך את החומרים האלה לקומדיה שגם נוגעת ולא רק מצחיקה לפרקים.
