כוכבניות מתערטלות על החוף, סרטים שמתקבלים בשריקות בוז, יצירות מופת שמרגיזות רודנים ואנשי כנסיה שמרנים וצבועים, החלטות שיפוט שנויות במחלוקת, התבטאויות מקוממות וריבים מתוקשרים – אלה הם רק חלק מהשערוריות ומהפרשיות שהנפיק פסטיבל הקולנוע של קאן במהלך השנים בהן הוא פועל. ממש כמו שנעמי שמר כתבה בשירה המפורסם: "כי אין לי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל".
מחר (ג') ייפתח אירוע הקולנוע הנוצץ, החשוב והיוקרתי בעיר הנופש הצרפתית ולרגל יום ההולדת ה-75 לפסטיבל, הנה עשרה רגעים סוערים, שערורייתיים ודרמטיים במיוחד, שנחקקו בספר דברי הימים של קאן.
1954 | השחקנית סימון סילבה מתערטלת מול הצלמים
ב-1954 השחקנית והדוגמנית הצרפתייה ילידת מצרים סימון סילבה, שהופיעה בבי מוביז בריטיים החליטה שכדאי שיכירו יותר בכישוריה ובנתוניה הבולטים, וזה בהחלט הצליח לה. מארגני הפסטיבל בחרו בה כ"מיס פסטיבל 1954" ובמפגש עם הצלמים, שנערך באחד החופים של הריביירה הצרפתית, "הצלמים ירדו על ברכיהם וביקשו להתפשט ולחשוף את החזה שלי". סילבה נעתרם לבקשתם והצטלמה בעודה חופנת-מסתירה את שדיה החשופים, בעוד הכוכב ההוליוודי רוברט מיצ'ם המופתע, עומד בצמוד אליה. באופן טבעי נוצרה מהומה אדירה ובלגן היסטרי – הצלמים התקוטטו והלכו מכות מי יתפוס את העמדה הכי טובה. התגרה הסתיימה בכמה עצמות שבורות ואיברים מרוסקים.
תמונותיה הנועזות של סילבה התפרסמו בעיתונים בכל קצות הגלובוס, אבל הנהלת קאן נחרדה מ"תעלול היחצנות הוולגרי" שפגם בתדמית הרצינית והאיכותית של הפסטיבל האמנותי, וסילבה התבקשה לעזוב מיד את קאן. הכוכבת הבינה שזה הזמן למנף את הקריירה שלה ונסעה לארצות הברית, אבל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אכזבה אותה והיא חזרה לבריטניה. גם שם העניינים לא המריאו. ב-1957 סילבה בת ה-29 נמצאה מתה בדירתה הלונדונית. היא מתה משבץ מוחי. מקורביה סברו שסילבה, שהתמודדה עם בעיות משקל, נקטה בדיאטה קיצונית מדי וזו הובילה למותה הטראגי. ההיסטוריה אולי לא תזכור את הסרטים הזניחים שעשתה, אבל לפחות לסילבה שמור מקום בספר דברי הימים של הפסטיבל, בזכות סקנדל ההתערטלות.
1961 | הרודן פרנסיסקו פרנקו נגד הקרנת "וירידיאנה"
הבמאי הסוריאליסט והפרובוקטור לואיס בוניואל ידוע כמי שהצליח לעצבן לא מעט גופים ואישים הודות לסרטיו המבריקים, שתקפו את הממסד הדתי והבורגנות הנהנתנית והשבעה. ב-1961 בוניואל קומם עליו את הרודן הספרדי פרנסיסקו פרנקו, שניסה לצנזר ואף למנוע את הקרנת סרטו "וירידיאנה", בטענה שהוא אנטי נוצרי. ולפרנקו היו סיבות טובות להתרגז: יצירת המופת עוסקת בווירידיאנה, צעירה שזוממת להיכנס למנזר ויורשת את אחוזת הדוד שלה, שהתאהב בה והתאבד. היורשת מזמינה את אביוני הסביבה וזונות להתגורר באחוזה, אבל הרצון הטוב מסתיים רע – המתארחים גומלים לה בכפיות טובה ואונסים אותה. הסרט נחתם באורגיה גרוטסקית – הגרסה האירונית של בוניואל ל"הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י.
הסרט הבוטה, האגרסיבי, נטול הרחמים והפיוטי הוברח מספרד והוצג בקאן, שם הוא חולל שערורייה בגלל סצנת סקס של נזירה צעירה. זה לא מנע ממנו לגרוף את "דקל הזהב". הוותיקן קרא להחרים את "וירידיאנה" ובספרד אכן שעו לבקשתו. בוניואל נאלץ לגלות מארצו ולעבוד בצרפת. כשהסרט הוצג בישראל, הכותרת של הביקורת ב"הארץ" הייתה: "יצירת מופת טעונת חומר נפץ". 60 שנה אחרי, "וירידיאנה" עדיין מצליח להעניק השראה ליוצרים צעירים, ממישל פרנקו ועד תום שובל.
8 צפייה בגלריה
פרסונה נון גראטה בספרד. לואיס בוניואל (שני משמאל) לצד פרנסואה טריפו, ז'אן מורו ואלברט פיני
(צילום: AP)
1968 | הפסטיבל ה-21 פוצץ חמישה ימים לפני הסיום
אולי תופתעו לשמוע, אבל המהדורה ה-21 של פסטיבל קאן רשומה כיחידה שלא הגיעה לסיומה, לא הוכרזו בה זוכים ולא חולקו פרסים. הפסטיבל, שנערך במאי 1968 פוצץ על רקע מרד הסטודנטים, אותו הנהיג בין היתר דניאל כהן-בנדיקט, הידוע בכינויו "דני האדום". ובמקביל בשל המאורעות שהתרחשו באותו חודש בצרפת, כולל שביתה כללית ברחבי המדינה, שכללה כ-10 מיליון עובדים שדרשו שיפור תנאים ומשכורות. תא מבקרי הקולנוע הצרפתיים, ובראשם הבמאי פרנסואה טריפו, פנה לבאי הפסטיבל וביקש מהם להצטרף לשביתה, ו"כתוצאה מכך לא ייערכו כל מסיבות קוקטייל, נשפים והצגות בכורה". במהלך הפסטיבל חלק מהבמאים משכו את הסרטים שלהם מהתחרות ושופטים אחדים התפטרו.
ב-19 במאי, חמישה ימים לפני הסוף המיועד, נשיא הפסטיבל רובר פאבר לה ברה, הכריז על הפסקתו, גם מחשש להפגנות, מהומות וקטטות. וב"ידיעות אחרונות" זעקה הכותרת: "הפסטיבל ז"ל", וזיוה יריב שסיקרה את אירוע סיכמה בציניות: "ירד המסך על ההצגה הגדולה. הפסטיבל מת מיתה חטופה ושירת חייו באמצע נפסקה". מבין 28 סרטי התחרות, רק 11 סרטים הוקרנו. כל ה-17 האחרים לא זכו להיות מוצגים וביניהם "טוביה ושבע בנותיו" של מנחם גולן. מאורעות 1968 הצליח לחולל שינוי, לא רק בפוליטיקה ובשוק התעסוקה בצרפת, הם גם טלטלו את אופיו של פסטיבל קאן. כעבור שנה, התאגדות הבמאים הצרפתים הכריחה את קברניטי הפסטיבל לקבל החלטות פחות שגרתיות ולשים את הזרקור על אהבת הקולנוע.
1976 | "נהג מונית" מפלג את באי הפסטיבל
"נהג מונית", יצירת המופת של מרטין סקורסזה על נהג מונית בוגר מלחמת וייטנאם – גבר בודד מעורער נפשית שיוצא למסע רצחני ולמאבק בפשע ובזנות ברחובות הזועמים של ניו יורק, הצליחה לטלטל את הצופים והמבקרים ב-1976. חלקם התקשו לעמוד באלימות של המסך. הסרט הגיע לקאן בעיתוי רגיש במיוחד: שנה קודם לכן התגלתה פצצה בארמון הפסטיבל – ניסיון כושל של חבורת טרוריסטים להרוס את החגיגה. וזו לא הייתה הפתעה שהצופים של 1976 חשו פרנויה וחרדות והתקשו לעמוד בעוצמה ובמראות הקשים של "נהג מונית". אפילו המחזאי טנסי וויליאמס, שהיה נשיא חבר השופטים, תקף בגלוי את האלימות המדממת שאפיינה את סרטי התחרות ובראשם "נהג מונית". "צפייה באלימות על המסך היא חוויה אכזרית עבור הצופה", אמר וויליאמס לכתבים. "סרטים לא צריכים להתענג על אכזריות איומה, כאילו היו בקרקס רומי".
8 צפייה בגלריה
בדקל הזהב הוא זכה, סקורסזה כבר חזר לארה"ב. המפיק מייקל פיליפס (במרכז) לצד רוברט ואגנר ונטלי ווד
(צילום: AP)
אבל חבר השופטים לא היה יכול להתעלם מהאיכויות של "נהג מונית" והעניק לו את "דקל הזהב". חצי מהנוכחים בטקס עמד על הרגליים והריע ממושכות להחלטה, בעוד החצי השני שרק בוז. שריקות הבוז נחסכו מסקורסזה – אחרי שהוא הבין כמה ויליאמס שונא את סרטו, הוא ויתר על השתתפותו בטקס הסיום וחזר לארה"ב.
1989 | ספייק לי מאיים על נשיא חבר השופטים
ב-1989 הבמאי הגרמני וים ונדרס ("מלאכים בשמי ברלין"), שעמד בראש חבר השופטים, העניק את "דקל הזהב" ל"סקס, שקרים ווידאוטייפ", של במאי אמריקני עצמאי צעיר בשם סטיבן סודרברג. מצד שני, ונדרס וחבר מרעיו הדירו במאי אמריקני עצמאי אחר – ספייק לי. סרטו "עשה את הדבר הנכון" יצא מטקס הסיום בידיים ריקות. לי הזועם טען אז שוונדרס הודה שהוא לא העניק פרס ל"עשה את הדבר הנכון" משום שלדעתו מוקי, הדמות שלי גילם בסרט, הייתה "לא הרואית". לי בעל הפה הגדול והלשון המשוחררת ונטולת המעצורים, שידוע כמישהו שלא דופק חשבון, הכריז: "ונדרס שדד ממני את 'דקל הזהב'". הבמאי המתוסכל לא הסתפק בכך ואיים לרדוף אחרי ונדרס עם מחבט בייסבול. "כדאי שתיזהר", הוסיף.
30 שנה אחרי, ב-2018, בריאיון שהעניק ל-CNN, ונדרס הישיר מבט למצלמה, פנה ללי ואמר: "לא החלטתי בעצמי על הזוכים. ב-1989 היו סרטים מאוד טובים וכמה במאים נהדרים לא זכו בפרסים ואתה אחד מהם. בוא נעשה שלום ונתפייס. בוא נפגש בברוקלין. אני מקווה שהמפגש לא יהיה בסמטה חשוכה. אולי כל אחד מאיתנו יביא את מחבט הבייסבול שלו ונצליב אותם לשלום. הגיע הזמן לסיים את הסכסוך הזה". בריאיון שהעניק בעבר, לי הודה ש"זאת הייתה טעות לאיים על ונדרס, אבל 'עשה את הדבר הנכון' היה ראוי להכרה נאותה". אגב, בשנה שעברה לי סגר מעגל כשהוצב בראש החבר השופטים ואף העניק את פרס חבר השופטים ל"הברך" של נדב לפיד.
2003 | הסצנה הנועזת של "דה בראון באני"
"דה בראון באני" של הבמאי והשחקן וינסנט גאלו, שהוצג ב-2003, קומם עליו את המבקרים. המבקר המיתולוגי והסמכותי רוג'ר איברט המנוח טען שזה הסרט הכי גרוע ומשמים בתולדות קאן והוסיף: "עשו לי פעם קולונוסקופיה והרופא אפשר לי לצפות בנעשה על המרקע – זה היה יותר מבדר מ'דה בראון באני'". גאלו מצדו כינה את איברט "חזיר שמן עם מראה של סוחר עבדים" ואיחל לו לחלות בסרטן. הסרט אף הרגיז צופים רבים ששרקו בוז ועזבו את ההקרנה. חלקם בגלל סצנה של מין אוראלי, בה קלואי סביני מענגת את גאלו, והכול על אמת, ללא תעלולי עריכה ובימוי. כצפוי, הסצנה עוררה הרבה רעש וגררה דיונים. סביני, שנחשבה בשעתו ל"מלכת הקול" לא התנצלה ולא התחרטה על השערורייה. כשנפגשנו בקאן מיד אחרי הבכורה היא אמרה: "לא חששתי להופיע בסצנה כה חושפנית. מה העניין? עשיתי דברים כאלה בחיי היום-יום שלי בעבר, ואני עדיין עושה. כל אחד עושה את זה, או עשה את זה. כשווינסנט דיבר איתי בטלפון והסביר לי מה נדרש ממני, מיד הסכמתי, אפילו בלי לקרוא את התסריט, בגלל שאני מכירה אותו מגיל 17 ובגלל שתמיד הערצתי את עבודתו".
כשנפגשתי עם סביני ארבע שנים אחרי אותה פרשה, ותהיתי האם היא סבלה ושילמה מחיר בגלל השערורייה, היא אמרה: "לא ממש. העניין לא גרם לי נזק וגם לא פגע בקריירה שלי. הרבה אנשים בתעשייה ומהסביבה הקרובה שלי מאוד תמכו בי. היו גם צופים שאהבו את 'דה בראון באני'. חבל רק שהתקשורת הייתה מאוד לא נחמדה אלינו וקרעה את הסרט".
2005 | התקלה של סופי מרסו על השטיח האדום
ב-2005, סופי מרסו, שכיכבה בפנטזיות של דור שלם בזכות הסרט "שיגעון של מסיבה" ("לה בום"), צעדה ב-2005 על השטיח האדום, בבכורת "כשהאמת משקרת", ולפתע השתחררה הכתפייה של שמלתה, ואחד משדיה נחשף במלוא הדרו. הכוכבת הצרפתייה ההמומה השתדלה לקחת את הסיטואציה המפדחת והמביכה בהומור, ושיגרה חיוך מופתע, ספק משועשע-שובב למאות הצלמים, ששמחו להנציח את הרגע הבלתי צפוי, ומיהרה לתקן את התקלה הלא צפויה. כשל המלתחה כיכב במהדורות החדשות ובעמודים הראשיים. הסקפטיים חשדו שמדובר בגימיק יחצני, שנועד לעורר תשומת לב סביב מרסו, ולהחזיר אותה לכותרות. מרסו מצידה התעקשה שזו הייתה בתאונה ("זה לא היה מכוון. מלאך קטן שיחרר לי את הכתפייה"). הפרשנים מיהרו להזכיר שהחזה שלה כבר הונצח בשני שירים, שהיללו אותו. אגב, הפזמונים האלה דווקא הצליחו לעצבן את מרסו, שידועה כאחת שמתקשה ולא מרגישה בנוח בצילומי סצנות עירום.
2011 | הבמאי לארס פון טרייר מוכרז "אישיות לא רצויה"
אין ספק שאחד מספקי הכותרות והשערוריות הגדול ביותר בתולדות קאן הוא הבמאי הדני לארס פון טרייר. כבר בסרטו הראשון "אלמנט הפשע" ב-1984, צופים רבים יצאו באמצע הקרנת הבכורה. מאז, פון טרייר זכה בלא מעט פרסים, אבל עדיין הרגיז מבקרים ובעיקר מבקרות ונטען שהוא שונא נשים ונהנה להציג דמויות נשים סובלות שחוות התעללות. ב-2009, סרטו "אנטיכרייסט" פילג את הפסטיבל, ושפע סצנות קשות במיוחד (למשל זאת בה שרלוט גינזבורג משחיתה את איבר המין שלה), שגררו התעלפויות ושריקות בוז. אבל השיא היה ב-2011 - פון טרייר הוכרז "אישיות בלתי רצויה" וסולק בבושת פנים מעיר הנופש הצרפתית בשל אמירות והתחכמויות אנטישמיות במסיבת העיתונאים לכבוד סרטו "מלנכוליה".
פון טרייר, שגודל על ידי אב יהודי, שהתברר שאינו אביו הביולוגי, אמר באותו אירוע: "הרבה שנים חשבתי שאני יהודי והייתי מאוד מאושר כיהודי. אבל אז התברר שאני בכלל לא יהודי, ואני אפילו נאצי אמיתי, בגלל שאני בא למעשה ממשפחה גרמנית נוצרית. אני מבין את היטלר. הוא אומנם עשה דברים לא נכונים, והוא לא מה שנקרא בחור מתוק, אבל אני חש סימפטיה אליו. אני כמובן לא בעד מלחמת העולם השנייה ואני לא נגד יהודים. אני מאוד בעד יהודים, למרות שישראל היא קוץ בתחת".
פון טרייר קלט שהוא מסתבך והבחין במבוכה ששררה באולם, שלוותה גם בצחוקים רמים, והחל להתפתל וסיכם בצחוק: "איך אני אוכל לצאת מהמשפט הזה עכשיו? או.קיי, אני נאצי", וגם הזכיר את הביטוי "הפתרון הסופי". הנהגת קאן המזועזעת לא יכלה להתעלם מההתבטאויות הבעייתיות ומהדי הסקנדל, הכריזה על פון טרייר "אישיות לא רצויה" והוא נאלץ לעזוב את העיר. שבע שנים אחרי, אנשי קאן סלחו לבמאי הפרובוקטיבי והשנוי ובמחלוקת והוא חזר לטיילת עם "הבית שג'ק בנה" על מהנדס שהופך לרוצח סדרתי. בעיצומה של הבכורה החגיגית נרשמה נהירה מאסיבית החוצה – הקהל לא עמד בסצנות אכזריות ובלתי נסבלות, כולל רצח ילדים.
2013 | שוד התכשיטים הגדול
בעיצומו של הפסטיבל של 2013 בוצע שוד באחד ממלונות היוקרה ונגנבו תכשיטים בשווי 1.4 מיליון דולר של חברת התכשיטים "שופארד", שנועדו לשימושן של הכוכבות על השטיח האדום. בדרך כלל התכשיטים וגם הכוכבות שעונדות אותם נתונים תחת אבטחה כבדה, לכן מפתיע שהגנבים הצליחו לפצח את מערך האבטחה ולבזוז את תכולת הכספת. היה גם כאלו שתהו האם מדובר בכלל בתעלול יחסי ציבור. הדוברים של "שופארד", מנותני החסות הגדולים של קאן ומי שאחראים לעיצוב "דקל הזהב", ניסו למזער נזקים וטענו שהערכת המחיר מוגזמת ושהתכשיטים בכלל לא היו מיועדים לשחקניות מפורסמות. גם קרוליין שויפלה, נשיאה משותפת של "שופארד", הדפה את הטענה שמדובר בתעלול יחצני והתעקשה שהשוד היווה טראומה גדולה: "זאת לא תחושה נעימה שמישהו לוקח ממך משהו ששייך לך. לשמחתי תפסו את הגנבים. בעקבות השוד בהחלט הפקנו לקחים והתחלנו לשים דגש רב על הביטחון בקאן".
2019 | אלן דלון מקבל פרס מפעל חיים - ומעורר זעם
כשקברניטי קאן הכריזו ב-2019 כשהם עומדים להעניק פרס מפעל חיים לכוכב המקשיש אלן דלון הצרפתי, בטענה מדובר ב"ענק, אגדה חייה ואייקון גלובלי", הם לא חזו את הבלגן שעומד לקרות. מספר ארגונים פמיניסטיים בצרפת וגופים הוליוודיים מחו וטענו שלא יאה לתת הוקרה לדלון, הידוע כמי שפיזר התבטאויות סקסיסטיות והומופוביות (בעבר הוא יצא נגד אימוץ ילדים על ידי הומואים ולסביות). המתקוממים הזועמים לא הבינו איך זה שפסטיבל המנסה לקדם העצמה ויצירה נשית, ודוגל באפליה מתקנת, עושה כזה דבר ודרשו לבטל את ההחלטה. ארגון פמיניסטי צרפתי הכריז בין היתר: "קאן שולחת איתות שלילי לנשים וקורבנות אלימות בכך שהפסטיבל עושה לדלון, למרות שהוא הודה בריאיון שנערך איתו שהוא סטר בעברו לנשים". המזדעקים ארגנו עצומה, עליה חתמו עשרות אלפים גברים ונשים. תיירי פרמו, המנהל האמנותי של הפסטיבל, גונן על החלטתו: "אנחנו לא נותנים פרס נובל לשלום לאלן דלון. זכותו להשמיע את דעותיו. כיום, קשה מאוד להעניק, להוקיר ולעשות כבוד למישהו, בגלל שמיד משטרת התקינות הפוליטית תתקוף אותך". ואילו דלון ניסה למזער נזקים והכריז: "הצופות אהבו אותי וגרמו לי לעשות את העבודה שלי. בלעדיהן לא הייתי כאן היום. בלעדיהן הייתי מת".
המחאות לא עזרו ודלון התקבל בקאן בכבוד השמור למלכים. בטקס הענקת הפרס הוא התקשה להסתיר את התרגשותו ומחה את דמעותיו כשצפה בקטעים מסרטיו המפורסמים. "אחרי שאני רואה איך נראיתי אז, אני לא יודע איך אתם יכולים להסתכל עליי עכשיו", אמר אז. "קשה לי גם לראות על המסך את כל השחקנים והשחקניות שכבר לא עמנו. אני אלך הביתה, לא באתי לכאן כדי לבכות".
