השבוע, 15 שנה פלוס חודש אחרי יציאת הסרט הקודם "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח", יוצא הסרט החמישי בסדרת סרטי "אינדיאנה ג'ונס": "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל". את גיבורם האיקוני של הסרטים, הארכיאולוג/הרפתקן האמיץ, יפגשו צופי הסרט החדש כשהוא בסתיו חייו – קשיש נרגן שחי את השגרה המשמימה שלו, ומוצא את עצמו נסחף להרפתקה החדשה בעיקר מכוח הנסיבות שנכפות עליו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עבור חלק מהצופים, לפחות, יהיה זה המפגש הראשון עם אינדי, ומסקרן לנסות לנחש את החוויה שלהם. האם יצליחו להבין את האפיל? האם ישאלו את עצמם מה בדיוק הקטע פה? איך קרה שהסבא'לה הזה, שמפגין כושר מופלא לגילו ואיכשהו לא הופך מיידית לבר מינן אחרי אגרוף בפרצוף מבריון נאצי שבנוי כמו מקרר, הפך לאייקון תרבותי? האם הצופים הצעירים הללו יתהו מדוע הבומר שיושב לידם מנגב דמעות עקשניות מעיניו כשמתנגנת נעימת הנושא של ג'ון וויליאמס? או למה הוא מנסה לשווא להחניק צווחה קטנה כשהמצלמה מתעכבת על אימג' של מגבעת פדורה מהוהה ושוט? האם בכלל אכפת להם?
"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל". טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
ובכן, אמור להיות להם אכפת, ולא רק בגלל שצריך לתת כבוד לזקנים – וב"זקנים" הכוונה איננה דווקא לאינדי קשישא, אלא לאותם בומרים שיושבים באולם החשוך ומנסים למנוע מבלוטות הנוסטלגיה שלהם לפרוץ ולהטביע אותם במים הזכים של הגעגועים לילדותם שהייתה ואיננה. אמור להיות להם אכפת מכיוון שאינדיאנה ג'ונס, בגילומו של הריסון פורד שפשוט נולד לזה, עיצב את גיבור הפעולה המודרני כפי שהם מכירים אותו. לא לחינם נבחר במקום הראשון מבין 100 גיבורי אקשן הוליוודיים בסקר ענקי שערך האתר Total Film ב-2017. כל כך הרבה מהם חבים לו הכול.
מדוגמאות מוקדמות כמו ג'ון מקליין ("מת לחיות") ועד לדמויות מודרניות יותר כמו טוני סטארק ("איירון מן") או פיטר קוויל ("שומרי הגלקסיה"), במובנים רבים דמותו של אינדיאנה ג'ונס הפכה לתו התקן של גיבור האקשן ההוליוודי. הסיבות לכך מגוונות, ומן הסתם נובעות בראש ובראשונה מהיכולות העילאיות של ג'ורג' לוקאס וסטיבן ספילברג – הראשון הגה את הדמות וכתב את הסיפורים, השני ביים את ארבעת סרטי "אינדיאנה ג'ונס" הראשונים (ג'יימס מנגולד שביים בין השאר את סרטי וולברין בסאגת X-Men אחראי לחדש "חוגת הגורל", והוא עשה עבודה לא רעה בכלל, למרות שהתואר המתאים ביותר לסרט הוא "יומית מהנה" ותו לא). אבל הנקודה היא שמאמציהם של לוקאס, ספילברג והכותבים המוכשרים שלהם לאורך הדרך (בהם לורנס קסדן, מי שהעטיר מכישרונו גם על "האימפריה מכה שנית" של לוקאס), כמו גם הפרסונה הקולנועית הספציפית והבלתי ניתנת לחיקוי של הריסון פורד, חברו כולם לכדי יצירת גיבור האקשן המושלם. והוא מושלם מכיוון שלפני הכול, הוא בן אדם.
זה אולי הדבר הבולט ביותר לגבי אינדי – האנושיות שלו. אם גיבורי הפעולה ההוליוודיים של שנות ה-30 וה-40 (שלאורם גדל לוקאס ושעליהם ביסס את דמותו של אינדי) היו הרפתקנים אמיצים ועשויים ללא חת, אינדיאנה ג'ונס בהחלט איננו עשוי ללא חת. נחשים, לצורך העניין, מפחידים אותו עד מאוד – והעובדה שיש לו פוביה כה ניתנת להזדהות מקרבת אותו לצופה שיושב בבית הקולנוע, והיה מגיב גם הוא בבעתה מוחלטת אם היה נזרק לבור מלא בצפעים זועמים.
מעבר לכך, במהלך חמשת סרטי הסדרה אינדי חוטף כהוגן. חוטף כמו שבדרך כלל חוטפים הנבלים בסרטים מעין אלו. הוא מוכה, נחבט, נורה ונזרק/קופץ מכלי רכב שועטים – ומתלונן על כך ללא הרף. אם גיבורי האקשן ההוליוודיים הקלאסיים בקושי מצמצו כשחטפו קליע בכתף, והמשיכו ישירות להכניע את יריבם ולהמשיך כאילו כלום לא קרה, אינדי שלנו סובל, מתבכיין, מתמרמר – ונותר קולני במיוחד לגבי זה, נותן לכולם לדעת שהוא לא מבסוט ובדיוק עד כמה. האם יש דבר אנושי יותר מזה?
קחו לדוגמא את דמותו של ג'ון וויק בגילומו של קיאנו ריבס, מסדרת הסרטים באותו השם. גם כשמכסחים לו את הצורה, וויק נותר חתום-מבע, לקוני, סובל חרישית אם בכלל. הוא לא מעניק הצצה אמיתית לנפשו, להתמודדותו עם התלאות שעוברות עליו – ולפיכך נותר כמעט לא-אנושי, כמו אנדרואיד מחוכם שלמד אמנויות לחימה, חוטף מבול של פיצוצים, ואז קם בסטואיות ומפליא מכות ביריביו. אינדיאנה ג'ונס, לעומתו, הוא רכיכה קטנה ומייללת. הסטואיות ממנו והלאה, וכך אנו אוהבים אותו. כי הוא בדיוק כמונו.
המרמור הוא דבר נוסף, ומשמעותי. זה לא שג'ונס שונא לצאת להרפתקאות השונות שבהן הוא מסתבך במהלך סרטי הסדרה – לעיתים קרובות, בעיקר כשהסקרנות האקדמית שלו משתלטת עליו, נראה שהוא מאושר עד מאוד מתחום עיסוקו הספציפי - אלא שבכל העת הוא נותר נרגן, חסר סבלנות, נוח לרגוז וציני עד לשד עצמותיו. "אני כבר זקן מדי לחרא הזה", משדרת הבעתו של אינדי במהלך רוב-רובה של סדרת הסרטים, עוד הרבה לפני שבאמת הפך לזקן מדי עבור כל החרא הזה. וזה לא קרה במקרה: פורד נכנס לנעליו של ג'ונס רגע לפני שחגג 40, וזו בדיוק הייתה כוונתם של לוקאס וספילברג. הם לא רצו צעיר אידיאליסט, יפה תואר ובלורית, שמציל את היום תוך פיזור חיוכים נשגבים, אלא טיפוס מפוקפק ומצולק בבגדים מאובקים, שכבר ראה דבר או שניים בחייו ולא בוחל באמצעים. גם אחרי ניצחון כזה או אחר ממשיך אינדי להזעיף פניו כמי שמבין שזוהי בסך הכול הפוגה זמנית, וצרה נוספת אורבת מאחורי הסיבוב הבא. זה מגיע עם השנים, עם הניסיון.
וגם על ה"מפוקפק" אנו צריכים להתעכב, כי אינדיאנה ג'ונס איננו אדם טוב במיוחד – וגם זהו חלק גדול מסוד קסמו. "שודד קברים", כך מכנות אותו חלק מהדמויות שעימן בא במגע במהלך סרטי הסדרה, ואכן: ג'ונס עשה לעצמו קריירה שבמקרה הטוב, עוברת באזורים האפורים-כהים של החוק והמוסר. הוא אופורטוניסט שאולי לא מונע מחמדנות כמו אחרים מתחום עיסוקו, אבל בהחלט מפגין את חוסר המעצורים וחוסר הרחמים הנדרשים על מנת להגשים את שאיפותיו. תקצר היריעה מלהרחיב פה בדבר שלל הקורבנות של אינדי לאורך חמשת הסרטים שעוסקים בו – וגם אם כולנו זורמים עם הרג לא מבוקר של נאצים, במקרה של חברי כת-מוות הינדית שעברו שטיפת מוח בטרם הושלכו לתנינים כלאחר יד בידי ההרפתקן הנועז שלנו, ובכן, זה קצת פחות שחור ולבן. ועוד לא דיברנו על העוול שעשה לנשים בחייו. תשאלו את מריון (קארן אלן), לפחות בשלושה מסרטי הסדרה.
בעולם של סרטי אינדיאנה ג'ונס, יש דיכוטומיה ברורה למדי בין טוב ורע – אלא שאינדי שלנו נע בטווח שבין הקטבים האלה. כל אחד מסרטי הסדרה נגמר בבחירה מודעת שלו בצד של הטובים, אולם את מרב ההנאה מהצפייה בו אנו מפיקים לפני שהוא מבצע את הבחירה הזו, כשהוא עדיין בשטח האפור, הלא צפוי, של שודד הקברים. ומה לעשות שגם זה הוא אחד מהדברים האנושיים ביותר שניתן להעלות על הדעת – להתהלך בתחומים האפורים של ההגינות, החוק והמוסר, ולא להיות אדם טוב במיוחד באופן כללי. אף אחד מאיתנו איננו מושלם, וכך גם אינדיאנה ג'ונס, שבדיוק בגלל זה היה ונותר תמיד גיבור הפעולה המושלם מכולם.
ועכשיו, דירוג אולטימטיבי לסרטי אינדיאנה ג'ונס, מהרע לטוב. אולטימטיבי, כי אסור לכם להתווכח איתו:
5. "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" (2008)
10 צפייה בגלריה
בימוי שחקנים נ ו ר א. מתוך "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח"
(צילום: באדיבות yes)
הסרט הרביעי בסדרה הגיע אל המסכים 19 שנים אחרי קודמו, "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", ואמור היה לבצע החייאה בזיכיון. אלא שלמרות הקופה הנאה שעשה הסרט, 15 שנים נוספות נדרשו עד שהגיע הסרט הבא בסדרה, "חוגת הגורל", והסיבה היא פשוטה: "ממלכת גולגולת הבדולח" הוא סרט איום למדי. מהסיפור המחונטרש שכולל גם חייזרים (!), דרך ההסתמכות המוגזמת על אפקטים ממוחשבים (גרועים), ועד לליהוק המזעזע (שיה לה-בוף בדמות שלמרבה המזל כבר סולקה לכבוד הסרט החדש) ובימוי השחקנים הנוראי (קייט בלאנשט הדגולה באובר-אקטינג שצריך לראות כדי להאמין): מדובר בסרט כושל בכל קנה מידה. פורד אומנם עושה את המקסימום שלו בתפקיד, ופה ושם הקסם אכן עובד – אבל רק לרגע קט, כי חיש-מהר ספילברג מתפנה לתאר כיצד אינדי שורד פיצוץ גרעיני באמצעות מקרר, או מצלם את מאט וויליאמס (לה-בוף) כשהוא קופץ בין העצים בג'ונגל אמזוני יחד עם להקת קופים שהתגייסה יש מאין לעזור לו להביס נאצים. מביכוש.
4. "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" (2023)
הבעיה הגדולה שממתינה למי שיחליט לצפות ב"אינדיאנה ג'ונס" החדש נובעת מהציפיות שלו. אם "שודדי התיבה האבודה" הוא הרפרנס העיקרי שלכם, צפו לאכזבה רבתי. אם "ממלכת גולגולת הבדולח" הוא מקור ההשוואה, צפו לאחלה של יומית אקשן/הרפתקאות נעדרת יומרות, בדיוק מהסוג שעבורה משלמים על כרטיס ומתיישבים באולם החשוך. כן, במיטבו ה"אינדיאנה ג'ונס" החדש הוא רכבת הרים קולנועית מרהיבה ומלהיבה – ובמירעו, ובכן, מדובר במוצר הוליוודי סינתטי שעולה על גדותיו באפקטים מיוחדים ומתחנף נואשות לבייס, למעריצים הוותיקים. פורד בן ה-80 עדיין אוחז באותו קסם נושן, אולם פיבי וולר-ברידג'ס - המגלמת את בת סנדקותו של אינדי ומי שגוררת אותו להרפתקה הנוכחית, ומסומנת בבירור כמי שעליה תישען סדרת הסרטים אם תמשיך מנקודה זו – ובכן, עוד יש לה מה להוכיח. עוד הרבה.
3. "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" (1984)
10 צפייה בגלריה
מזוויע, מיזוגני, אוריינטליסטי - וכיף. מתוך ''אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור''
(צילום: באדיבות yes)
סרט אימה מזוויע בכסות של סרט הרפתקאות לכל המשפחה, "המקדש הארור" שינה במו ידיו – וליבו הפועם שזה עתה נעקר מהחזה – את דירוג הצפייה הנהוג בסרטים הוליוודיים. דורות של בני תשחורת צולקו על ידיו, בין אם באותה סצנת עקירת-לב ידועה לשמצה או בכל אחת מהסצנות הגרוטסקיות הרבות האחרות שגודשות אותו. די אם נזכיר את המעדנים שאוכלים בסעודת המהרג'ה המפוארת, ממרק עיניים מהביל ועד למוח לח של קוף. בשם האל, מה הם חשבו לעצמם?
וזה לא הכול: פרט להיותו מזוויע, "המקדש הארור" הוא גם סרט מיזוגיני ואוריינטליסטי בכל רמ"ח אבריו. הדמות הנשית שהציבו לצד ג'ונס בהרפתקה הספציפית הזו – בגילומה של קייט קפשאו שנישאה בהמשך לבמאי ספילברג – מבלה את רובו המוחלט של הסרט כשהיא צווחת וזקוקה לעזרה. הילידים הם בחלקם ילדים שנחטפו בידי כת זדונית ומקריבת-אדם וזקוקים לעזרתו של המושיע הלבן, והיתר הם, ובכן, כת זדונית ומקריבת-אדם. הכול פה זועק פוגענות וחוסר תקינות פוליטית; הכול פה זועק מחסור עמוק בשיקול דעת.
אך במקביל, הכול פה זועק גם "כיף!". למרות שלל כשליו, "המקדש הארור" נהנה מעשייה וירטואוזית לחלוטין של ספילברג (סצנת הפתיחה המופלאה לבדה שווה את מחירו המטאפורי של הכרטיס), נרגנות שובת-לב במיוחד של ג'ונס/פורד, סיידקיק מקסים (שכולו סטריאוטיפ גזעני, כמובן, אך בכל זאת) בדמותו של הילד שורט-ראונד (זוכה האוסקר הטרי קי הוי קואן, "הכול בכל מקום בבת אחת"), ורוח פראית וסוחפת של הרפתקה ללא גבולות. זהו סרט נוראי שפשוט תענוג לראות. מה רע?
2. "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" (1989)
בגדול, "מסע הצלב האחרון" הוא ניסיון בוטה למדי של ספילברג ולוקאס לחזור למוטב אחרי הרגרסיה האלימה של "המקדש הארור", ולשחזר את כל מה שעבד כל כך טוב ב"שודדי התיבה האבודה". לעיתים הסרט נראה ומתנהל ממש כמו חיקוי, מהשיבה למחוזות ה"בואו נהרוג נאצים!", דרך הסצנה המתבקשת של רמשים/שרצים/חיה דוחה אחרת (עכברושים, במקרה הזה) שצרים על גיבורנו בחלל סגור ומחניק, ועד להיבריס של הרעים שמביא אותם לסוף מקאברי הכולל טרנספורמציה גופנית מגעילה.
אבל זה עובד, וזה עובד בגלל שלוקאס השכיל להכניס לסיפור את אביו של אינדי, בגילומו של שון קונרי הענק. מערכת היחסים העוקצנית שבין השניים, הנובעת ממשקעי העבר שביניהם כמו גם מאופיים האישי הלוהב, מעניקה לסרט את ליבו הרגשי – משהו שהיה חסר ב"המקדש הארור", לדוגמה, ובהחלט חסר ב"ממלכת גולגולת הבדולח" (ב"חוגת הגורל" קיים ניסיון סמי-מוצלח להשיג אפקט דרמטי). יחד עם הווירטואוזיות הספילברגית הרגילה, מערכת היחסים הזאת לוקחת את הסרט המהנה הזה עד למקום השני ברשימה שלנו – וזאת למרות שכאמור, מדובר בעוד מאותו הדבר, ולמרות שהדמות הנשית פה נשכחת לחלוטין. ברצינות, נסו להיזכר בה – שמה של הדמות, מה היא עושה בסרט ומי מגלמת אותה. בהצלחה.
1. "שודדי התיבה האבודה" (1981)
הסרט הראשון בסדרת סרטי "אינדיאנה ג'ונס" איננו רק הסרט הטוב ביותר מביניהם, הוא גם סרט האקשן/הרפתקאות הטוב ביותר שנוצר, וזאת למרות שחלפו כבר 42 שנה מאז יציאתו. על הנייר, ובהתאם לכוונותיו המקוריות של ג'ורג' לוקאס, הסרט נוצר כפסטיש של סרטי ההרפתקאות שהשפיעו על לוקאס כילד ושבהם צפה כהצגות יומיות, מ"גונגה דין" ועד ל"האוצר מסיירה מדרה". אלא שהליהוק הנכון והבמאי הנכון הפכו את "שודדי התיבה האבודה" להרבה יותר מסך חלקיו השונים – הם הפכו אותו למשהו שהתעלה על כל אלו שקדמו לו, והציב סטנדרט זהב חדש לכל היתר.
יש פה הכול: גיבור מחוספס שמצליח לשרוד את המפגשים המסוכנים הנכונים לו בזכות עורמתו ותושייתו, נגד כל הסיכויים; נבלים מרושעים שבחמדנותם ובעיוורונם עלולים להמיט כליה על העולם; חפץ עתיק-יומין עם כוחות מיסטיים שמוטב לא להתעסק איתם; מושא אהבה שבהחלט לא מסתפקת בלהיות רק זה, ומגיעה עם אג'נדה, אינטרסים וקשיחות משלה; דיאלוגים בלתי נשכחים, תועפות של הומור פיזי (וסלפסטיקי, ואלים), לוקיישנים אקזוטיים ואיקונוגרפיה שהפכה, ובכן, לאיקונית (השוט, המגבעת, מעיל העור המאובק).
וישנה גם האינרציה שהקנה ספילברג לסרטו, האופן שבו הוא בתנועה מתמדת, כשהרפתקה אחת זולגת לשנייה. האקשן פה, בכל הנוגע למיזנסצנה, הוא ללא תחרות; עבודת הפעלולים - מהטובות והמורכבות שנראו. קחו לדוגמה את המרדף הבלתי נשכח המתנהל על גבי משאיות במצרים (עם השפעה ניכרת מ"מרכבת הדואר" של ג'ון פורד). אי אפשר לנשום במהלכו, זה פשוט לא ייאמן.
עם יציאתו, רבים מצופי "שודדי התיבה האבודה" הופתעו לגלות שהסרט מתחיל במה שנראה כמו נקודת האמצע של אחת מהרפתקאותיו של גיבורו, רגע לפני הכניסה למקדש עתיק בג'ונגל עתיר סכנות. אבל זו בדיוק הייתה כוונתם של לוקאס וספילברג: ליצור גיבור שכמו תמיד היה פה, תמיד היה קיים, גם לפני היכרותנו איתו. הוא נוצר כפסטיש, כאמור, ערב-רב של ארכיטיפים קודמים מסוגות האקשן וההרפתקאות. אלא שעוד בסרטו הראשון, הודות לגאונות של יוצריו ולשחקן המושלם לתפקיד, הפך אינדי לארכיטיפ המשפיע מכולם. לוקאס וספילברג רצו שנרגיש כאילו שהוא תמיד היה פה, אבל הם הצליחו לגרום לנו לדעת שהוא תמיד יהיה.
