סדרת טלוויזיה היא כמו דייט. אתם מפנים זמן, לפעמים גם מתכננים תפריט, מתיישבים מול המסך ומחכים לראות אם הפעם זה יקרה, אם הקליק יגיע. לפעמים אתם מבינים אחרי חמש דקות ש(גם) הפעם זה לא זה, ומחזלשים. אבל לפעמים זה דווקא מתחבר ואתם מרגישים שיש פוטנציאל, שומרים על קשר עין, לא בורחים למסך מתחרה, לא פוזלים מסביב לראות אם קורה משהו מעניין יותר בשולחן אחר, אתם נשאבים פנימה ולפני שהבנתם מה קורה כבר עבר הפרק הראשון ואתם ממש רוצים לדעת איך זה הולך להתפתח מכאן.
"מוות ופרטים נוספים" - טריילר
(באדיבות Hulu)
הפרק הראשון של "מוות ופרטים אחרים", סדרת הבלש החדשה של הולו, שעלתה בארץ בדיסני פלוס, הוא דייט ממש מוצלח שיש בו הכול: משהו מוכר - מנדי פטינקין (הלוא הוא איניגו מונטויה מ"הנסיכה הקסומה" אבל גם סול ברנסון מ"הומלנד") בתפקיד הבלש הטוב ביותר בעולם לשעבר; משהו חדש - ויולט בין, שחקנית לא מוכרת אבל מבטיחה בתפקיד עוזרת הבלש שפטינקין ניסה פעם לפענח את הרצח של אמא שלה ונכשל; ועלילת מסתורין מבטיחה שמתרחשת על ספינת פאר, ושכוללת את האורחים העשירים וצוות הספינה. משהו שאולי עשוי היה להתרחש כתוצאה ממפגש בין "הלוטוס הלבן" ל"רק רוצחים בבניין". אבל מה קורה אם אחרי כמה דייטים עם אותה סדרה אתם מבינים שחוויית הפרק הראשון הולכת ודועכת, ובעצם אתם ברצף של דייטים עם סדרה לא ממוקדת, עמוסה לעייפה בדמויות לא מספיק מעניינות, ושחוץ מדקה או שתיים אתם יוצאים מכל פגישה קצת מרוקנים? "מוות ופרטים אחרים" תעמיד אתכם בפני דילמה דומה.
אימוג'ין הייתה ילדה כשהיא ראתה את אמא שלה, קירה, מתפוצצת עם הרכב שלה. משפחת קולייר העשירה, שהעסיקו את אימה, אימצה אותה ואפילו שכרה בלש מפורסם, רופוס קוטסוורת', שיפענח את הרצח. אבל שלושה חודשים מאוחר יותר רופוס, שכבר טווה מערכת יחסים קרובה עם אימוג'ין הצעירה, פורש מהתיק ללא תוצאות ומשאיר אחריו לב קטן ושבור. 20 שנה מאוחר יותר אימוג'ין ורופוס נפגשים שוב, על ספינת תענוגות שבה אמורה להתבצע עסקת מיליארדים, וכל אחד מהם מגיע מצד אחר של העסקה. תוך יומיים מישהו נרצח על הספינה ואחרי עימות ויישור קו, רופוס ואימוג'ין עוברים לשתף פעולה כדי לחשוף את הרוצח. מכאן והלאה הולכת ונפרמת מערכת סבוכה להפליא של אינטרסים, מעשי מרמה וגם גופות, שנמתחת על פני עשרת הפרקים של הסדרה, ומה אני אגיד לכם, הידוק סביר של החגורה היה עושה לה רק טוב.
"מוות ופרטים נוספים" משווקת את עצמה כסדרה מהנה וקלילה, אבל מתקשה לשמר את המוניטין הזה לכל אורכה. פטינקין הוא פנינה טלוויזיונית שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים והוא לבדו סיבה מצוינת לצפות בה. החיבור שלו עם בין הוא מצוין והם צמד בלשים מוצלח למדי, אבל הסדרה עצמה סובלת מסתירה פנימית מוזרה - מצד אחד היוצרים היידי קול מק אדאמס ומייק וייס, השקיעו את מירב המאמצים שלהם בפיתול העלילה ובהשלכה מאסיבית של מקבצי רד הרינג, דילוגים בין צירי זמן ופלאשבקים, טוויסטים וגילויים שיוצרים תחושה של עומס. מצד שני, פרקים שלמים, בעיקר בחלק האמצעי של העונה, עוברים מבלי שתורגש התקדמות מזערית בפיענוח התעלומה המרכזית של הסדרה. בהתחשב בזה שחוץ משתי הדמויות הראשיות (ובהמשך גם דמותה של סוכנת האינטרפול שמצטרפת לחקירה, בגילומה של לינדה אמונד) אף דמות לא מתעבה או מייצרת עניין אמיתי, אין הצדקה להשתרכותה של הסדרה על פני עשרה פרקים ארוכים למדי.
"מוות ופרטים נוספים" היא לא דייט ממש גרוע, יש בה לא מעט רגעים נהדרים אבל לא מספיק כדי להחזיק את כל המבנה, ואי-אפשר להתעלם מהעובדה שהפוטנציאל שלה אינו ממומש. סופה - המפתיע במידה אבל שאינו מספק - מזיע ממאמץ להעמיד את הפיגומים לטובת עונה שנייה, שטרם הוכרזה. אם רופוס ואימוג'ין, ווטסון ושרלוק שמנסים להפיח חיים מחודשים בז'אנר הבלש, עומדים לשתף פעולה פעם נוספת, הם יצטרכו לעשות יותר כדי לייצר מערכת יחסים מוצלחת באמת עם הצופה.
