בהיעדר הגדרה מקיפה יותר בעברית, אחד מהתארים הקולעים ביותר למאיר אריאל יהיה לייט-בלומר. לא בטוח שאחד מגדולי אוהביה ומאהביה של העברית היה חותם על תיאור שלו בלשון זרה, אך אריאל היה כזה, בעל כורחו. הקריירה שלו, שידעה עליות ירידות, החלה אומנם בשלב מוקדם יחסית של חייו - לאחר מלחמת ששת הימים, אך בשנותיו הראשונות הוא זכה להכרה בעיקר ככותב שירים לאחרים ופחות כמבצע.
לקח לאריאל זמן לאסוף סביבו קהל נאמן, שנותר ברוב חייו בהיקף מצומצם יחסית. דווקא לאחר מותו המוקדם בגיל 57, החודש לפני רבע מאה, שיריו החלו להגיע לאוזניים רבות יותר - ושוב, דווקא בעזרת אחרים. מופעי המחווה מרובי המשתתפים שנערכו בשנים הראשונות לאחר מותו משכו קהל רב שהחל להיחשף לשירים שהוא פרש באלבומיו שיצאו על פני כ-20 שנה.
אריאל איננו כבר 25 שנה, אך קווי הייצור במפעל ההנצחה שהם המוזיקה והמילים שלו ממשיכים לעבוד. חבריו הקרובים ושותפיו לדרך (ובראשם שלום חנוך, יואב קוטנר, יהודה עדר ודורי בן זאב) לצד בני משפחתו, מקיימים את המופעים לזכרו כמעט בכל קיץ; כמה מאלבומיו החשובים הודפסו מחדש על גבי תקליטי ויניל בשנים האחרונות וגם הופיעה ביוגרפיה מקיפה ומומלצת אודותיו ("ארול אחד" של נסים קלדרון ועודד זהבי). וכך, שירים שזכו עם צאתם לזמן אוויר דל ברדיו, הפכו עם השנים לנכסי צאן ברזל המתנגנים יפה גם בשירותי הסטרימינג. לרגל רבע מאה לפטירתו של המשורר והזמר פורץ הדרך, חזרנו לעשרה שירים המסמלים את תחנות חייו.
ירושלים של ברזל (1967)
מבעד לגלי האופוריה שבהם נשטפה ישראל לאחר הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים, היה קשה להבחין שלמלחמה ההיא היה גם מחיר כבד. אחד מהראשונים להצביע עליו היה מאיר אריאל. כמה חודשים לאחר תום הקרבות הוא הוציא מיני-אלבום שאותו הוביל השיר "ירושלים של ברזל" – הגרסה המאוד פרטית ומחאתית שלו ל"ירושלים של זהב" של נעמי שמר.
בניגוד לשיר של שמר, שהפך לרגע להמנון של מדינה שפתאום שולש שטחה, אצל אריאל אין הוד והדר - וגם לא כיכר שוק ריקה. במקומם מתקבל מעין רשומון של חיל מילואים שלחם בקרבות על הבירה וראה מקרוב את הקורבנות שהם גבו ("הגדוד, רגום, פרץ קדימה/ דם ועשן כולו / ובאו אמא אחר אמא / בקהל השכולות"). אריאל כונה אז "הצנחן המזמר" ועל העטיפה הוא צולם במדים מנומרים עם כומתה אדומה בכותפת, אך השיר נטול פומפוזיות. למעשה הוא נשמע יותר כמו מכתב של חייל המספר לקרוביו שבעורף על מה שהוא וחבריו חוו בקרב. שמר שנאה את הביצוע הזה.
"ירושלים של ברזל" לא היה השיר "הצבאי" היחיד במיני-אלבום הזה שהפך לפריט אספנים. ב"עסק ביש" שהלחינה אלונה טוראל, ופתח את צד ב' שלו, אריאל שר על "בני בשקיקה חומד גדר של אבנים / שממנה יש מסתור לאורך כל הדרך / ובעודנו לזינוק מהיר מתכוננים / מתפוצץ פגז ומרסס פה יד, שם ברך / עסק ביש. הו הו הו עסק ביש". זו לא תהיה הפעם האחרונה שבה הוא יעסוק בקורותיו במדים.
טרמינל לומינלט (1978)
רק בגיל 36, ואחרי עשור שבמהלכו שלח בעיקר שירים לאחרים (ובהם "מכופף הבננות" ו"אגדת דשא" לאריק איינשטיין, "סוף עונת התפוזים" ו"הולך בטל" לתמוז, ו"לישון לישון" לאושיק לוי), הוציא אריאל את אלבום הבכורה שלו. "שירי חג ומועד ונופל" מ-1978 גובה בנבחרת אדירה: שלום חנוך, החבר מקיבוץ משמרות, הפיק מוזיקלית, גרי אקשטיין ודויד ברוזה היו על הגיטרות (וגם חנוך), מיקי שביב ואוהד אינגר על הבס, אלון הלל על התופים, רמי לוין (פסנתר) וטוני באוור על כינור חשמלי ומנדולינה. לצד נגנים נוספים הצטרפו גם יהודית רביץ ונורית גלרון הצעירות בקולות רקע.
ההשפעות המוזיקליות הגיעו מאמריקה - וליתר דיוק, מהאלבום Desire של בוב דילן. הרוח שנשבה בשירים הייתה כולה מכאן. אריאל שר-סיפר פה על הקיבוץ והקבוצה ("ארול"), על הסכסוך היהודי-ערבי ("שיר כאב"), ואפילו העז לעסוק במין ("תקוה" ו"מזכרת למאוננים"). גם עטיפת האלבום היפה שיקפה את רוח המשורר: שוכב בהנאה על אקליפטוס עוג בתום יום עבודה במשק.
"שירי חג ומועד ונופל" היא העבודה האולפנית הנשגבת ביותר של אריאל, וזהו אלבום שיככב ובמקום מכובד בכל רשימה שתתבקש לדרג את גדולי הכותרים שיצאו פה. זה אלבום נטול פילרים (כאמור, אריאל כנראה היה בוחר במילה אחרת), אך אם צריך לבחור באחד שעולה במעט על היתר זה יהיה "טרמינל לומינלט". השיר שזכה בהמשך ללא מעט קאברים, נולד תחת שם אחר, עם לחן שונה ומוען לכתובת אחרת - "תור א. ב. ג." נמסר לאושיק לוי ב-1976, והבית האחרון בו היווה בעצם את הפתיח המוכר של "טרמינל".
לומינלט, אותו נר הרגעה שניתן לתינוקות, הופך פה לקפיצה לטרמינל - התרופה שגיבור השיר זקוק לה כדי לעשות סדר בנפשו ("עת השתחררתי, הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה"). הוא לא צריך לטוס ולכבוש את העולם, אלא רק להיכנס (עם הרבה טקס בישבן) לאולם הנוסעים, וגם זאת רק כדי להביט במטוס העוזב בלעדיו דרך הדמעה השקופה, והלחץ כבר יירד מעצמו. לאחר ההקלה מגיעה האורגזמה ("משתחררת לי ההתכווצות, פתאום את שמי הערב מדליקה התפוצצות, בשדה למטה מתחילה התרוצצות”). כבר יותר מ-45 שנה שכל ביקור בנתב"ג ירגיש חסר בלי השיר הזה ברקע.
לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ (1984)
שש שנים אחרי אלבום הבכורה שזכה לשבחים שלא תורגמו למכירות, אריאל הוציא את השני שלו, " ...וגלוי עיניים". המושכות המוזיקליות הופקדו בידי יוצא אחר מתמוז ז"ל - יהודה עדר. בפני עדר פה, ובפני אלונה טוראל, מפיקת "ירוקות", אלבומו השלישי של אריאל שיצא ב-1988, ניצבה משימה מורכבת. הם הצטרכו לקחת טקסטים ארוכים שכתב אדם שלמרות היותו רב-מג של מילים, כמבצע - קולי ומוזיקלי דגל בפשטות ובצמצום. כל אחד מהם הצטרך להעניק למילים שאריאל כתב בשנות השמונים מעטפת שתהפוך את השירה לשיר.
ב"...וגלוי עיניים" שהופיע החודש לפני 40 שנה, מתגלות כמה פנינים שהמשיכו את הקו הדילני מאלבום הבכורה כמו "שדות גולדברג" המתכתב עם "האומנם" של לאה גולדברג, "שיר תת-מודע זמני" ו"דאווין של שיר מחאה" הארוך מאוד (9:13 דקות). אחד מרגעי השיא כאן הוא עוד שיר "צבאי" – "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ".
בניגוד לרבים ממוזיקאי התקופה שעברו בלהקות הצבאיות, אריאל המשיך לשרת במילואים עם נשק וחגור מלא גם בגיל מתקדם. "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" נכתב במהלך שירותו בתעלה במלחמת יום הכיפורים, והוא מחבר בין מה שקורא החייל בספר "איים בזרם" של המינגווי (בתרגומו היפה של אהרן אמיר) לבין מה שקורה לו בעוד תורנות שמירה שלא נגמרת ("אולי מחר אני יוצא סוף סוף הביתה לחופשה / אני נצמד אל המשקפת לא לחשוב / באוהל מחכים לי אור ותה פלחי תפוח / וסיגריה וסיפור חזק וטוב"). הפנטזיה הצנועה של אריאל לסוף השמירה - חופשה, תה, סיגריה וספר באוהל - כבר בת יותר מחמישים, אך כל חייל – בסדיר ובמילואים – יכול להתחבר אליה גם בימינו.
נשל הנחש (1988)
בין הוצאת "... וגלוי עיניים" ל"ירוקות" אריאל הספיק הרבה. הוא עזב את קיבוץ משמרות ועבר לתל אביב, הוציא ספר שירים, יצא לסיבוב הופעות מקורי ("מסע הבחירות של מאיר אריאל") וכתב כמעט אלבום שלם לגידי גוב ("דרך ארץ"). ועדיין, ההצלחה המסחרית לא הגיעה. כך היה גם עם "ירוקות", שהציע שירים נפלאים כ"מדרש יונתי" הפוליטי ("ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות / שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות? / בספק מרמה, בחשד גזל / בחסות חשיכה בחסינות מושל? / הזו גאולה? הזה כבודה? / כגנב במחתרת יהודה?"), "פלוגה בקו (או לגמרי במקרה)" ו"איך לפעמים אני".
השיר הבולט באלבום שהפך ל"להיט" הגדול הראשון של אריאל בחייו היה "נשל הנחש", שהוקדש לאביו שנפטר לפני צאת האלבום. עדר, כאן רק בתפקיד הגיטריסט, המליץ לזמר להכניס את השיר לאלבום שהפיקה טוראל (שגם ניגנה בו על פסנתר), לצד נבחרת משובחת שכללה בין היתר את מיקי שביב (בס), גיל דור (גיטרות), אלון הלל (תופים) וירוסלב יעקובוביץ (סקסופון, ליריקון וחליל).
ב"נשל הנחש" אריאל לא שוכב על אקליפטוס בקיבוץ אלא מוצץ גבעול תחת גשר מט ליפול (אולי גשר הירקון?), וכשהוא מנסה למצוא שקט בחייו הוא נזכר באביו המנוח ("ואבא תמיד אומר תעזבנו יום יעזבך יומיים / העגלה נוסעת אין עצור / קפצת ממנה היום / חלפו שנתיים / והנה נשארת מאחור"). אריאל כמו מבין שהוא הפסיד במרוץ החיים אך מצליח לחבק את מעמדו המיוחד ("צולל חופשי ללא מצנח / לכל הכיוונים נפתח / והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת"). כטרובדור אותנטי הוא מבין שנגזר עליו להמשיך לצעוד בדרכו גם כשהעגלה שממנה קפץ המשיכה.
את חיבוטי הנפש של אריאל משלימות ההברקות האולפניות של טוראל בשיר הזה, ושל עדר ב"וגלוי עיניים". הן מתחדדות אף יותר כשצוללים אל גרסאות הבונוס שנאספו בדרך לסשני ההקלטות וצורפו למהדורות לשני האלבומים שיצאו בשנה שעברה על גבי תקליטי ויניל, וזמינות גם בשירותי הסטרימינג. נגנים טובים - ומשתתפי הצמד הזה הם אכן כאלו - מבינים לא רק מתי להפגין את מיומנותם, אלא גם מתי לקחת צעד לאחור ולשרת בקודש את הזמר.
עברנו את פרעה (1990)
מעודד מההצלחה היחסית של "נשל הנחש" ניסה אריאל להופיע באולמות גדולים יותר עם להקה. זה לא ממש עבד, ומכאן ועוד ליומו האחרון הוא יופיע לרוב במקומות קטנים ומול קהל מצומצם. ב-1990 הוא הוציא מיני-אלבום שאותו הוביל הלהיט השני הכי גדול בחייו – "עברנו את פרעה". למרות שעל פניו הוא נשמע כשיר מחאה, והוא נפתח בתלונה אישית ("מס הכנסה, הם עיקלו לי מגבר / מס ערך מוסף, הם עיקלו לי משדר / חברת החשמל עיקלו לי מצבר / מינהל המים סתמו לי באר"), הטוויסט מגיע בהמשך. המחזוריות של השיר (בהמשך אריאל יוסיף לו עוד בתים), ובעיקר, החזרה על המשפט "אבל עברנו את פרעה נעבור גם את זה" בסוף כל בית - ועוד בלשון רבים - הפכה את "עברנו את פרעה" לשיר נחמה מאוד יהודי ומלא הומור. כשנה לאחר שיצא, השיר שהפיקו אריאל וחנוך, זכה לסיבוב נוסף בזמן מלחמת המפרץ, ובהמשך גם במהלך סגרי הקורונה.
זרעי קיץ (1993)
בהשוואה לשנות ה-80, קצב ההקלטות של אריאל בעשור האחרון לחייו היה מעט גבוה יותר, והוא גם המשיך לכתוב להיטים לאחרים ("מתחת לשמיים" לדויד ברוזה ו"ערב כחול עמוק" לריטה). אך ככל שהעשור התקדם, ניסיונותיו להרחיב את קהלו לא עלו בהצלחה. כמו למשל במקרה של "זרעי קיץ", אלבומו הרביעי מ-1993, שהפיק שלום חנוך. בהשוואה לשלושת קודמיו, זהו כנראה האלבום הכי קומוניקטיבי של אריאל, בין היתר בזכות ההפקה שמושכת לבלוז רך ומאוד מלודי, כשאחד מהשירים היפים והקצת נסתרים פה הוא "רצף כלשהו בנוסח בלוז מעורב זעירא".
שיר הנושא, לצד "לא תתפוס אותי" המגיע מיד אחריו, הם ככל הנראה שני הקטעים שיותר תפסו מבין העשרה שפה. אך יותר מ-30 שנה לאחר שהופיע, ולמרות ההפקה הנגישה והנגנים המשובחים (ובהם משה לוי על הקלידים, האקורדיון, ההמונד והפסנתר, רוני פיטרסון המנוח והגיטרה הבלוזית שלו ויוסי פיין עם הבס), הוא הוחמץ אז, ולא הפך מאז לפרק "חשוב" בגוף העבודות של אריאל. לפחות מי שהאזין לשיר הנושא, הצטרך לבדוק במילון מה פשר המילה "ערגונות".
חית הברזל (1995)
אם "זרעי קיץ" היה הנגיש באלבומיו של אריאל, אזי ש"רישומי פחם" שהופיע שנתיים לאחר מכן, היה תמונת ראי שלו. זהו אלבום קשה להאזנה - הן בגלל הטקסטים שעסקו באפסות האדם למול כוחות הטבע, והן בגלל הליווי המוזיקלי הצנוע, כשלצד אריאל שניגן על הגיטרה והקלידים, התארחו גם דורון פיקר באקורדיון ובקלידים וקרני פוסטל בצ'לו. העבודה על האלבום החלה עוד לפני ש"זרעי קיץ" יצא. למעשה, היא הייתה גלגול מתקדם של "יש תורם", הצגת היחיד שאריאל העלה בפסטיבל תיאטרונטו.
גם האלבום הזה הוא הצגה של איש אחד. בעבר תיאר אריאל את האלבום שיצא בהוצאה עצמאית (עניין די חריג אז) כ"תקליט שעושה שחור בלב". הבלוז המינימליסטי והטקסטים המורבידיים אכן משרים על המאזין תחושה קשה. "חית הברזל", השיר הפותח, מזכיר לכותב את חזון דניאל התנכ"י, ובהתאם הוא טקסט ארוך ופילוסופי הנחתם עם בית קצר בארמית.
אריאל התלבט האם להוציא את האלבום. קצת לפני שהחליט הוא נפגש עם שלום חנוך שיעץ לו לגנוז את הפרויקט שעלול לחסל את הקריירה שלו. ההתנגדות של חנוך דווקא שכנעה את אריאל ללכת על "רישומי פחם". זה היה פרויקט אינדי על מלא ובהיעדר מפיק ולהקה גדולה הוא נוצר ברוב על מחשב. באופן מאוד מאיר אריאלי, דווקא אלבום קונספט שעסק גם בפחד מטכנולוגיה נעזר בה.
לא יכול להוריד ממך את העיניים (1997)
"ברנרד ולואיז" היה אלבום האולפן האחרון שאריאל הוציא בחייו. הוא עסק באהבה ותרצה אשתו צולמה לצידו על העטיפה. ההפקה שמשה לוי רקח הייתה נעימה ומזמינה, ו"לא יכול להוריד ממך את העיניים", השיר הכי מוכר מהאלבום, זכה גם לקליפ. זהו שיר אהבה נפלא שכותב גבר לאשתו כמעין חידוש נדרים ("באמת אחרי כל כך הרבה שנים / אפילו מהבוקר עוד לפני שתרחצי פנים / וביושבך ממלמלת למראה / משתנה כל שניה כל תנועה"), והחצוצרה של אריאל זילבר הנכנסת לקראת סופו, מעצימה את קסם המילים של אריאל המביט לרגע מבחוץ בזוג כמו "החתן המרחף מהציור של מארק שאגל". הרומנטיקה בהחלט עובדת לטווח ארוך, וזהו השיר המושמע ביותר של אריאל בספוטיפיי, ובפער ניכר מהמקום השני.
למרות הביקורות האוהדות להן זכה האלבום, אריאל חטף (ונעלב) כששיר אחר מתוכו - "היכנסי כבר לאוטו וניסע" הוכתר ל"השיר הגרוע של השנה" במצעד השנתי של גלגלצ. למרות התואר הזה השיר הושמע, ואף בוצע בהופעות של אריאל. וגם אם הוא נשמע כטרוניה של בעל לאשתו כולל ה"נו..." שנשאר תלוי ועומד לאורך השיר, יש בו כנות של תמונות קטנות מחיי נישואין. כי על כל פעם שאחד מבני הזוג לא יכול להוריד את העיניים מהשני, הוא סופג עשרות "נו" מרגיזים שכאלו.
טוק טוק על דלתי מרום (1998)
שנתו האחרונה של אריאל הייתה כנראה הקשה בחייו. למרות שהמשיך לכתוב ולהופיע, הוא הסתבך כמעט בכל פעם שבחר להתראיין. כשעשה זאת ל"ידיעות אחרונות" לטובת קידום אלבום ההופעה שלו עם להקת קאריזמא – "דלתות נפתחות מעצמן" (פרפרזה על השורה מ"טרמינל לומינלט"), הוא יצא בסדרת התבטאויות קשות נגד קהילת הלהט"ב כשקרא להומואים ולסביות "סטייה", השווה בין נטייה מינית לעבריינות ועורר סערה. במקום לחזור בו ולהתנצל, אריאל חג מעל האמירה וסובב אותה עד שמעד ונפל. הוא זכה לגינוי, חלק מחבריו הוותיקים התרחקו ממנו ובדרך לחלק מהופעות המעטות שהיו לו, הוא חטף מטחי מים וביצים, והחל להרהר בפרישה.
הסערה ההיא לא תרמה להצלחת אלבום ההופעה היחיד שהוא הוציא בחייו, ונחתם בקאבר ל-Knockin' on Heaven's Door של בוב דילן, שהפך פה ל"טוק טוק טוק". הקשר בין דילן (המשורר-זמר שחלם לרגע להיות חבר קיבוץ) לבין אריאל (הקיבוצניק-משורר שחלם להיות זמר), החל עוד בשנות ה-70, ואריאל ביצע את גרסתו העברית לאורך שנות ה-90. כאן - עם להקת קאריזמא (שליוותה אותו גם במסע הבחירות המיתולוגי שלו מ-1987) הוא מגיש את הביצוע העשיר מכולם. אריאל הספיק לקיים עוד כמה הופעות ספורות - אחת מהן, נערכה כחודש לפני מותו במועדון הבארבי הישן בתל אביב, והונצחה ב-2002 באלבום.
מודה אני (2000)
כשנה לאחר מותו הופיע אלבום אולפן נוסף של אריאל - "מודה אני". שיריו נכתבו בין השנים 1996-1998 והוקלטו באמצעים ביתיים. שלום חנוך ומשה לוי לקחו את הסקיצות והרחיבו אותן בעזרת כלי נגינה נוספים. את האלבום שהציע שירים כ"אל ארץ מוותרים רק בלב" שנמסר בתחילה ליהורם גאון, "בשביל לעשן" ו"צדק צדק תרדוף" הפוליטי, הוביל שיר הנושא שזכה להצלחה רבה, ובהמשך גם לקאבר מזהיר של אביב גדג'.
השיר שנפתח כתפילת בוקר ליושב במרומים (אריאל היה בקיא בכתבי הקודש), ממשיך בחציו השני בהודיה לאישה שאיתו ("בלאט, חרש חרש / אט אט, טופפות / עתידות עתידות לקראתנו/ ואת מחייכת אלי מתוך השינה"). הליווי המוזיקלי המינימליסטי לשירים העצים את תחושת הפוסט-מורטם שנשבה לאורך האלבום. היא חיזקה את דימוי הטרובדור ומספר הסיפורים של אריאל, בניגוד ל"זמר" שהוצג בשלושת אלבומיו הראשונים. ובעיקר היא העצימה את העצב על לכתו של אחד מגדולי הכותבים בשפה העברית.
