כל חובב מחזות זמר מושבע ודאי דמיין את עצמו כדמות הראשית באחת הסצנות המוזיקליות והצבעוניות מהבמה או מהמסך. הו, החיים היו לבטח פשוטים הרבה יותר, אם במקום לנהל שיחה - כמו בני אדם רגילים - היינו פוצחים בשירה, מעודדים את כל הרחוב, השכונה או הכביש המהיר להצטרף אלינו בכוריאוגרפיה עוצמתית, או שבכלל היינו מובילים את הנאמבר בסולו משגע.
בסדר לא נגזים, החיים לא היו פשוטים יותר אם הם היו מחזמר, הם כנראה היו הופכים מסובכים מאוד מבחינתה הפקתית ויקרים להחריד, אבל בתקופה שבה מחזות זמר עתירי כוכבים ותקציב מקבלים עיבודים קולנועיים מרהיבים גם ב-2024 (כן "מרשעת" ו"אמיליה פרז", אנחנו מסתכלים עליכם), הגיע הזמן להכריע בשאלה החשובה ביותר - מהו שיר המחזמר הטוב ביותר שהוצג על המסך הגדול? נעלו את נעלי הסטפס, הפסנתרן בדרך והדירוג השלם מובא לפניכם.
אומרים שמי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו. אבל ה"כבוד" של קזבלן לא דולק אחרי אף אחד ולא צריך לזוז מילימטר: במשך עשרות שנים כל ישראלי וישראלית ידעו אותו בעל פה, השתמשו בו בשיח היומיומי ונדלקו בשנייה שהפתיח בוקע מאיפה שזה לא יהיה. וגם אם דור הטיקטוק פחות בקטע, הדימוי הטווסי והבטוח בעצמו של קזבלן, שהזדקק כולו לשיר אחד, כבר מזמן נטמע במחזור הדם והוא מככב על המסכים, הבמות וכמובן בקסבה, בחצי היום - וגם בחצי הלילה. עינב שיף
בעונה האחרונה של "פרייז'ר" המחודש, מתגלה שד"ר קריין שונא את "פנטום האופרה". לא פלא, בתור סנוב תרבות מוחלט, פרייז'ר מרגיש שהאופרה מרודדת לתוך העממיות של מיוזיקל. חס ושלום, שמישהו עוד יחשוב שמה שאנדרו לויד וובר הלחין מגיע לאטמוספירה של ורדי, רוסיני ופוצ'יני.
וובר עשה משהו אחר. יש מכשפים שלוחשים קסמים, הוא הלחין קסם, ואיש לא יכול לומר שהיצירה האגדית הזו נחותה מכל דבר אחר. כך אחד ממחזות הזמר הפופולריים בכל הזמנים חשף את אחד התפקידים הנחשקים ביותר; בגלל הטירוף, האינטנסיביות, הניתוק מהחברה, התשוקה הגובלת באובססיביות למוזיקה וההתאהבות שוברת הלב.
כשהפנטום מפתה את כריסטין באופן שקט ואפלולי, מגיע אחד משיאי הז'אנר - הרכות והיופי של השיר מתנגשים עם החזות והעוצמה שהוא משחרר לעיתים, והקהל נכבש ממש כמו דמותה של כריסטין.
באופן אישי, אני עדיין מכור לרוג'רס והמרשטיין ומחזות הזמר הגדולים של ברודוויי מאמצע המאה שעברה. אבל בזכות א' היקר שהכיר לי את הפנטום, ובזכות ג'רארד באטלר שטען אותו בעוד רבדים של מורכבות על המסך, מוזיקת הלילה של וובר שוברת אותי בכל פעם. יאיר קטן
כשפיט טאונסנד, הגיטריסט, כותב השירים ואדריכל הסאונד של המי, עבד על האלבום הכפול Tommy, לא בטוח שהוא תכנן להפוך אותו למחזמר. אופרת הרוק הענקית הזו שיצאה ב-1969 הפכה את המי לאחת הלהקות המצליחות בקו התפר שבין הסיקסטיז לסבנטיז. שש שנים אחרי, כשהמי התקשו קצת לשחזר את שיאם, הפך הבמאי הבריטי קן ראסל את הסיפור על הנער שהפך לחירש-אילם בעקבות טראומה שחווה בילדותו המוצא נחמה במשחקי פינבול, לסרט מהנה שבו השתתפו - לצד חברי הלהקה - כמה מכוכבי הרוק של הסבנטיז ובהם אלטון ג'ון, טינה טרנר ואריק קלפטון. למרות שהביצועים בסרט מחווירים מול האנרגיות שמציע האלבום המקורי, ג'ון זורח בשיר הזה שהפך מאז גם לקצת שלו. אמיר שוורץ
יש מעט מקרים שבהם סרט המבוסס על מחזמר עולה על המקור, ו"שיער" הוא אחד מהבודדים שבהם. הסרט שביים מילוש פורמן ב-1979, כעשור וקצת לאחר שהמחזמר נולד באוף-ברודווי (והוצג בהמשך גם בגרסה עברית בארץ בתרגום אהוד מנור), הגיע בעידן אחר לגמרי מזה המוצג בשיר הפתיחה הנהדר שלו – אותו עידן דלי (Aquarius) שביקש להציג לעולם חופש, אהבה ואור המוגשים על מצע של סמים קלים. ב-1979 ההיפים של עידן הדלי היו זיכרון רחוק. העולם המשיך להילחם גם אחרי ויטנאם, והצעירים עם השיער הארוך והג'ינס המתרחבים שרצו עשור קודם לכן יחפים בסנטרל פארק, החלו לחלום על עבודה בוול סטריט. מהשאיפה הנאיבית שלהם, נותרה רק מוזיקה יפה. אמיר שוורץ
11 צפייה בגלריה
ההיפים של עידן הדלי הם זיכרון רחוק. מתוך הסרט "שיער"
(צילום מסך מתוך "שיער", באדיבות MGM)
"אוויטה" מגולל את סיפור חייה האמיתיים של אווה פרון (דוארטה, במקור) - צעירה ממעמד נמוך, שהופכת משחקנית שאפתנית לאשת נשיא ארגנטינה ולדמות פוליטית משפיעה ומעוררת מחלוקת. אפשר להגיד הרבה דברים נפלאים על המחזמר הזה בגרסאותיו הבמתיות, אבל לגרסה הקולנועית מגיע קרדיט אחד בולט - הליהוקים הראשיים של מדונה ואנטוניו בנדרס.
השיר הכי זכור וכנראה גם הכי עוצמתי, שגם עליו חתום וובר, הוא Don’t Cry for Me Argentina, ולא בכדי הוא מבוצע פעמיים: פעם אחת בנאומה של אוויטה לאחר שבן זוגה, חואן פרון, נבחר לנשיא, ובפעם השנייה רגע לפני מותה. כשהיא מבקשת "אל תבכו עליי", מדונה, בנעליה של אוויטה, מספקת ביצוע כמעט מושלם שלימים יהפוך למוכר יותר מהמחזמר. בשירתה היא משלבת עוצמה רגשית עם שליטה ווקאלית מרשימה, ומשדרת בו-זמנית פגיעות וכריזמה - זיקוק של הסיבות לכך שאוויטה היא דמות היסטורית כל כך מרתקת. איה חיות
אין מספיק מילים חמות שיספיקו כדי לשבח את "קברט", אחד ממחזות הזמר הכי מרשימים שנוצרו, לא רק בגלל השירים הנפלאים שלו, אלא בעיקר בשל היכולת שלו לדון בנושאים מורכבים בדרכים מפתיעות ומעוררות מחשבה. בראש אלו ניצב כמובן האופן שבו הוא מצייר את המהפך המתחולל בברלין של שנות ה-30 - מעיר תוססת, משוחררת ומאפשרת לעיר שצוללת עמוק אל אנטישמיות, נאציזם ופשיזם.
אבל בתוך הסיפור הזה מסתתר גם סיפור קטן, סיפורה של סאלי בולס הבריטית שמתפרנסת ממופעי קברט בקיט-קאט קלאב. במבט חטוף, לייזה מינלי מגלמת אישה זוהרת ומהפנטת שכולם חולמים עליה - אבל בעומק היא חשה אבודה, מסתמכת על הנשיות שלה ותלויה במערכות יחסים. אחת הבעיות בגרסה הקולנועית היא השינויים הרבים שעשו בה לזו הבימתית והמרשימה יותר - חלק מהן קשורות בעיצוב דמותה של בולס. אבל בזכות גרסתה של מינלי, נצר לשושלת מחזות זמר (כלומר, בתה של ג׳ודי גרלנד) Maybe This Time מתגלה במלוא עוצמתו. עם קול עמוק ומלא רגש, מינלי חושפת את הפגיעות והכמיהה של בולס, באחד מהביצועים הגדולים בתולדות הקולנוע המזמר כשהיא חולמת שאולי הפעם היא תצליח לשבור את מעגל החיים אליו נקלעה ו"אולי הפעם היא תנצח". איה חיות
Another Day of Sun הוא לא רק שיר מעולה ומדבק, אלא גם אחת מהפתיחות הכי מרשימות ושומטות לסת שנראו בהוליווד בעשורים האחרונים. בסיקוונס מסחרר שצולם בשלושה טייקים, אבל נערך באופן כזה שייראה כאילו צולם בשוט אחד באורך שמתקרב לארבע דקות, הבמאי דמיאן שאזל לוקח את הצופים למסע בשדרת החלומות השבורים, הלא היא הוליווד, מבלי להגיע אליה בכלל.
פקקי התנועה המייגעים של לוס אנג'לס הופכים למשך דקות ספורות לקרנבל של מוזיקה, ריקודים, אנשים שקופצים על מכוניות, תזמורת שמגיחה ממשאית, אושר מתפרץ והמון עצב שמסתתר בין השורות והצלילים. עצב של אנשים שבטוחים שהם פסע מכיבוש העולם ומהנפת פסלון האוסקר - רק כדי שוב למצוא את עצמם תקועים בפקק אינסופי של פנטזיונרים כמותם המחפשים נחמה ותקווה בשמש שתמיד זורחת על אל-איי. אליסף דעואל
הכוח של ז'אנר כביכול קליל כמו מחזמר לגעת בליבו של פצע חברתי, הגיעה לשלמות בשיר שכתבו סטיבן סונדהיים ולאונרד ברנשטיין. השניים, אנשים מאוד לא פורטו-ריקנים, הבינו מצוין את הרעיון של טראומת ההגירה וכאבי ההשתלבות, ממש כמו את הפוטנציאל העצום של המפגש בין המוזיקה הקאריבית לאמנות הבמה והמסך. ואכן, בין גרסת התיאטרון, הוורסיה היותר פוליטית של הסרט המקורי והשילוב בין השניים בחידוש של סטיבן ספילברג, ״אמריקה״ הוא שיר נטול מגבלות על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לכאורה, והמקום שבו נבחר נשיא על בסיס הבטחה לסגור את הגבולות ולגרש בלי עכבות. ובמילה אחת: אמריקה. עינב שיף
לא מעט גלגולים עבר המחזמר "היירספריי" - מגרסתו הקולנועית של ג'ון ווטרס (כנראה יצירתו הידידותית ביותר) שעלתה לאקרנים בסוף שנות ה-80, דרך גרסה בימתית שעלתה בתחילת המילניום ועד שני סרטים נוספים שעלו על המסך הגדול והקטן בשני העשורים האחרונים. הטייק הפארודי-מוזיקלי על נושא ההפרדה הגזעית בשנות ה-60 בארצות הברית הפך לאחד מחביבי הקהל בזכות גישה שפונה למעריצים בגובה העיניים. פי-סי? לא בבית ספרנו. זה ההומור הלא-מתנצל והשירים המדבקים שעזרו למחזמר להישאר רלוונטי ולזכות לשלל עיבודים, וכמילות השיר החותם, קשה להתנגד לקצב הסוחף של You Can't Stop the Beat. נראה אתכם מנסים. עומר טסל
למרות שבשנים האחרונות אפשר לראות שינוי לטובה בתחום - עדיין מעטות ההפקות הקולנועיות שעוסקות בחבורת נשים, ועוד פאם פאטאל כמו ב"שיקגו". עלילתו כידוע, מתרחשת בשיקגו של שנות ה-20 ומתמקדת בנשים שרצחו את בני זוגן - בראשן ולמה קלי ורוקסי הארט - המתחרות זו בזו על אהדת הקהל מתוך כותלי בית הסוהר. בעוד ששירים רבים ממנו, בראשם All That Jazz, הפכו כמעט לשם נרדף לשירי מחזות זמר, יש שיר אחד שמתבלט מעל כולם - Cell Block Tango. כשהוא משלב בין כוריאוגרפיה מהפנטת, מוזיקה קליטה, עוקצנית ומלאת רבדים, וטקסט שנון וארסי המספר את הסיפור של כל אחת מהרוצחות מאחורי הסורגים - "טנגו בית הכלא" מזכיר לנו שאין דבר קטלני יותר מאישה עם סיפור טוב ונעלי ריקוד. איה חיות
אי שם באייטיז הערוץ הציבורי נהג למלא את הרווחים בין התוכניות השונות בקליפים, ו-The Winner Takes it All, שריד מילדות שנות ה-80 שכמובן נכתב ובוצע על ידי להקת אבבא השבדית, היה אחד הנפוצים שבהם. אם הקול של אגנייתה פלטסקוג לא שבר לכם את הלב בשיר הפרידה האולטימטיבי, אז כנראה שאין לכם אחד. אבל גם הלב שאין לכם היה נשבר נוכח העובדה שהוא מדבר על הפרידה האמיתית לגמרי של שניים מאנשי הלהקה - פלטסקוג וביורן אולבאוס.
השיר עם הטוויסט המפתיע בסוף, נכתב והוקלט בשנה שבה השניים התגרשו, ולמרות שאולבאוס הכחיש שוב ושוב שמדובר בשיר שעוסק בגירושים שלהם והתעקש שמדובר ב"גירושים באופן כללי" (אה-הא), העובדה שהשיר נקרא במקור "סיפור חיי" די מסגירה את האמת. מה גם שפלטסקוג עצמה הודתה ללא כל עכבה ש"ביורן כתב את זה עלינו, אחרי התמוטטות הנישואים שלנו". ונסיים במוסר ההשכל של הזמר, "בדרך כלל זה לא רעיון טוב לכתוב כשאתה שיכור, אבל במקרה הזה זה דווקא הצליח" - כל זה הצליח במיוחד גם כשמריל סטריפ ביצעה אותו בגרסה הקולנועית של "מאמא מיה", על רקע הנופים המטריפים של האי היווני. סמדר שילוני
בשנות ה-70 העליזות, הרבה לפני שסוזן סרנדון הפכה לעוכרת למחייתה, היא גילמה את ג'נט וייס התמימה (לפחות בהתחלה) שהיא וארוסה נקלעים לאחוזה מאיימת בלילה סוער בעיבוד הקולנועי למחזמר שעתיד פחות או יותר להגדיר את המילה "קאלט". בעוד Time Warp אינו בהכרח השיר הכי טוב בפרודיית האימה הזו, הוא בהחלט זה שהכי מזוהה איתה. לחגיגה הביזארית הזו מצטרפת כמובן עדת מעריצים שרופים שהתופעה טיפחה לאורך השנים, שהיו מגיעים מחופשים להקרנות ורוקדים על פי ההנחיות שבמילים ("רק קפיצה לשמאל ואז צעד ימינה", למי ששכח). אומנם ד"ר פרנק פורטר עוד לא מופיע בשלב הזה, אבל מה שבטוח זה שעם תחילת הנאמבר הזה, האווירה של הסרט - על כל הטרלול שבו - כבר ברורה לחלוטין. יעל אילן
מאז ומתמיד נוסטלגיה הייתה למצרך מבוקש, כך גם בשנות ה-70 הצבעוניות - כשיוצרי המחזמר "גריז" הבינו שמה שהקהל זקוק לו זו מנה מנחמת, מוזיקלית ורומנטית בניחוח הפיפטיז. סיפור האהבה של דני וסנדי, הלוא הם ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון ג'ון (שהלכה לעולמה לפני כשנתיים), זכה לעוד כמה רגעים של חסד (ודרמה ובכי, אבל זה לנאמבר אחר) כשנמשך במפתיע מימות הקיץ החמימים לתוך שנתם האחרונה של תלמידי כיתה י"ב בתיכון ריידל. הדואט המפורסם You’re the One that I Want שמגיע בשיאו חוגג את ניצחון המאצ'ואיזם של דני על עדינותה של סנדי, כשזו נוטשת את המראה החסוד, הפוני והשיער החלק והאסוף בפפיונים לטובת המראה המחוספס - טייץ שחור צמוד ומבריק, שפתון אדום ותסרוקת נפוחה ומשגעת. השיר יתנגן בלבבותינו לעד, והלוק המפורסם של סנדי יישאר כאחד הסמלים הקולנועיים האהובים ותחפושת מוצלחת במיוחד לדקה ה-90. עומר טסל
בשנות ה-80, כשאנשים טסו לחו"ל בתדירות נמוכה יותר מאשר בימינו, ביקור ראשון בלונדון חייב גם קפיצה למחזמר בווסט-אנד. אז, כשחיפשת מחזמר בבירת בריטניה הגעת כנראה לאחת משתי הקלאסיות של סר אנדרו לויד וובר - "פנטום האופרה" ו"קאטס". "פנטום האופרה" שעלה לבמות בלונדון ב-1986 (ושנה לאחר מכן בניו יורק), והתבסס על הרומן הבלשי של גסטון לרו בראשית המאה ה-20, הפך לאבן דרך של כל חובב מיוזיקל. לא פלא שהכניס שני נאמברים למצעד שירי מחזות הזמר של ynet. הרגע שבו צלילי העוגב פותחים את שיר הנושא לקראת הדואט בין מייקל קרופורד לשרה ברייטמן, הם עדיין הסיבה שאנשים מתלבשים יפה ויוצאים מהבית כדי לראות אנשים שרים על הבמה. כך שלא מפתיע שמאז יציאתו, עפו מהאלבום הכפול של המחזמר כ-40 מיליון עותקים. אמיר שוורץ
כמובטח, לפני ההתרה המוחלטת של "גריז" - שבה סנדי ודני חוגגים את מימוש אהבתם בלוק אופנוענים תואם, נשפכו הרבה מאוד דמעות. הגיטרות המייללות בפתח הנאמבר מסמלות את הלך הרוח של השיר, שבו דמותה של סנדי מבכה על פרידתה שלה ושל דני. במהלך מסיבת הפיג'מות של חברותיה - הנערות בוורוד, היא יוצאת למרפסת וכואבת את כאבה בנאמבר מינימליסטי למדי שמבוצע בכותנת לילה, אבל ככה זה - כשהבלדה המרגשת טעונה בכל כך הרבה אמוציות היא לא זקוקה לשום דבר נוסף. על שברון ליבה של סנדי מתווסף גם ההפסד של השיר, שהיה מועמד לפסלון בטקס פרסי האוסקר של 1978, לדונה סאמר עם שירה Last Dance מתוך פסקול Thank God It's Friday. אך הביצוע העוצמתי של ניוטון-ג'ון הבטיח לה תהילת עולם. עומר טסל
האגדה מספרת שבתחילת שנות ה-60 ג'ולי אנדרוז הייתה אמורה לככב בגרסה הקולנועית של "גברתי הנאווה", אבל העובדה ששמה לא היה מוכר עדיין לציבור הרחב מנע מהמפיקים להמר עליה. למזלנו, בערך באותו זמן התאהב בה וולט דיסני שהחליט ללהק אותה ל"מרי פופינס". הליהוק הזה כמעט מנע ממנה לקחת את התפקיד של מריה ב"צלילי המוזיקה", מתוך חשש שלשחק אומנת פעמיים זה דומה מדי - אך שוב, למזלנו, היא נעתרה.
"דברים שאותי משמחים" הוא אולי נקודת המפנה החשובה ביותר בסרט האלמותי "צלילי המוזיקה". אחרי אינספור אומנות שהוברחו על ידי ילדי משפחת פון טראפ הערמומיים - מריה מצליחה להיכנס להם ללב. במהלך סופת ברקים מאיימת, שבעת הילדים מגיעים בזה אחר זה לחדרה, נעזרים בה ומגלים איך להתמודד עם הפחד - בזכות מחשבות על חתלתולים, מתנות ושניצל עם נודלס. כשם שהם מתאהבים בה ברגע הזה - כך מתאהב בה גם כל מי שצפה בו מאז יצא. איה חיות
בניגוד ל"שיער", "צלילי המוזיקה" ובימים אלו גם "מרשעת", רובנו כנראה כלל לא צפינו בסרט "הקוסם מארץ עוץ" מ-1939. אבל עובדה זו רק הופכת את ההשפעה התרבותית העצומה של השיר זוכה האוסקר להרבה יותר מרשימה. חמש דקות לתוך הסרט, כשהיא עדיין בקנזס, דורותי, בגילומה של ג'ודי גרלנד, תוהה האם יש מקום שבו אין צרות כלל, ומיד מסיקה שאם יש מקום כזה - הוא נמצא רק מעבר לקשת. ההבנה מובילה אותה לפצוח בשיר שכולו תקווה - גם אם מעט נאיבית וילדותית - לרילוקיישן. המסר מעורר ההזדהות, בצירוף קולה העמוק והעוטף שקשה להאמין שבוקע מגרונה של גרלנד, אז בת ה-16, זיכה אותו בפופולריות מיידית שמהדהדת גם היום (בין היתר בשלל קאברים) - 85 שנה אחרי. יעל אילן
"יש לכם חלומות גדולים, אתם רוצים תהילה, אז לתהילה יש מחיר, וכאן אתם מתחילים לשלם, בזיעה!". בתור ילדת שנות ה-80 אומנם לא פקדתי את המחזמר או ההופעה שהגיעה לארץ בהמשך, אבל אין מה לומר, שיר הנושא מתוך המחזמר שהפך לסרט ואז לסדרה היה אחד הממריצים החוקיים האפקטיביים ביותר שאני יכולה לחשוב עליהם מאז שאני זוכרת את עצמי. השיר, שזכה באוסקר בשנת 1981 (בביצוע של איירין קארה שגילמה את קוקו הרננדז בסרט), הגיע לעולם בתקופה הפוסט-היפית וסימן את תחילתו של עידן ההגשמה העצמית וההישגיות בכל מחיר, האמונה שאם רק נתאמץ מספיק, נוכל להשיג כל מה שנרצה. חבל שאף אחד לא סיפר לנו אז שהחיים לא בדיוק עובדים כך, ובכל מקרה, לא פחות חשוב, גם אם אתם מתכוונים לחיות לנצח, השתמשו בדאודורנט. סמדר שילוני
זהו, אתם יכולים לנשום לרווחה, ולשחרר את הספייס שהחזקתם עבור המילים של Defying Gravity, השיר שאתגר את כוח הכבידה והעפיל למקום השני והמכובד במצעד שלנו. הנאמבר החותם את המערכה הראשונה של "מרשעת" (או "וויקד", באנגלית) המחזמר האהוב מהבמה - וסוגר את הגרסה הקולנועית הסופר-מצופה שעוד עושה חיל בקולנוע בימים אלה, הוא המנון מעצים שסוחף כל מאזינה ומאזין לפרוץ גבולות ולצאת להילחם על הדברים שחשובים באמת. אך מה סוד הקסם שלו? האם זו הפתיחה המתעתעת, כמעט-בלדית? האם זה הביצוע המוכר מתוכנית הטלוויזיה "גלי"? ואולי זו בכלל הקריאה האיקונית בסוף השיר שגורמת לכל מי ששומע אותו לרצות לצרואואואוח? אנחנו נהמר שכל התשובות נכונות, וברשותכם, נחזור לחמם את מיתרי הקול לפני שקוראים לנו לתת את הביצוע שלנו בגרסת הסינג-אלונג בקולנוע. עומר טסל
השיר היפהפה (שפחות מוכר בשמו הרשמי The Flesh Failures) עם השפעות הגוספל ההרמוניות מלווה את הסיום העוצמתי של "שיער" - אזהרת ספוילר - שבו ג'ורג' ברגר ההיפי שוחר השלום מסתנן לבסיס של קלוד ולוקח את מקומו בעוד השני חומק החוצה להיפגש עם חברים. התחבולה הזו מסתבר עולה לברגר בחייו כאשר הוא מועלה מיידית על מטוס שעושה את דרכו לוויטנאם. האימג' של חבריו האבלים אל מול הקבר שלו מתחלף בהפגנת ענק למען השלום מול הבית הלבן שקוראת שוב ושוב - Let the Sunshine In. הנאמבר לא רק מעניק לסרט סיום שהוא אגרוף בבטן אלא גם משאיר את הצופה עם מסר שחורג הרבה מעבר לגבולות המסך - על האבדות הגדולות שכרוכות במלחמה, על הכמיהה לשלום ועל העולם שאנחנו רוצים לחיות בו. גם ארבעה וחצי עשורים אחרי יציאתו, כשאנחנו שקועים במלחמות בלתי-נגמרות משל עצמנו, רק הגיוני למצוא את השיר הזה בראש הדירוג. תנו לשמש יד. יעל אילן
