באחת מהסצנות האיקוניות ביותר בסרט "מועדון קרב", הדמות שאותה מגלם בראד פיט מונה בפני דמותו של אדוארד נורטון את החוקים הברורים של הסצנה שאליה הוא נכנס. כמו שם, גם בסצנת האנדרגראונד של הראפ בישראל יש חוקים - שלושה, ליתר דיוק - והם נוקשים למדי. אם תעברו עליהם תמצאו את עצמכם מחוץ למעגל, אבל אם תמלאו אותם, תוכלו להיות חלק מקהילה עתירת כוכבים. אחת לחודש עשרות MCs (ראפרים, בשבילכם) מתאספים במיקום לא צפוי: צפון רחוב דיזינגוף בתל אביב. אחרי שיושבי השכונה - הורים ופעוטות ברובם - יתגלגלו הביתה, בחנות התקליטים השכונתית יתקיים אחד האירועים המפתיעים שתמצאו - ערב שכולו פריסטייל-ראפ, והדבר היחיד שבטוח בו הוא שאי אפשר לדעת מה הולך לקרות. צפו:
"דבר ראשון - אף אחד לא בא להעליב. כולם באים לתת את עצמם באהבה. אסור לפגוע, בטח לא להגיד דברים על בחורות", מבהיר רועי רובני, מנהל האירוע שמוכר יותר בשם הבמה שלו רויסון. "דבר שני, אסור לבוא עם ורס כתוב או משהו שכבר הקלטת. דבר שלישי - צריך לתת מקום לכולם ולכבד, וזה היופי, כי יש מיקרופון אחד, ומלא אנשים שרוצים לתפוס אותו".
אל תתנו למסגרת להבהיל אתכם, מדובר באחד המקומות הכי משוחררים מבחינה יצירתית, ובמעגל יש תמיד מקום לכל מי שמעוניין לקחת חלק. רויסון מעיד שגילה את הסגנון כשהיה צעיר ובלגניסט. "האהבה שלי לפריסטייל התחילה בגיל 15. גיליתי את הדבר המדהים הזה, ומילד מופנם שהולך מלא מכות, מצאתי מקום לבטא את עצמי, ואנשים אשכרה הקשיבו לי", הוא מספר. מלבד היותו MC, מפיק מוזיקלי וחבר בהרכב פלא אוזן, רויסון מנצח על ערבי ה-One Mic שמתרחשים ב״חוד המחט״ - ביום תקליטייה קפה ובר, ופעם בחודש מזה כשלוש שנים - בית לראפרים מכל רחבי הארץ שדופקים פריסטייל-ראפ על המקום לצלילי ביטים שמנגנים מפיקים מתחלפים.
בשונה מאירועים שבהם המשתתפים יכולים להשוויץ ביצירה המשויפת שלהם - כאן כל מילה מאולתרת על המקום. "כל ערב הוא חד-פעמי. הווייב משתנה בהתאם לביטים ולמאורעות שקורים - ולא חסר, כל פעם יש משהו אחר לדבר עליו", הוא מסביר. "אני מדרבן את החבר'ה לדבר את הלב שלהם, את מה שעובר עליהם ביומיום. לא לבוא ורק להגיד כמה אני טוב, זה לא מעניין. ואז נוצר משהו מאוד חזק, חצי-נבואה".
סביב רויסון בן ה-41, מאסטר-אוף-סרמוני בכל רמ"ח איבריו, התאספה קבוצה מגוונת למדי שבה כולם שווים. טווח הגילים נע לדבריו בין 14 ל-58, מה שמפגיש בין אנשים שעושים ראפ מלא זמן לבין תלמידי חטיבה ותיכון, שזאת הפעם הראשונה שלהם. "זה יוצר קהילה של אנשים, בחורים ובחורות, שבעצם לא נמדדים על פי מי אתה או מאיפה הגעת, אלא בעצם זה שאתה אוהב לעשות פריסטייל, יש לך מקום אצלנו. בוא, בואי".
מה צפוי למישהו שלוקח את המיקרופון?
"הרבה מאוד פחד, לחץ, חרדה. זה כמו לעמוד על צוק - ולהסכים לקפוץ. אם הוא באמת מרשה לעצמו, הוא מצליח לרחף לכמה שניות. אני רואה הרבה פעמים אנשים אחרי שהם נתנו פריסטייל על המייק - הם לא זוכרים איפה הם נמצאים, מה קורה איתם. ואז מחבקים אותם, יש משהו מאוד יפה ברגע הזה".
מהמילואים והאובדן - בחזרה למעגל
אחד הפרצופים הקבועים בערב הזה הוא אור ג׳ורג׳י בן ה-25 מפתח תקווה - מורה בשעות הבוקר וראפר ״בכל שאר הזמן״. ״כשחזרתי מהמילואים בפעם ראשונה, היה לי חשש אם עדיין יש לי את זה, כי זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית״, הוא מעיד, ״אבל האנשים פה היו כל כך מכילים וטובים לגבי זה, שמהר מאוד החשש התנדף״.
אחרי מספר חודשי מילואים בחסות המלחמה המתמשכת, ג׳ורג׳י נאלץ להפסיק את השירות בעקבות טרגדיה שפקדה את ביתו - אימו חלתה בסרטן והוא חזר אל משפחתו כדי להיות לצידה. ״המצב שלה הידרדר, זה היה מאוד-מאוד קשה״, הוא חוזר לתקופה המורכבת, שלבסוף הובילה לפרידה כואבת. בניסיון להתמודד עם האובדן, ג׳ורג׳י ידע בדיוק איפה יוכל לדבר על מה שעובר עליו.
״בערב הראשון [של הפריסטייל, ע״ט] שהיה אחרי השבעה, המון מהאנשים פה היו נורא מופתעים שבאתי. בעיניי זה היה ברור. מעבר לזה שזה מה שהיא הייתה רוצה בשבילי, ידעתי שאני יכול לפרוק כאן את עצמי בצורה הכי לא מפולטרת״, הוא מוסיף.
בדיוק כמו שהסצנה נפתחת עבור קולות נשיים בעולם וגם בארץ, כך גם בפריסטייל, כשלצד ראפרים כמו רויסון וג'ורג'י, אפשר למצוא שם גם לא מעט ראפריות. "כשאני רואה נשים במעגל אני תמיד מעודדת אותן לעשות דברים, כי אני מכירה את המקום הזה, שאת מפחדת", מספרת דיאנה רומנוביץ' בת ה-25 מירושלים. "אני תמיד אומרת להן 'תעלו, אתן יכולות. גם אם תגידו שטויות זה לא משנה, העיקר זה פשוט להתגבר על הפחד'".
את זוכרת את הפעם הראשונה שלקחת מיקרופון?
"הייתי בלחץ כי היו הרבה חברים שלי וכולם היו ממש תותחים. אחרי שאמרתי איזו שורה שהייתה לי בראש, פשוט זרמתי והרגשתי ממש טוב, כי אמרתי 'וואו, הצלחתי לעשות משהו וסתם פחדתי'. ברגע שהעברתי את המיקרופון - רציתי שוב".
רומנוביץ' מגדירה את עצמה יותר זמרת מראפרית, כשבשנים האחרונות היא התחילה להתנסות בכתיבת ורסים ונכחה בערבים דומים שהתרחשו בבירה, בקהילה שנקראת 02. לפני כמה חודשים הסקרנות הובילה אותה גם לעיר הגדולה: ״עניין אותי לבוא לראות איך עושים את זה בתל אביב ולהכיר אנשים אחרים, ואני גם חושבת שראפ זה לגמרי קהילה. אם מישהו עושה ראפ, או עושה מוזיקה והוא לא מכיר אנשים, זה ממש מתפספס. זה חייב לבוא עם קבוצה, זה לא יכול להיות לבד".
איך זה להיות ראפרית בקהילה כזאת?
"קודם כל זה ממש מגניב, יש מלא תמיכה. אנשים עפים עליי וזה ממש מרים לי את האגו וכיף. לפעמים זה מפחיד, היו פעמים שהיו ביטים ולא הצלחתי לעלות, והרגשתי שכולם כל כך באטרף, אבל ככל שצברתי ביטחון ועליתי יותר, אז אנשים ידעו לתת לי מקום. היום אני ממש מרגישה בנוח".
איזה טיפ היית נותנת למישהי שרוצה לקחת חלק?
"לזכור שגם כשגברים עושים את זה - הם לא חושבים. זה כל הקונספט של פריסטייל, שאתה פשוט מוציא את מה שיש לך על הלב. אז לא לחשוב יותר מדי ולעשות את זה. בסופו של דבר, אם נשפוט את עצמנו אז לא נעשה שום דבר אף פעם".
אופק חיובי בתקופה קשה
בין השמות היותר מוכרים שחלקו את המיקרופון בערב הזה נמצאים סגול 59, סימה נון, טדי נגוסה, טל פיין, מנגיסטו ואברי ג'י, שיצא לו לעשות גם את הביטים ליד רשימה ארוכה של ביט-מייקרים כמו יוסי פיין, כהן, עידו מימון, לאבה דום וים אמיתי, ראפר ומפיק שניגן לראשונה בערב שבו אנחנו נמצאים. אמיתי מעיד שמבחינתו דרוש אותו סוג של ביטחון ואומץ לעמוד בפני מבוכה. חשיפה שהוא דווקא מאוד נהנה ממנה.
ואיך החוויה להיות על העמדה, אחרי שלחצו עליך לעשות את זה כל כך הרבה זמן?
"וואלה תענוג, זה מה שאני אוהב בקהילה הזאת. אני זוכר המון מעגלים שיש בהם איזושהי ברנז׳ה, ואם לפעמים בא בן-אדם שלא מכירים אותו - כולם מחכים שהוא יסיים. פה זה לא ככה. אתה בא לפה כשאתה כוכב ואתה בא לפה כשאף אחד לא מכיר אותך - וירימו לך. זה כבוד לי לקחת חלק בדבר הזה ולשים את השם, הסגנון והמוזיקה שלי. לדעתי אני מכור לזה".
לצד החד-פעמיות שבסשנים, נוצרים שיתופי פעולה בין ראפרים לבין הביט-מייקרים, שמובילים ליצירה והקלטה באולפן. ״חלק מהאנשים כבר בשיתופי פעולה איתי, אני מפיק להם את האלבום וכאלה", אמיתי מספר, "אנשים שלא הכרתי, חלק מהם הפציצו על המייק, אמרו לי ׳בוא'נה, אתה מטורף. אנחנו צריכים לעבוד ביחד׳. זה כיף".
גם אברי ג׳י (אברי צפנת), אמן היפ-הופ, מפיק מוזיקלי והבעלים של הלייבל פלא רקורדס - גוף שקם מתוך הלהקה פלא אוזן ומהווה בית לראפרים וראפריות, מג׳נגל בין עמדת התקלוט לבין המיקרופון. ״המקום הזה הוא סוג של גן עדן בשביל מישהו כמוני״, הוא מעיד. ״מאוד מרגש בשבילי לדעת שאני חלק ממשהו שעוזר לתת לדבר הזה מקום״.
באיזה אופן המציאות נכנסת לוורסים?
״המצב בישראל - תמיד יש איזה משהו, אבל בחמש השנים האחרונות קיבלנו עוד כמה פצצות רציניות. יש דברים שהם יותר חזקים מהנסיבות. וה-One Mic זה דבר כזה. לפני שנה וחצי היה פיגוע בדיזינגוף לא רחוק מפה, אבל אנשים ממשיכים לתת בראש וממשיכים לבוא. בכל הצל של המלחמה והתקופה המאוד קשה הזאת, זה באמת איזשהו אופק חיובי. לבוא ולדבר את מה שאני מרגיש מול עוד אנשים זה טיפול קבוצתי. את לא יכולה לברוח מזה, לא משנה מה תעשי את תדברי את מה שיש לך בלב באותו רגע. זו מחויבות שאת עושה עם עצמך ועם האמת״.
מלבד הוורסים, המציאות נוכחת בכל פינה גם בערב כמו זה. עוד לפני שהמיקרופון הועבר בין הראפרים הרעבים, רויסון הנחה אותם איפה נמצא המרחב המוגן, ודוכן עם חולצות ומרצ׳נדייז לזכרו של המוזיקאי ענר שפירא ז״ל - לוחם סיירת הנח"ל שתועד משליך שבעה רימונים ממיגונית המוות במסיבת הנובה ונרצח ב-7 באוקטובר - קיבל את פני הבאים. שפירא היה ראפר ירושלמי וחבר קהילה בעצמו שלא הספיק לשחרר חומרים מוזיקליים, והחברים שלו לקחו את היצירה שלו כמשימת ההנצחה שממשיכה את דרכו.
בין המשתתפים הבולטים בערב הזה נמצא גם ראם זיגדון בן ה-23 מנתניה, שמציג את עצמו בשם הבמה ראם הצדיק. ״ההשפעה שלי זה בעיקר אנשים שמדברים על מסרים חיוביים ומוטיבציה. אני חושב שזה גם הכוח של מוזיקה״, הוא מספר בחיוך. ״היפ-הופ בעולם וגם בארץ נחשב כתרבות אלימה כזאת. להיות ראפר זה להיות קשוח, צריך להיות גנגסטר ואתה צריך שיהיה לך רכבים, נשים, כסף, תכשיטים וסמים. אני עושה את זה בעברית, בלי קללות ומשלב כל מיני מזמורים. בעצם מזה נוצר השם שלי - ראם הצדיק. אני חושב שלמוזיקה יש כוח לחבר בין אנשים, להשפיע על מצבי רוח, לשמח ולרגש״. זיגדון מעיד ש״עד היום הוא חוזר בתשובה״, ושגם מוזיקה היא דבר מאוד רוחני לדעתו, כשהוא מוצא שהאמונה עוזרת לו להתמודד עם המציאות. ״זה להבין שלא הכול תלוי בי, כשאני עושה את המקסימום ואת הכי טוב״.
״אני חושב שהפריסטייל לא מקבל מספיק מקום בארץ, זה תחביב״, מדגיש רויסון. ״אני רואה בפריסטייל משהו נצחי, שמחייב אותך להיות בכאן ועכשיו, והוא מאוד מעצים. בטח בזמנים כאלה, שאנשים מרגישים מאוד לבד עם הפחדים שלהם, מתבכבשים בתוך החרדות שלהם. פתאום אתה אומר את זה, פתאום אתה משתף. זה יוצא החוצה - גם אתה שומע את זה וגם מי שמולך שומע את זה. זה מזיז כל מיני גלגלים במנועים של אנשים, וזה מחבר. זה יוצר יחד מאוד מסוים וחזק, שחסר קצת״.